מילים - איל ארד, לחן - מופז

1. פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא ראש ממשלה. זה היה הרושם שלי מהופעותיו של שאול מופז בחודשים האחרונים. זה בסדר לחשוב כך. באמת. אבל מה שהפריע לי היה סידרת המסרים הצרה להחריד שמופז שיחרר במשורה בכל ראיון. פתאום נזכרתי בשיעורי המוסיקה שלי - הטון של תשובות מופז למראייניו היה מונוטוני משהו, טון הקראה. לא גמיש. לא משנה מה נשאל שאו-ל - התשובות היו דומות. נו, מאחוריו איל ארד וליאור חורב. ופתאום דז'ה וו ל"כל אנשי הקמפיין", סרטה של ענת גורן על מערכת הבחירות לכנסת ה-17 ב-2006, חשף באופן מבהיל את לקסיקון הדמים של היועץ הפוליטי איל ארד ופורום החווה הזכור לשימצה ביחס לבנימין נתניהו.

הסצנה בסרט שחוזרת ומציקה בכל פעם שאיל ארד וחבריו חוזרים לזירה הפוליטית, קשורה באסטרטגיית הפעולה של החוג הזה.

לשאלה שעלתה בפורום "אסטרטגית, לאן אנחנו צריכים ללכת החל מיום חמישי-" עונה איל ארד: "אני כמו כריש שמריח את הדם במים; לפרק את ביבי... אני רוצה להוריד אותו לגמרי. הוא מדמם לנו במים. מה עושה כריש כשמישהו מדמם במים? תוקף! הורג אותו. אז בואו נהרוג אותו. נשים לו את הרגל פה (לוחץ בידו הימנית על עורק הצוואר; ד"א) וללחוץ. אהה. אהה. ככה. זה הופך להיות הספורט הלאומי עכשיו. את ביבי שונאים. יש פה הזדמנות לפרק לו את האמ-אמא של האמא שלו".

האם רק אני מכיר את השיח העברייני האלים הזה ברחובות ובמועדונים מסוימים? ובכל זאת, מי מנהל את מי? האם הפוליטיקאי הוא המנהיג פה או חבורת ה"מומחים" לתקשורת המונים. ושמא עדיף לכנות זאת הנדסת המונים? ומה כל זה אומר על ציבור הבוחרים?

עוד נזכרתי במילים הבאות: "אני פונה אליך אישית כחבר הליכוד כדי לבקש את תמיכתך בהחזרת התקווה לתנועה. הליכוד הוא הבית של כולנו... רק אני יכול להחזיר הביתה מצביעים שעזבו ליריב המרכזי שלנו - מפלגת קדימה... כידוע לך, בחרתי להישאר בליכוד, למרות שהוצע לי לעזוב בתמורה להבטחה לתיק הביטחון. בחרתי לעשות זאת, שכן בית לא עוזבים, ובדעתי להישאר בליכוד בכל מצב ולהילחם על דרכו!... בברכת ליכוד מאוחד-מנצח".

על המכתב, שנשלח ב-5 בדצמבר למתפקדי הליכוד, היה חתום שאול מופז, אז שר הביטחון. ציפי לבני ציטטה בהנאה בשבוע האחרון את אמירתו של מופז במכתב, "בית לא עוזבים". נו, מסתבר שזה דווקא כרטיס כבוד במפלגה הזאת.

אגב, באותו מכתב התחייב מופז, "באופן מלא לביצור ועיבוי ההתיישבות ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן וברמת הגולן, וכמובן - לשלמותה ואחדותה של ירושלים השלמה, בירת ישראל הנצחית".

הלוואי. אבל בתוך עמנו אנו יושבים, ובעיקר בתוך התקשורת הישראלית שאמירות כאלה הן לצנינים בעיני רוב מניינה.

אז כיצד יב-דלו כעת יועציו של מופז את מפלגתו מהליכוד ומהעבודה-

מאגר הקולות העיקרי של קדימה נמצא בעיקר בצד השמאלי של המפה הפוליטית. האם נחזה כעת ביונה פוליטית שתגיח מדמותו של מופז כאתנה ממצחו של זאוס - מלחמה בין שלל מפלגות השמאל על פרס הוויתור המדיני הקיצוני ביותר, שיזכה אותן בכותרת אוהדת ב"הארץ" או ב"ידיעות" בתוספת התואר "מתון" ו"שקול"-

2. השבוע פירסמו הפרופסורים זהר ויעקב שביט בעיתון המחתרת המכונה "הארץ" (של מי-) הצעה להתפצל לשתי מדינות - מדינת ישראל ומדינת ארץ ישראל. בארץ ישראל הם מכניסים את כל מי שלא חושב כמותם, ולמדינתם - "מדינת ישראל" - הם מותירים את עצמם ועוד 100 או 200 משפחות תל-אביביות.

"היסודות למדינה החדשה הונחו ב-1967. מאז היא התפתחה וזכתה לאוטונומיה רחבה: כוננה מערכת שלטון עצמאית, מערכת חוקים נפרדת, ועוד מעט קט תהיה לה גם אוניברסיטה משלה... הם אינם מכירים במערכת החוק והמשפט של מדינת ישראל, אף כי נהנים ברצון מתקציביה המורעפים עליהם בנדיבות".

חשוב להכיר את השיח ההזוי הזה משום שהוא משקף מציאות רעיונית שרוב אזרחי ישראל אינם חשופים לה, אבל הניכור והבוז, התיעוב וההתנשאות כלפי רוב המציאות הישראלית - הם חלק מאבות המזון הרוחני שלה.

הנה עוד מביטויי השנאה והסטריאוטיפים החולניים של הקבוצה הזאת, שפעם הובילה את היישוב העברי בדרך למדינה, וכיום חלקים ממנה עוסקים בעיקר בהוצאת דיבתה רעה בעולם:

"אקדמיה חדשה ללשון עברית תטהר את העברית... בתי המשפט ידונו לפי מערכת חוקים שתיקרא "הלכת ארץ ישראל", שידורי הטלוויזיה המתייוונת מן המדינה השכנה ייחסמו. התיאטרון הלאומי... רק מחזות יהודיים וציוניים כשרים. בספריות ישכנו ספרים כגון "דני דין במערת המכפלה" וילדי הגן יפתחו את הבוקר בשירת "על כל גבעה נידחת - השקדייה פורחת".

כעת, נחשו באיזו אוניברסיטה חברים הפרופסורים הללו? בינגו. אלה אינם עשבים שוטים אלא בשר מבשרו של השמאל הישראלי. כך הם מתייחסים אל אמיתות יסוד שפעם הירוו את מפלגת העבודה ואת השמאל הציוני: ארץ ישראל הפכה למונח מתועב, מערת המכפלה - למקומם של קיצוני האפרטהייד, וכן הלאה. הקיצונים הללו מזינים את מדורת השבט של השמאל הישראלי, גם של המתונים שבו. המגוחך הוא שמדובר במיחזור של השיח ששלט פה בשנות ה-80. אבל מה אני מדבר, השיח הזה קיים יום יום בתוכניות האקטואליה ואפילו הכאילו-סאטירה המכונה "ארץ נהדרת".

3. ב-10 במארס התכנסו נשים ישראליות ופלשתיניות בבית אומ-ר לכנס "נשים למען מרי אזרחי והתנגדות בלתי אלימה לכיבוש". יפה. בעיקר ה"בלתי אלימה". כך אמרה שם הפרופסור נורית פלד-אלחנן: "הפן האחר של פרויקט הייהוד הוא חיסול העם הפלשתיני". היא הציגה את ממצאי הטריבונל הבינלאומי, שקבע בקייפטאון לאחרונה שישראל היא "מדינת אפרטהייד המבצעת פשעי אפרטהייד, מפלה ומחסלת עם שלם על בסיס גזעני".

ואילנה המרמן אמרה: "יצרנו... פיסה יחידה במינה של התנגדות נשית פוליטית, אנושית ומוסרית לרוע של השליטה הצבאית הישראלית על מיליוני אזרחים פלשתינים... אנו מסמלות במעשים שלנו את הסירוב לציית לחוקים רעים, לא חוקיים ומסוכנים". רונה קינן שרה והזדהתה לקול תשואות הנוכחים. רק חנין זועבי, כך נמסר, לא הצליחה לבוא. לא נורא, היא יכלה לבקש מהפרופסורים לבית שביט להחליף אותה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו