בשלב מוקדם של "סטאר טרק: אל האינסוף", הפרק ה־13 בסידרה הלא נגמרת על אודות עלילות ספינת החלל אנטרפרייז (והפרק השלישי מאז ה־reboot שהגיע ב־2009), קפטן קירק (כריס פיין) שוקע בדיכאון קיומי קל ומהרהר בקול על כך ש"העניינים מתחילים להרגיש אפיזודיים". זוהי ללא ספק הצהרת כוונות מודעת של יוצרי הסרט, המבקשים לומר לצופים ש"אנחנו יודעים שאתם כבר מתחילים להשתעמם מאיתנו, ולכן הפעם נעשה את הדברים קצת אחרת".
אלא שלמרות נוכחותם של במאי חדש - ג'סטין לין, שאחראי לאקסטרים מייקאובר של סידרת "מהיר ועצבני" ושמחליף את ג'יי.ג'יי אברמס, שביים את שני הפרקים הקודמים - ותסריטאי חדש - איש טרילוגיית הקורנטו, סיימון פג (שגם מגלם את חבר הצוות הסקוטי) - ההבטחה אינה מתממשת, ו"אל האינסוף" מתגלה עד מהרה כעוד מאותו הדבר; כלא פחות ולא יותר מעוד סרט סטנדרטי (וסביר) בסידרת "סטאר טרק".
היה יכול להיות נחמד אם היו מאפשרים ללין ולפג לקרוע את ספר החוקים העתיק של הסידרה ולהתחיל מבראשית. אחרי שהסרט הקודם, "האויב בתוכנו" מ־2013, נבחר על ידי המעריצים לגרוע ביותר בסידרה, היה להם התירוץ המושלם לעשות את זה, אולם לאף אחד לא היו האומץ או החוצפה הדרושים לכך. במקום זאת, לין ופג מסתפקים בשינויים קוסמטיים ובשמירה על הקיים, וכתוצאה מכך, העניינים מרגישים אפיזודיים מתמיד. לא רק שזה מבאס, זה גם מעורר פיהוק.
כאמור, הפעם קפטן קירק מוצא את עצמו מתמודד עם משבר זהות. אחרי שבילה את הקריירה האינטר־גלקטית שלו בצל של אביו, הוא מתחיל לשאול שאלות גדולות כמו "מי אני?" ו"מה אני בעצם רוצה?", ומגיע למסקנה שהגיע הזמן לפנות את כיסא הקפטן ולחפש עיסוק אחר.
אבל לפני שהוא מספיק לפרוש, צוות האנטרפרייז מוזעק לעזרתה של חללית מותקפת, ונשאב אל מלכודת קטלנית. ספינת החלל הוותיקה מושמדת; גיבורינו רבי התושייה מתפזרים לכל עבר ומוצאים את עצמם לכודים על כוכב מיוער ונידח; והנבל של היצירה, חייזר מכוער ודמוי לטאה ששמו קראל (אידריס אלבה), מגיח לכמה רגעים כדי לחשוף את המזימה השטנית והלא יצירתית שלו.
זה לא ש"אל האינסוף" הוא טוטאל לוס. רחוק מכך. מדובר בהרפתקת חלל רהוטה ומרשימה מבחינה ויזואלית. ואפילו יש בה כמה סצנות מוצלחות (כמו הסיקוונס הארוך שבו האנטרפרייז מושמדת, למשל, או הקרב הסופי בין קירק לקראל, שמתעלם מחוקי הפיזיקה). אבל אם אתם בעניין של השראה ו/או מקוריות ו/או תעוזה, תיאלצו לחפש אותם במקום אחר.
הדינמיקה בין הדמויות חביבה, אך אינה מתקרבת לרמת ההומור והכיף של "שומרי הגלקסיה", ורכיבים מסוימים (כמו סיפור האהבה של ספוק ואוהורה, או הסרקזם המאולץ של ד"ר מק'קוי) ממשיכים להיות טרחניים. הדרמה חסרת כל משמעות, כי הצופים יודעים ששום דבר רע לא יקרה לדמויות הראשיות; ואילו סצנת האקשן הגדולה של המערכה השלישית, שמתרחשת על רקע "Sabotage" של הביסטי בויז, מתכבדת להיות מפגן לא מוצלח של מודעות עצמית (בהחלט אפשר לומר שהיא יותר זחוחה מאשר מבריקה).
"סטאר טרק" תמיד היתה פחות קולית מ"מלחמת הכוכבים", אבל כשאברמס קיבל את המושכות לידיו, לרגע קצר היה אפשר לחשוב שזה הולך להשתנות. כעת, שבע שנים לאחר שהמפיקים עשו לסידרה ריסטארט, ותשעה חודשים אחרי שקיבלנו את "הכוח מתעורר", אפשר לקבוע ש"סטאר טרק" חזרה לאותו המקום שהיתה בו לפני שאברמס הגיע כדי להושיע אותה. רוצה לומר, קפטן קירק ומיסטר ספוק הם סבבה והכל. אבל איפה הם ואיפה קיילו רן.
"סטאר טרק: אל האינסוף" ("Star Trek Beyond"), במאי: ג'סטין לין. ארה"ב 2016
"מסיבת נקניקיות". מעשייה מופרעת ומושקעת // צילום: באדיבות א.ד. מטלון ופורום פילם
אוהבים נקניקיות
רבות כבר נכתב על רמתו הירודה של הקיץ הקולנועי החולף. ובכל זאת, הנה שתי הסחות דעת מרעננות.
הראשון, מותחן האימה "מים לא שקטים", מצליח להיות מרענן בזכות המינימליסטיות. שכן בניגוד לחבריו עתירי התקציב, כל מה שהוא צריך כדי לעשות את עבודתו הוא בחורה בביקיני (בלייק לייבלי) וכריש. הבמאי הספרדי חאומה קולט־סרה ("נון סטופ", "מרדף לילי", "זהות לא ידועה") כבר הוכיח שהוא מצטיין בטראש גנרי ונטול יומרות, ובעוד שמרבית הבמאים משתמשים בז'אנר כמקפצה לדברים גדולים יותר, נראה שנוח לו להמשיך להשתכשך בבריכת הילדים. הרווח כולו שלנו.
"מים שקטים" רחוק מאוד מלהיות "מלתעות" (או אפילו "ים כחול עמוק", לצורך העניין). אך כתצוגת תכלית לכישוריה הפיזיים והמנטליים של לייבלי - שמבלה את רוב הסרט במאבק עיקש על חייה - הוא לא פחות ממצוין. התוצאה היא גירסת דור ה־Y ל"כוח משיכה" ו/או "הכל אבוד". כלומר, סרט הישרדות פשוט ויעיל, שאמור לספק לצופיו מעט פרופורציות. נכון, סיפור הרקע הפסיכולוגיסטי שמסופק עבור הדמות שלייבלי מגלמת מיותר. אבל לטעמי, עדיין מדובר בהופעתה הקולנועית הטובה ביותר עד כה. וגם כוכב המשנה שלה - שחף פצוע ששמו סטיבן סיגל (הבנתם?) - עושה עבודה יוצאת מן הכלל.
גם "מסיבת נקניקיות", סרט האנימציה למבוגרים של התסריטאים סת' רוגן ואוון גולדברג ("סוף", "פיינאפל אקספרס", "סופרבאד"), הוא מרענן ומבדר. זהו אמנם לא הסרט המבריק והגאוני שכה רציתי שהוא יהיה, אבל יש במעשייה המופרעת והמושקעת הזאת - שמשתמשת בנוסחה ובאסתטיקה של אולפני פיקסאר כדי לגולל מעשייה על נקניקייה ששמה פרנק, שיוצאת למסע גילוי עצמי בסופרמרקט - מספיק רגעים מצחיקים וחתרניים כדי לחפות על כך.
תוסיפו לכך את ההופעות הקוליות המעולות של קריסטן וויג, שמגלמת לחמנייה סקסית, ושל ביל היידר, שמגלם כמה וכמה דמויות (ובהן בקבוק טקילה), ואת הסצנה הבלתי נשכחת עם הגזר הגמדי, ותקבלו מוצר חתרני, גס וילדותי בטירוף, שאינו חושש לצעוק במלוא הגרון ש"כל מה שסיפרו לכם הוא שקר!". כמה סרטים הוליוודיים העזו לעשות את זה בשנים האחרונות? רמז: מדובר במספר עגול.
"מים לא שקטים" ("The Shallows"), במאי: חאומה קולט־סרה. ארה"ב 2016
"מסיבת נקניקיות" ("Sausage Party"), במאים: קונרד ורנון וגרג טירנן. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו