שלום אז ועכשיו

"שלום לקח על הכתפיים שלו את הרוק הישראלי עוד צעד אחד קדימה, אחרי מה שעשה קודם עם אריק איינשטיין. אני הרגשתי שאנחנו במשימה, 'מישן פרום גוד', כמו בסרט 'האחים בלוז'. שלום הנהיג את המהפכה - והוא גם היה מוכן לשלם על זה את המחיר" (אשר ביטנסקי, מפיק "תמוז")

 

"גדול יוצרי השירים בעברית", "הרוקר מספר אחת בארץ", "מיק ג'אגר הישראלי", אלה רק חלק מהכינויים שהדביקו לשלום חנוך חברים, מכרים ושותפים לדרך שעימם שוחחנו בשבועות האחרונים. 

ב־1 בספטמבר הוא יהיה בן 70, והוא לא מפסיק לעבוד לרגע: מוציא אלבום מקורי, רק שנה וחצי אחרי הקודם. מופיע בלי הפסקה, מתארח אצל ארצי, משתף פעולה עם שבן, מאחד את "תמוז", מקליט עם חדד. אולי לא המלך הבלתי מעורער שהיה לפני שלושים שנה בצמח ובפארק הירקון, אבל עדיין ממלא את בריכת הסולטן, עדיין זה שצעירים יכולים ללמוד ממנו איך עושים רוקנרול בעברית. 

מנגד עולה שאלת הרלוונטיות שלו במציאות המוסיקלית והתרבותית הנוכחית, בעיקר עבור קהל צעיר ש"לא ידע את יוסף", כשהפלייליסט נשלט על ידי זמרים שהיו יכולים להיות נכדיו ויצירתו העכשווית לא מהדהדת כמו פעם. למקביליו בחו"ל, כמו בוב דילן ולאונרד כהן, לא מפריע שביונסה היא מלכת הפופ. שם יש מקום לכולם. בישראל הקטנה חנוך מתחרה במצעדים מול סטטיק ובן־אל תבורי. 

את השיר המשמעותי הראשון, "לילה", כתב כשהיה קצת יותר צעיר מהשניים האחרונים, בגיל 14. השיר מתאר את הלילה בקיבוץ מנקודת מבטו של נער, עם הטל ויללת התן, הפחדים, המסתורין, התינוקות שנשארים לבד, אווירת הקסם וסיפורי המעשיות לילדים. לפני כמה חודשים, 56 שנה אחרי, הוציא סינגל ששמו "המדינה הזו צריכה אמא" עם אמירה פמיניסטית, פוליטית, חברתית, על הצורך בהנהגה נשית, שתיתן תקווה, לאחר שההנהגה הגברית איכזבה אותו פעם אחר פעם. 

ולמרות השנים שחלפו וההבדלים המובהקים בין היצירות - קו ברור מחבר ביניהן. זהו הקו הייחודי שמתח חנוך בין קצוות חייו לאורך השנים: בין רומנטיקה יפהפייה לשירי מחאה; בין בלדות נוגות לרוקנרול סוחף; בין געגועים לדשא ולנעורים בקיבוץ משמרות, לחיים האורבניים הקדחתניים; בין אהבה לפוליטיקה; ובין גירושים לאמירות חברתיות. 

לדעת רבים, הניגודיות הזו באה לידי ביטוי גם באישיותו ובתדמיתו. אוהביו מתארים אותו כרגיש, עדין, נדיב, קשוב, מוערך מאוד, בעל חוש הומור ורוח שטות. ואולם, כלפי חוץ הוא נתפס לעיתים כקשוח, מרוחק, מתנשא ומנוכר מהקהל. כך או כך, נדמה שחנוך העדיף תמיד ללכת בדרך שלו, להיצמד לאמת שלו. גם כאשר זה לא מצא חן בעיני כולם. 

רגע לפני שיחגוג את יום הולדתו, בוודאי באיפוק ובצנעה האופייניים לו, בחרנו לחזור לשנים הראשונות והמכוננות של חנוך כאמן: בקיבוץ, בלהקה הצבאית, לצד איינשטיין וזילבר, ואז לבד בלונדון ובפארק הירקון שאותו כבש בסערה. לאנשים, לאירועים ולמקומות שעיצבו את אישיותו ויצירתו, ודרכן חילחלו והשפיעו על עולם המוסיקה הישראלי כולו. 

 

1. קיבוץ משמרות

כמי שבא ממשפחה אמנותית, האם היה לחנוך סיכוי להיות משהו אחר? אביו חיים, ממייסדי קיבוץ משמרות הסמוך לפרדס חנה, כתב ותירגם שירים. אחותו הגדולה, נעמה, שירתה בלהקת הנח"ל כמה שנים לפניו. אחיו הגדול, דני, היה סולן להקת הבית של הקיבוץ, "המשמרון". 

בגיל 13 האב חיים הביא לבן שלום גיטרה במתנה, וחנוך החל להלחין עליה שירים, מסביבו חברים בני גילו וברקע להקת הקיבוץ, "המשמרון", שבה שרו אחיו הגדול דני ומאיר אריאל, המבוגר ממנו בכמה שנים. שנים רבות אחר כך יכתוב על התקופה הזו את השיר "אהבת נעוריי", עם השורות: "הייתי ילד בימים חולם, מנגן ושר, מדמה לי שאת שומעת, את השיר הראשון בחיי".

"שלום היה ילד של ספרים, ילד הומאני, שהיה קורא הרבה", נזכרת בערגה בת כיתתו מקיבוץ משמרות מירהל'ה זיו, כיום חברת קיבוץ גבעת חיים. "הוא מגיל צעיר מאוד אהב מוסיקה ושירה, לא חשבון ולא טבע ולא כדורגל. ילד עדין, אחר, תמיד ידענו שהוא מיוחד. הוא היה נער ביישן אבל תמיד מקובל ואהוב. אני זוכרת אותו ואת דובי כרמי, הבעל של אילנה כרמי, שעליה שלום כתב את 'אהבת נעוריי', שומעים ביחד ביטלס בלי הפסקה, פורצים למוסיקה שלא היינו פתוחים אליה כשהיינו נערים".

"השיר 'אהבת נעוריי' לא ממש שינה את חיי, אבל זה נעים", סיפרה בעבר אילנה כרמי, כיום בת 71. "היינו בני 12 עד 15, שלום היה חמוד ומקסים ומקורי, כמו שנשאר עד היום. הוא העביר לי את המסר בדרך שלו. גם מצידי היה יחס חם ואוהב, אבל הוא היה צעיר ממני בשנתיים ובגיל הזה ההפרש משמעותי. אני מניחה שהרבה בנות היו מוקסמות משלום בצעירותן ואולי חשבו שהשיר עליהן, אבל אני ידעתי שהוא עלי. זה היה ברור והוא גם אמר לי. כיום, אגב, בתי נשואה לאחיין שלו".

"שלום ואני שנינו ילידי משמרות ושנינו בני אותו הגיל", מציין חנן יובל. "כבר אז הוא כתב שירים נפלאים. אני זוכר ששמעתי את 'לילה' ('הלילה הזה, שום סימן הוא לא נותן. הוא מעוור, הוא מכוון את התנועה בשלל גחליליות...') ושאלתי, 'מי חיבר את המילים, ע. הלל?' והוא אמר, 'זה אני'. הייתי בהלם. זה שיר שאין דברים כאלה, בטח בגיל כזה צעיר". 

"כששלום התחיל לכתוב שירים כנער, אבא שלי כבר התחבר אליו", מספרת שירז אריאל, בתו של מאיר אריאל ז"ל. "היה ביניהם קשר טוב ממש מילדות. שניהם בלטו בשונות התרבותית שלהם בקיבוץ, מהבחינה ששניהם יצרו מגיל די צעיר".

"מה שמעניין זה שהמקום הזה, קיבוץ משמרות, נתן את המקום להתפתחות תרבותית", אומרת זיו. "היתה להקת 'המשמרון', עם מאיר אריאל ושלום בגיטרה, ששרה את השירים הראשונים ששלום כתב באירועים בקיבוץ, בחגים, בחתונות". 

"השיר 'אגדת דשא' נכתב לחתונה בקיבוץ ובוצע לראשונה על ידי אחיו דני (שהלך לעולמו ב־2002, א"נ), שהיה לו קול בס, שונה מאוד מהקול של שלום בזמנו", מוסיפה אריאל. "מאז הוא הפך לשיר קבוע בכל החתונות בקיבוץ. רק אחרי כמה שנים הוא התפרסם בביצועים של שלום ואריק איינשטיין.

"כילדה, אני זוכרת את שלום והמשפחה מגיעים לבקר אותנו בקיבוץ. הם היו יושבים ומדברים על הכל, על החיים, לא רק על מוסיקה. אני הייתי משחקת עם בתו מאיה, שצעירה ממני בכמה שנים".

כנער בקיבוץ. גאוות המשק

לדברי הבת, "היחסים תמיד נשארו טובים, גם כששלום מאוד הצליח ואבא פחות. לא היה שום מתח. אני לא חושבת שהם רבו אי פעם, לא זוכרת מצב של נתק כלשהו ביניהם. מבחינת המוסיקה, אבא שלי היה מעביר לשלום הרבה חומרים שלו כדי לשמוע חוות דעת, אבל אני לא חושבת שהיתה איזושהי השראה ביניהם. מוסיקלית, מדובר בשתי ישויות נפרדות". 

 

2. "בית צבי" 

בגיל 16 עבר חנוך להתגורר בבית דודתו שברמת גן כדי ללמוד בבית הספר למשחק "בית צבי". קיבוץ משמרות מימן את הלימודים, בסכום של כ־1,500 לירות לשנה (סכום עצום באותן שנים), בעקבות ההערכה הרבה כלפי אביו חיים - ממייסדי המשק ובימים ההם אף מועמד מטעם התנועה הקיבוצית לתפקיד שר החינוך. בבית צבי היתה אז מגמה אחת בלבד, לתיאטרון, וחברו לכיתה היה יוסי פולק.

"זה לא היה נהוג אז בכלל", מדגישה זיו. "אבל אביו לחץ על הקיבוץ שיאשרו לו. בתיכון שלום כבר לא למד איתנו. גם לפני כן הוא לא היה מהלומדים הגדולים. כשהוא חזר לקיבוץ תמיד קיבלו אותו יפה, אבל אחרי הצבא הוא עזב רשמית את המשק. מאיר אריאל, לעומתו, נשאר והגיע להיות מזכיר קיבוץ. שלום תמיד היה שייך, אבל לא היתה לו הדמות החברתית שהיתה למאיר. ועדיין, כששלום התחיל להתפרסם, הרגשנו גאווה גדולה. עקבנו אחרי ההתפתחות שלו כי הוא תמיד נשאר 'משלנו'".

"מה שקרה עם שלום בבית צבי היום לא יכול לקרות כי כדי להתקבל לשם צריך לסיים י"ב כיתות, אז זו היתה פירצה, מקרה חד־פעמי", אומר חנן יובל. "זה רק מראה לך כמה הוא היה מוכשר. ראו בו פוטנציאל גדול". בהצגות של בית צבי גילם חנוך בעיקר תפקידים משניים, באחת מהן - חולה שחפת.

 

3. להקת הנח"ל

התחנה הבאה במסלול של חנוך ללב התרבות הישראלית היתה להקה צבאית. ואם כבר להקה, אז להקת הנח"ל, שנחשבה למובחרת ביותר ובוגריה הפכו לכוכבים.

לדברי יובל, "בגלל ששלום למד במגמת תיאטרון, בלי בגרות, הוא התגייס רק בגיל 19. לבחינות ללהקה הוא הגיע עם יוסי פולק, שלמד איתו. הם עשו יחד קטע ארוך ולא כל כך ברור, שחנוך הביא מלהקת המשמרון - ונכשלו. אני לא זוכר מי בחן אותם, אבל הוא פיקשש בגדול. 

"הייתי אז חייל בלהקה ונלחמתי כדי שייתנו להם עוד צ'אנס. שרתי להם שירים של שלום. אמרתי להם, 'תראו מה הוא כותב, תנו לו לנגן'. לשמחתי היתה לי השפעה גדולה ובסוף לקחו אותו. בגלל ששלום בא מבית צבי הוא היה בלהקה על תקן שחקן. רק אחר כך נתנו לו לשיר".

"אני זוכרת את שלום כבחור מאוד מוכשר ומוסיקלי שכתב ללהקת הנח"ל את שיר ה'רכלניות' ('מה קרה מה הולך מה חדש'), נזכרת שולה חן. "בעיניי שלום היה מאוד בולט כשהוא בא. הוא היה שקט ומסוגר, אבל ודאי שהיה מהמקובלים. אפילו היתה לו אז חברה, עדנה, קצינה מפיקוד הנח"ל. שלום היה פחות סוליסט ממני, מששי קשת ומחנן יובל. לדעתי, הוא גם לא אהב את העמדות השירים של נעמי פולני. הוא לא היה טוב בזה". 

"חנוך היה עצמאי מהרגע הראשון, הוא כל הזמן התנהג כך, הוא עצמאי", נזכרה נעמי פולני השבוע. "לא היו לי טענות אליו. הוא לא הפריע לי במאומה. לא הרגשתי את הקיום שלו. הוא כך התנהג, וזה לא הפריע לי כלל. הוא לא עשה לי שום צרות. לא ברדקיסט. הוא עצמאי. לא צריך אותי על ידיו".

"בלהקה שרתי איתו בדואט את 'שנינו יחד תחת מטרייה אחת'", אומרת חן. "יאיר רוזנבלום החליט שנשיר דואט, חיבר בינינו וזה נהיה. השיר לא היה בתוכנית של הלהקה על הבמה, רק בהקלטה עם התזמורת הפילהרמונית, שעליה ניצח משה וילנסקי. אחר כך שלום כתב לי שירים לתקליט שלי, את 'איזידור' ואת 'אוריה החיתי' ו'תחת כובד התפוח', ומאז לא ראיתי אותו, איזה עשרים שנה. 

"למה? כי לא יוצא", מוסיפה חן, ששבה לאחרונה לכותרות בעקבות דיווחים כי היתה רוצה להופיע יותר. "תל אביב נורא גדולה ואנחנו לא מופיעים באותם מקומות. הופעתי עם הרבה אנשים ושלום לא חייב לי כלום. אמן מופיע עם מי שיביא לו קהל, ימשוך קהל. הוא יכול להזמין אותי, נו, אז מה? למה הוא צריך? זה ממש לא צובט לי בלב. קנאה? מה פתאום. הוא כותב, אני לא כותבת, זה בסדר. גם לא ניסיתי לבקש ממנו שירים. אחרים כתבו לי. הוא לא עושה ואני לא מחפשת. הוא כתב לי בזמנו וזה מספיק, הכל בסדר, באמת. לא רבנו מעולם. אם אפגוש אותו זה יהיה בשמחה".

 

4. אריק איינשטיין

כבר בזמן שירותו בלהקה הצבאית החל חנוך להופיע במועדון "החלונות הגבוהים" בתל אביב עם שירים שכתב, כחימום ללהקת "החלונות הגבוהים" של אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ. 

איינשטיין הבחין בכישרונו של חנוך וביקש ממנו לכתוב לו שירים. באמצע 1967 יצא התקליטון "הגר", שכלל ארבעה שירים שהלחין חנוך לאיינשטיין, וכך נפתחה רשמית תקופת העבודה המשותפת שלהם. תקופה מכוננת במוסיקה הישראלית, אשר הולידה את הרוקנרול המקומי. 

"את שלום הכרתי ב־1968, כשהפקתי את האלבומים של אריק 'שבלול' ו'פלסטלינה'", מספר צבי שיסל. "שלום גם השתתף בסידרת התוכניות 'לול' שהפקתי. היתה לי הזכות לשמוע חלק מהשירים שהוא כתב, כשהוא ניגן לי אותם בגיטרה עוד לפני שהוקלטו בכלל. חלק מהשירים ממש קרעו לי את הלב. באמת. שירים כאלה עוד בתוליים, עם ריח של הקיבוץ". 

לדברי שיסל, "אריק ושלום התאימו כמו כפפה ליד. כשהיינו יושבים יחד, הם היו מפרים אחד את השני בצורה מדהימה. כמפיק, לא נכנסתי להם לצד האמנותי, הם היו מבלים זמן יחד ובאים עם תוצרת נהדרת. היה ברור שאריק הוותיק והמנוסה מוביל את העבודה המשותפת וחנוך הולך בעקבותיו".

עם אריק איינשטיין. "היה ברור שאריק הוותיק והמנוסה מוביל את העבודה המשותפת, ושלום הולך בעקבותיו", מספר צבי שיסל // צילום: משה שי

"שלום היה אז שקט ומופנם", אומר הגיטריסט חיים רומנו, חבר להקת "הצ'רצ'ילים", שהשתתף בהקלטות האלבומים "שבלול" ו"פלסטלינה". "היה לו מין קול דק וגבוה. הוא היה אז עם השירים היפים. עשינו יחד חזרות, והיו צחוקים וקטעים, ככה זה היה עם אריק, הרבה צחוקים. האווירה היתה מעולה, זה אומר ככה, ההוא אומר ככה, למישהו יש איזה רעיון והיינו עושים אותו, וככה נוצרו העיבודים. רק אחר כך חנוך התחיל להיות עלק־רוקר, כשהוא נסע לאנגליה". 

"היינו אז כולנו צעירים שהסתובבו עם פנקסים וגיטרות וחיינו סביב העשייה המשותפת", נזכר המשורר, הפזמונאי והזמר יעקב (יענקל'ה) רוטבליט. "היתה חבורה שהתרכזה שם, 'חבורת לול' ונספחים, שכללה את אוהבי הקו האמנותי הזה ששלום הביא עם אריק, צליל של רוקנרול שהיה שונה מהלהקות הצבאיות - והיתה הרגשה שהצליל משתנה. שלום היה הרוקר הישראלי הבכיר הראשון. הוא הלך על בלוז ועל רוק והיה נאמן לזה בקנאות. באותה תקופה מאוד חיבבתי אותו, היה לו בית על יד הירקון והיינו באים אליו הרבה. נפגשים, (שמוליק) קראוס, דורי (בן זאב), וכותבים יחד. 

"האמת שלא פגשתי אותו הרבה שנים. אני גר בירושלים הרבה שנים ופעם עוד הייתי נתקל בו באירועים פה ושם, אבל אין בינינו קשר חברתי. אנחנו לא יושבים בבתים זה של זה. קנאת סופרים? אני לא חושב. כל אחד בשלו".

 

5. השלושרים

במקביל לעבודה עם איינשטיין זכה חנוך להצעה שקשה לסרב לה. "בני אמדורסקי ז"ל פנה אליו להחליף ב'דודאים' את ישראל גוריון, שהלך לתיאטרון", נזכר חנן יובל. "שלום בדיוק השתחרר מהצבא ואמר לבני שיש לו חבר מוכשר מהקיבוץ, וככה הגעתי ונוצר הבסיס ללהקת 'השלושרים'. 

"כבר אז שלום היה מפוכח, מאופק מאוד, לא אדם שמח במובן של אחד שקופץ מעל הגדרות. לזכותו ייאמר שתמיד הוא היה אותו דבר. הקשיים שהוא העמיד כמוסיקאי היו עקרוניים. הוא יכול להינעל על עיקרון אמנותי ולא אכפת לו כלום, הוא לא יזוז ממנו. אבל עובדה שזה עבד. היינו להקה מדהימה".

באותה תקופה הכיר חנוך את ליהי עפרון, אז מפיקה בטלוויזיה. מי שאחראי לשידוך היה, איך לא, איינשטיין, שבנסיעה משותפת לצילומי תוכנית טלוויזיה השמיע לליהי שיר של שלום. 

היא לא הכירה את הקול מהרדיו, אבל אחרי זמן קצר הזמינה את "השלושרים", וחנוך ביניהם, לתוכנית בטלוויזיה. השניים הפכו לזוג, שנחשב ללהיט של אותם ימים בברנז'ה התל־אביבית. הכי מגניבים, מסקרנים ויפים. שלום וליהי נישאו בשנת 1969. 

"התחתנו בהפרש של כמה ימים", משחזר חנן יובל, "אני עם אשתי יאירה והוא עם ליהי. נסענו לירח דבש משותף באילת. אצלי זה החזיק קצת יותר, עד היום". שנתיים אחר כך נולדה בתם היחידה של שלום וליהי, מאיה, שעליה כתב חנוך את השיר המפורסם ("מאיה קטנה שלי") עוד בטרם לידתה.

'"השלושרים' נגמרה כששלום הודיע שנמאס לו", מסכם יובל. "הוא הרגיש מיצוי. ליהי היתה בהריון והוא אמר שברגע שתיוולד מאיה הוא נוסע ללונדון לנסות לעשות מוסיקה שם, וככה תם הטקס. 

"התבאסתי שהוא עוזב, כי בעיניי המוסיקה שלו היתה הכי מרתקת בארץ. הוא חיבר עברית לרוקנרול שתישמע טוב. הוא הפך את ה'יה יה יה' ל'כן כן כן'. בעברית זה פשוט כמעט לא קרה לפניו. מהפכת הרוקנרול שהוא עשה בעברית, אין דומה לה. אם שלום עוזב ואין מי שיכתוב לי, אז מה אשיר עכשיו, את ה'בררה' שכולם שרים? שלום אמר לי לשבת לכתוב, והתחלתי לחבר מוסיקה לעצמי". 

 

6. לונדון 

אחרי שלוש שנים של יצירה מוצלחת ומצליחה בארץ, עזב חנוך ללונדון עם אשתו ליהי והתינוקת מאיה, לנסות לעשות את זה גם במגרש האמיתי של הגדולים. עד מהרה מצא את עצמו יושב בלונדון עם משפחה שצריך לדאוג לה ואנגלית של קיבוצניק, מחזר על פתחי חברות התקליטים. 

אחרי כמה חודשים הצליחה ליהי להשיג חוזה בחברת תקליטים קטנה, ששילמה לחנוך משכורת חודשית והצמידה לו כותבים. אבל חנוך לא היה מרוצה מהכותבים והחליט לכתוב בעצמו באנגלית, משימה שהיתה קשה עבורו. קשה לא פחות היתה המשימה לשיר באנגלית במבטא של צבר. אבל חנוך עמד בה והקליט עם מפיק מוסיקלי ונגנים שליוו לפניו את אלטון ג'ון.

האלבום, שיצא ב־1971, נקרא "Shalom". הוא כלל 11 שירים באנגלית עם מנגינות של חנוך, שחלקם הוקלטו בארץ בעברית, לפני ואחרי הנסיעה לאנגליה, ובהם "אבשלום", "אל תוותרי עלי" ו"מאיה", שתורגם ישירות. אף שכלל לחנים טובים, מבקרי המוסיקה לא התלהבו מהמבטא הזר של חנוך והאלבום זכה לביקורות פושרות, נכשל במכירות וחוזה ההקלטות בוטל. אחרי עוד כמה ניסיונות לעניין חברות אחרות באירופה, ב־1973 שבה המשפחה לארץ. באותה התקופה המשיך חנוך להלחין לאמנים בישראל, ולחנים ושירים שלו שולבו באלבום "יסמין" של אריק איינשטיין.

"פגשתי אותו בלונדון כשהוא כתב את השירים ועשה את הדברים בבית שלו עם ליהי", נזכר רוטבליט. "הוא הלך שם לעבודה, סידרו לו אולפן, תנאים, עניינים, אבל זה פחות הצליח. לדעתי זה רק מראה את השייכות שלו לארץ ולשפה. אז הוא פה. לא קרה אסון גדול".

 

7. תמוז

כששב מלונדון, השתקעה משפחת חנוך בדירה ברחוב הירקון בתל אביב, ובהמשך בבית בפתח תקווה. שלום החל לכתוב שירים חדשים ולהופיע ב"צוותא" כדי לשקם את מעמדו בשוק המקומי. אך הכישלון בלונדון דחף אותו להמשיך להמר על פרויקט גרנדיוזי חדש, וכך הוקמה להקת "תמוז", שנחשבת ללהקת הרוק הגדולה הראשונה בישראל שביצעה חומרים מקוריים. 

חנוך חלם לייסד "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג" מקומי, וחבר לאריאל זילבר, למתי כספי ולדני ליטני לצורך הקמת רביעיית זמרים־יוצרים. במשך כחודש הם עבדו על שירים דוגמת "ביום מסה" של כספי, שעזב ראשון. אחריו עזב ליטני, וחנוך וזילבר נשארו. הם צירפו אליהם את המתופף מאיר ישראל ושני יוצאי להקת הנח"ל, הגיטריסט יהודה עדר והבסיסט איתן גדרון.

"הייתי בן 22 והערצתי את שלום עוד מימי להקת הנח"ל", אומר אשר ביטנסקי, שהיה האמרגן של "תמוז" עם אמנון צבן. "הייתי כמו במסע, במצב של הגשמת חלום. בשלב הראשון 'תמוז' היו להקת החימום בהופעות של איינשטיין. זה עוד לפני שלואי להב הצטרף כמפיק מוסיקלי ולפני הקלטת האלבום. הם היו מופיעים ב'צוותא' והכל היה חווייתי, יצרי, מאוד חזק, עם קהל מעריצים אדוק".

"'תמוז' היתה הכניסה הרכה שלי לארץ", אומר להב, שהפיק את האלבום "סוף עונת התפוזים" ואת הופעות הלהקה. "הייתי אחרי עבודה ארוכה עם ברוס ספרינגסטין ואנשים אחרים. אני מגיע לארץ ופוגש בפעם הראשונה את שלום ואת 'תמוז' וחושב, וואו, איזו מוסיקה מגניבה יש בארץ. כי כשבאתי לא חשבתי שיש פה דבר כזה בכלל. וכשהכרתי אותם חשבתי שזה הסטנדרט, שהרמה הזאת ישנה וקיימת פה. לקח לי זמן להבין שנפלתי על דבר אחד, מיוחד וספציפי, שהיה שונה מכל היתר".

"שלום היה הדמות החזקה בלהקה", מספר ביטנסקי. "ב'תמוז' הוא לקח אפיק משלו, שילוב בין הארצישראליות לבין הרוק הכי מאתגר שהיה באותה תקופה, גם אם זה לא יצליח באופן מיידי. והכל נעשה בשקט. המנהיגות היתה בתוכו, הוא לא טען למנהיגות באף רגע".

אבל מי שאיתגר את המנהיגות של חנוך בשלב מסוים היה אריאל זילבר, שהיו לו איתו חילוקי דעות אמנותיים. כאשר ההצלחה המיוחלת בהופעות סוף סוף הגיעה, היחסים כבר היו מעורערים ברמה כזו, שזילבר היה מופיע עם שקית נייר על הראש כדי שלא יזהו אותו. 

"שלום הצליח לעשות את זה כי יש בו כריזמה", מדגיש ביטנסקי. "מה שצריך בשביל כוכב במהותו זו כריזמה סוחפת ומרתקת, שגורמת לאנשים ללכת אחריו בעיוורון ולמאזינים להעריץ אותו. לשלום היתה תשוקה אדירה לעשייה. הוא לא חשב או עשה חישובים. זה היופי בכל הדבר.

"השאיפה שלו לבצע את המוסיקה בדרך מסוימת, רוקיסטית, היתה יותר חזקה מכל הסיטואציה מסביב שהיתה כמעט בלתי אפשרית: 'תמוז' מילאה את 'צוותא', אבל מחוץ לתל אביב זו כבר היתה עבורם ארץ אחרת. וכשהיה פתאום רגע של שינוי וההצלחה הגיעה, הלהקה כבר סיימה את דרכה".

"תמוז", מהדורת 2016. "האיחוד המתקרב הוא פלא, העוצמה של השירים כל כך מדהימה שהם יכולים להזיז הצידה את הכל", אומר אשר ביטנסקי // צילום: קוקו

"תמוז" התפרקה רשמית אחרי שזילבר הביא לחזרה את השיר "רוצי שמוליק", שחנוך פסל. עם פירוק הלהקה נכנס זילבר לאולפן ובתוך שלושה שבועות יצא עם האלבום "רוצי שמוליק", שהפך ללהיט ענקי והפך אותו לזמר השנה בשנת 1976.

"אני חושב שהאיחוד המתקרב, של 'תמוז', הוא פלא", אומר ביטנסקי. "היום חנוך וזילבר נמצאים בשני קצוות, אבל העוצמה של השירים כל כך מדהימה ועם הקסם שיש בהם, הם יכולים להזיז הצידה את הכל ולתת לנו רגע של יחד. הרוק מחבר קצוות שכיום כבר כמעט לא יכולים לעמוד יחד על הבמה".

 

8. "אדם בתוך עצמו"

אחרי התפרקות "תמוז" פנה חנוך להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו בעברית, "אדם בתוך עצמו", גם הוא בהפקת לואי להב. "אני לא יודע אם לימדתי אותו משהו", אומר להב, "שלום היה בשל מאוד לרוק כצורת ביטוי אישית, זה כבר היה 'בילט אין' אצלו. הוא עשה רוק עם אריק ובאלבום באנגלית, אבל ב'אדם בתוך עצמו' הוא לקח את זה עוד צעד קדימה. לא הגיטרות הופכות את זה לרוק, אלא היכולת שלו לספר סיפור שלו, שהוא רק שלו, וזה לא היה בארץ אז. אני רק עזרתי לו לעשות את זה יותר מדבר לקהל, שלרגשות הפנימיים שלו יהיה ביטוי כלפי חוץ".

עם יציאת האלבום ב־1977 הפך חנוך לכוכב של ז'אנר הופעות חדש בישראל, פסטיבלי הרוק. באותה שנה השתתף בפסטיבל "נביעות" בנואיבה שבסיני, בהנחיית דורי בן זאב. 

"האנרגיה שהיתה באוויר אצל הקהל ואצל המופיעים היתה שהולכים לכבוש את המקור של החופש", נזכר בן זאב. "שלום כיכב שם, והשירים שהוא הביא עשו רוקנרול, שמח, טוב בנשמה. גם המילים וגם הנוכחות, עם השיער המתנפנף ברוח, האימג' הזה של הרוקר הרזה עם הג'ינס והרעמה, זה נולד שם. כשהוא עלה לבמה הקהל שכב על החול, ואז הוא התחיל להופיע, ובבת אחת האנשים ששכבו על החול קמו והתחילו לרקוד. אפשר להגיד שראיתי איך הכוכב נולד.

"מבחינת האישיות שלו, כאדם פרטי, הוא לא חייב להיות עם החצוצרה בחוץ. אבל כאמן, יש לו יכולת מדהימה לאסוף את הכישרון, שהוא גם כישרון בימתי ותיאטרלי וכתיבתי, וגם יכולת להבין את הצרכים של הקהל ולעורר ריגוש ושמחה וטירוף והשראה, ואלה הדברים החשובים. כיוצר הוא כל הזמן מביא תכנים ומסרים, דרך יכולת הבעה גבוהה ובכל פעם מנסה עוד להעמיק ולחפש, ובסוף הוא גם משתמש במקום הזה של הבמה מול קהל. כי אם הוא רוצה מגיל צעיר להתבטא ולבטא, אבל הוא עצור וביישן, אז דרך הבמה זו בדיוק הדרך להתגבר על המקום הסמוי הזה שקוראים לו בושה ולהתבלט. אגב, מי שבאמת ביישן לא הולך ללמוד משחק".

על הבמה. "אפשר להגיד שראיתי איך הכוכב נולד", נזכר דורי בן זאב // צילום: לע"מ

בעיני רבים נתפס חנוך לאורך השנים כמוסיקאי רציני, יוצר חשוף ורוקר שמביע מחאה פוליטית, אבל מתברר שיש לו גם צדדים נוספים. "שלום ואני היינו נפגשים ועושים המון שטויות", נזכר בן זאב. "היינו מקליטים המון קשקושים וג'ינגלים ועושים 'טולולו' במסיבות ופרודיות ואלתורים. שלום יכול להיות שטותניק רציני. איתי הוא עשה את 'גנבים', שזה סיפור שלקוח ממציאות של חוזים עם הופעה וחברת תקליטים וישיבה שהיתה, ואיך שהיא נגמרה אני הגעתי ודפקתי על הקרחת בקצב דרבוקה מזרחית ושלום נכנס לזה. גם כשהוא יורד מהגובה של הרוק לרובד של ההומור, הוא תמיד משאיר אותך עם חוויה שגורמת לך לחייך ונוגע בך. הוא בן אדם ששינה לי את החיים". 

 

9. "חתונה לבנה"

שלום וליהי התגרשו בסוף שנות השבעים, אבל נשארו בקשר. את הפרידה הכואבת תיעד חנוך באלבום המהפכני "חתונה לבנה", שיצא ב־1981. המהלך נחשב אז לפריצת דרך בחשיפה האישית של אמן ישראלי. חנוך שר בו על עזיבת הבית ("שער הברזל נסגר מאחורי"), יחסי משיכה־דחייה ("הו את"), תחושה של בלבול ואיבוד דרך ("חתונה לבנה"), פיצוץ ביחסים ("תאונה"), בעיות כלכליות ("כסף") ורומנים מהצד ("רומן אמיתי").

"'חתונה לבנה' מבחינתי נולד עוד לפני שנכנסנו לאולפן", מספר המפיק לואי להב. "עקבתי אחרי הכתיבה והחשיפה האישית שהיתה מאוד גדולה כבר בבסיס. היא באה משלום, מהסיפור שרצה לספר, ממה שרצה להגיד. באולפן זה גדל ועוד אנשים הצטרפו לחגיגה והיו השפעות שונות, והיה פיוז'ן של סטיילינג, רוק ובלוזים ורוק כבד, אבל מבחינת הביטוי שלו, הכל כבר היה שם".

עד היום נחשב הצליל של "חתונה לבנה" לבעייתי, מוגזם, יש שיאמרו צורם. "ההתלבטויות של שלום ב'חתונה לבנה' היו בכתיבה", מציין להב. "ספציפית החיפוש הזה הלוך וחזור בכתיבה לקח הרבה זמן. ליוויתי אותו בתקופה הארוכה של הכתיבה ושם היו ההתלבטויות שלו. בהקלטות ובהפקה עם הסאונד שיצא, הוא קצת יותר התחבר. הוא כאילו נהנה, והיתה הרגשה שמה שהוא אמר בשירים זה מספיק. זה לא היה קל ופשוט כמו 'תמוז' או 'אדם בתוך עצמו'. 

שיר הנושא של האלבום תיאר את ליל הקידושין והכלולות במילים כמו "אותות סכנה", "ריקוד המוות" ו"ילדים אבודים". ב"תאונה" הוא זעק: "זה בתוך המשפחה, ביני ובינה, היתה תאונה", ואמות הסיפים רעדו. להב אהב את זה. "אני לא זוכר שהיתה הרמת גבה לגבי כמה הוא חושף את עצמו", הוא מדגיש. "זה היה העולם מהזווית שאני ראיתי את הדברים, לא במובן של מציצנות או מה גרם לשלום להיחשף ככה. לפני כן התעסקתי עם ברוס (ספרינגסטין) במשך חמש שנים. זו האמנות, מה שהאדם מספר על עצמו. אחר כך עברתי עוד ניסיון כזה עם שלמה (ארצי) ב'חום יולי אוגוסט' ואני לא זוכר שמאיפה שאני הסתכלתי החשיפה היתה גדולה מדי. ככה שבעיניי 'חתונה לבנה' לא היה אלבום יוצא דופן כמו שהוא התפרש".

אחת התיאוריות הרווחות בעולם הרוק הישראלי היא שלהב, כמפיק מוסיקלי, אחראי לשינויים שחלו בקולות היפים שהיו לזמרים לפני שפגשו אותו - בעיקר חנוך וגידי גוב - והפיכתם לצרודים. "אלה האשמות שמגיעות אלי מכל מיני כיוונים", מגיב להב. "סוג המוסיקה ב'חתונה לבנה' דרש משלום אנרגיה גבוהה והוא התחבר לדבר הזה. זה משהו שהוא רצה, הוא רצה לשיר בצורה כזו".

"חתונה לבנה" הפך לדוגמה מאלפת במוסיקה הישראלית לאלבום פורץ דרך מבחינה אמנותית, שנכשל מסחרית ולא מצליח להחזיר את ההשקעה, בעידן שבו תקליטים נמכרו בהצלחה. פרויקט שכל מי שהיה מעורב בו גאה על כך עד סוף ימיו, אף שכלכלית מדובר בבור. גם סיבוב ההופעות שאליו יצא חנוך בעקבותיו לא צלח. תחילה הורמה הפקה גדולה עם כלי נשיפה וזמרות ליווי. בהמשך צומצם הפורמט ל"חתונה לבנה קטנה" ולבסוף ל"חתונה קטנה", שבו נותרו רק חנוך וקומץ נגנים. 

"'חתונה לבנה' עלה לנו פי ארבעה ממה שתוכנן מראש", אומר רוני בראון, מבעלי חברת המוסיקה "הליקון" ובימים ההם מנכ"ל חברת התקליטים "סי.בי.אס". "באותם ימים הקימו את מלון שרתון בתל אביב, אז פניתי למנכ"ל המלון, שתיכנן לפתוח במרתף שם מועדון לילה, ושיכנעתי אותו שיעשה שם חדר חזרות לשלום. העטיפה המפורסמת, שבה נראה שלום כמו חתן בבוקר שאחרי החתונה, יושב על ספה, בלי הכלה, צולמה באחד החדרים של המלון וכתבנו על התקליט 'תודה לשרתון'".

למרות ההשקעה, נאלץ בראון להתמודד עם הכישלון המסחרי של "חתונה לבנה". "איך מתמודדים עם הכישלון? לדעתי צריך ליהנות מהדרך ומאוד נהנינו מהדרך. אם 'חתונה לבנה' לא הצליח כי הוא היה אלבום שהקדים את זמנו, אז עדיף להקדים מאשר לאחר".

 

10. "מחכים למשיח"

כמו שקרה לו לאורך כל הקריירה, הקושי דחף את חנוך להמשיך הלאה. לואי להב, שעבד הן עם חנוך והן עם שלמה ארצי, שפרץ במקביל לחנוך בשנות השמונים, מסביר את ההבדלים ביניהם: "כשהפקתי את המופע המשותף של שלום ושלמה לפני כמה שנים, שלום אמר שמבחינתו תמיד קיימת גם האופציה לכישלון, אצל שלמה אין אופציה כזאת. הכישלון זה מה שדחף את שלום קדימה".

ארבע שנים אחרי "חתונה לבנה" ושנתיים אחרי "על פני האדמה", שנחשב לאלבום מינורי יותר וגם הוא לא קצר הצלחה גדולה, הדהים שוב חנוך עם האלבום "מחכים למשיח", שכלל שורת שירים מתריסים ("לא עוצר באדום", "לצאת מהלחץ", "זה לא נוח", "שוקו", "מחכים למשיח"), ולצידם שירי אהבה ("דז'ה וו", "בלי לומר מילה", "קרן שמש מאוחרת"), בהפקתו המוסיקלית של משה לוי.

עם מאיר אריאל. "גם כששלום מאוד הצליח ואבא פחות, לא היה שום מתח", מספרת שירז אריאל // צילום: משה שי

חנוך הגיב באלבום הזה בזעם למלחמת לבנון הראשונה, לנפילת הבורסה והאינפלציה הדוהרת, לפוליטיקאים שהובילו את המדינה וגם ליחסים המורכבים שלו עם הקהל. רגע לפני גיל 40 הוא החליט שצריך לקחת אחריות על החיים במדינה, הגיע למסקנה שזה עכשיו או לעולם לא. כמי שהשתייך לצד השמאלי במפה הפוליטית, הזעם על השלטון, שהשקיע את צה"ל במלחמה בלבנון ודירדר את הכלכלה, דחף אותו למחאה פוליטית שכמוה לא היתה בארץ קודם.

דווקא אז, אולי בשל העוצמה והכנות, האלבום, והמופע שבא בעקבותיו, הפכו להצלחה הגדולה ביותר בקריירה של חנוך מאז ועד יום. האלבום נמכר בעשרות אלפי עותקים, וחנוך, שהפך באחת לדוברו של דור צעיר וכועס, הרוויח קהל חדש שגילה אותו, והצטרף לקהל הוותיק שהלך איתו עוד משנות השבעים. הוא יצא לסיבוב הופעות ענקי שטרם נראה כמוהו בארץ. 

בהפקתו של יהודה טלית עבר חנוך בבת אחת ממועדונים דוגמת "צוותא" לאתרי הופעות של אלפי אנשים כמו אמפי צמח, בריכת הסולטן בירושלים וקיסריה, והגיע עד פארק הירקון עם 50 אלף איש. הכותרות בעיתונות זעקו "מלך הרוק" ו"משיח בא לירקון".

"ניגנתי עם שלום בסיבוב ההופעות של 'מחכים למשיח', שהתקיים שנתיים ברציפות, ב־85'-86'", משחזר הגיטריסט חיים רומנו. "זו היתה הפקה גדולה מאוד, באמפי צמח, בפארק הירקון, 'פוצצנו' הרבה היכלי תרבות. אני חושב שזו היתה ההצלחה הכי גדולה שלו. היתה התרגשות גדולה לפני כל הופעה. גם מהשירים, גם מהמעמד, מהכל. היית עומד על הבמה וזה היה ריגוש, לא כמו שאתה הולך לעוד עבודה. זה היה משמעותי. בגלל השירים, שהיו שירים מעולים, היה חומר מעולה, וגם בגלל הכמויות של הקהל. היתה גאווה, היה כיף מאוד לנגן איתו וזו היתה הרגשה מאוד טובה. 

"אבל אחרי שני קיצים יחד, שהיו הצלחה גדולה, שלום החליף את כל הנגנים והביא מחו"ל את רוני פיטרסון ואת אח שלו. זה היה קצת מכה מבחינתנו. לא הבנו למה. אני לא יודע עד היום למה. את זה צריך לשאול אותו. זה השאיר קצת טעם חמוץ בפה. לא היה ריב או שהיחסים לא היו טובים. זו דווקא היתה הצלחה. אז למה להפסיק? לא ברור. מאז אנחנו לא ממש בקשר".

בת זוגו של חנוך לחיים היתה אז הזמרת דפנה ארמוני, זמרת בראשית דרכה, שחנוך אחראי גם לאלבום הבכורה המצליח שלה, עם להיטים דוגמת "היא תיקח אותך". ארמוני זוכרת היטב מה עבר עליו: "הצלחה זה תמיד מאוד משמח, אבל היא קרתה עוד לפני זה, במופע האחרון של 'חתונה לבנה', שנערך בפארק הירקון בתל אביב. הכניסה היתה חופשית והגיעו 150 אלף איש. כן, בארץ אוהבים חינם. ההופעות עצמן ב'חתונה לבנה' לא היו הצלחה. אנשים באו בטענות בסגנון 'איפה השלום של פעם?'. אז השיר שפותח את 'מחכים למשיח' הוא 'זה לא נוח', שברור שהוא נכתב ומדבר על שלום עצמו ועל האנשים שאומרים 'הוא השתנה לנו'. זה לא עליו כמו שזה על האנשים, שיש להם כל הזמן מה להגיד. אדם יוצר, עושה את המוסיקה שלו, משנה, מחפש כיוון, רוצה לנסות ולהתנסות, ולא ההולכים איתו, ואז בהופעה בחינם פתאום מגיעים כולם. באמת יפה מאוד.

"את 'מחכים למשיח' הוא כתב אחרי שעברנו לגור יחד בדירה גדולה שנתנה לשנינו המון ספייס כדי ליצור. מאיה, הבת שלו, אז גרה איתנו באותה תקופה. אולי שלום כעס על זה שלפני שעברנו לשם היה בעל בית שהרגיז אותנו. עברנו דירה ובאותו יום שהגענו לדירה, שלום כבר הבין שלא נוכל לגור בה כי זה רועש מדי, ובעל הבית לא הסכים להחזיר חצי שנה של כסף שהוא קיבל מראש. הון תועפות. אבל שלום לא בן אדם של לעשות מלחמות וריבים, ולא עניין אותנו להתחיל להילחם באנשים. 

"מעבר לזה, הכל זרם בתקופה של 'מחכים למשיח'. זו היתה תקופה מאוד יפה ויצירתית, תקופה קסומה. שלום חשש שמעיין היצירה שלו ייגמר, כמו שקורה לאמנים יוצרים לפעמים, אבל הסתבר שהוא מבעבע עוד יותר, מאוד יצירתי ופורה. הוא כתב שירים על החיים עצמם, מתוך דברים שקרו מסביב והשפיעו עליו".

"ההערצה אליו לא היתה ברמה שרודפים אחריו ברחוב", מבהירה ארמוני. "שלום לא היה צריך אף אחד שימליך אותו. בעיניי הוא מלך, הוא מאוד מיוחד. אנשים יכולים להגיד כל מיני דברים, לרכל, ללכלך, ומי שלא מכיר מדבר. מי שמכיר באמת אוהב אותו מאוד. שלום שומר על יחסים טובים עם ליהי וגם איתי".

הצלחת האלבום עיצבה את התדמית של חנוך כרוקר מתריס וזמר מחאה, ולמעשה קיבעה את מעמדו ברוק הישראלי ובמוסיקה ובתרבות הישראליות מכאן ואילך. בגיל 40-39, ואחרי עשרים שנות קריירה, הוא הגיע לשיאו כיוצר, כפרפורמר, כרוקר, ככוכב. 

מכאן והלאה חנוך עוד יחבר שירים מרגשים שייגעו ללב הקהל, יקלע לטעמו בלהיטים אהובים, יתריס וירגיז בשירי מחאה חברתיים ופוליטיים, יגיב למצב במדינה, יטיף, יוציא עוד שישה אלבומי אולפן, ייסד פורמטים בימתיים ("חיות לילה", "יציאה"), ושוב ושוב יעלה לבמה לשיר, לחפש קהל. הוא ימשיך להיות רוקר סוחף ורומנטיקן עדין, כותב מושחז ואמן שלא מפסיק לנסות ולחפש. החיוך המבויש שלו עוד יתחלף בשאגה שתרעיד את אמות הסיפים, הגיטרה האקוסטית תתחלף אצלו בחשמלית וחוזר חלילה, והוא יצליח פעם אחר פעם לחזור ולגעת באנשים. גם בגיל 70.

אבל אולי מעל לכל חנוך לימד אותנו שיעור באמנות, בכוחו של היוצר, בחשיבותו לתרבות. הילד מהקיבוץ, שהתאמץ לבטא את האינדיבידואל האישי שלו כאשר פירק הרכבים וחיבורים מצליחים, הפך לקולו של דור.

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו