היה שווה לחכות

מה אומר לך השם שלומי ברכה? נדמה שהוא מתקשר בעיקר ל"משינה", שבה הוא משמש גיטריסט. אבל התיאור הזה רחוק מלמצות את העשייה של ברכה, שפעיל במוסיקה הישראלית כבר כ־30 שנה, ולא סתם פעיל אלא יוצר מרכזי בלהקה הישראלית הכי מצליחה שלנו. ובכל זאת, כ"מותג עצמאי", הוא לא מקבל את תשומת הלב הראויה. 

אולי זה משום שהוא לא הזמר הסולן, ואצלנו כמעט תמיד מתייחסים קודם כל לזמר, ואולי גם מכיוון שבאופיו הוא נחבא אל הכלים. איש צוות שמסתיר את ההמצאות המילוליות והמוסיקליות שלו במעטפת של צניעות וענייניות, לא פרפורמר שוויצר (ויש לא מעט גיטריסטים שהם כן כאלה), בקיצור, אחד שקצת מחוויר לצד יובל בנאי עם כל הכריזמה השופעת שלו. זה מצחיק (או עצוב), בייחוד כשבודקים ורואים ששלומי היה המלחין או השותף להלחנה כמעט של כל שירי הלהקה, האחראי המרכזי בעיצוב הסאונד שלה וגם בתחום הטקסטים החלק שלו עולה על זה של חבריו, כולל בנאי. לפעמים הוא היה המוביל, לפעמים בנאי, וזה מה שהיה יפה בלהקה הזו: הם תמיד עבדו יחד, בחברות ובשותפות, גם אם רק אחד מהם היה היוצר המרכזי.

ועכשיו שלומי ברכה לבד. מחוץ ללהקה הוא הספיק להיות המפיק המוסיקלי של "נושאי המגבעת", "כנסיית השכל" ו"בתרי זוזי" ועבד גם עם ערן צור ועוד רבים נוספים. ב־1998 הוא הוציא אלבום נפלא במשותף עם רמי פורטיס, "רץ על הקצה". רק פעם אחת הוא ניסה להיות הסולן ממש, באלבום ששמו "צ'פלין צ'רלי" שיצא ב־2003, ואז "משינה" התאחדה וברכה העדיף את להקת האם על פרויקט הסולו. 

שלומי ברכה // צילום: טל שחר

עכשיו, בעוד "משינה" ממשיכה בפעילותה השוטפת, מוצא ברכה זמן להוציא את הסולו השני שלו, "מאדים ומחוויר". בשלוש מילים: היה שווה לחכות! בקצת יותר פירוט: "מאדים ומחוויר" הוא מקבץ של עשרה שירים אישיים, נוגעים ללב, מלאים באהבה ובגעגוע, טיפול ביחסים שהיו ושקיימים עכשיו. בזכות המבט ההומוריסטי של ברכה על החיים, השירים שלו לעולם לא גולשים לקיטש. אבל מתחת למשחקי המילים וההתחכמויות יש תמיד הרבה עצב וכאב, המוגש, כמו השירה שלו, כמעט בנונשלנט, בלי מאמץ, בלי לנסות "להיות זמר". 

אני חושב על שלומי ויובל על כיסא השופטים ב"דה וויס". מה הם היו אומרים על זמר ששר ככה, שקט, חצי מדבר. לא מתפרץ כמו כוכב צעיר שחייב להוכיח את עצמו, אלא בא ממקום אחר של הדבר עצמו. השירים הם מה שחשוב. בשירה שלו הוא לגמרי COOL, מביט במציאות מעמדה של איש שכבר עשה דרך ויודע משהו, ונותן לגיטרות שלו להטעין את המילים בהמון רגש. עם גיטרות כאלה הוא לא צריך לצעוק. 

בהפקה המוסיקלית של עופר מאירי (וקצת של נושי פז) הצליל של האלבום מחבר בין המקורות המוסיקליים של ברכה, כלומר ניו וייב שנות ה־80, ומה שהולך היום, כלומר כשכל אחד עושה מה שבא לו בלי התחייבות לסטייל מסוים. הוא כותב ומלחין את עצמו עכשיו, בגיל 54, מילים אישיות, משפחתיות, עטופות במנגינות טובות, סוחפות. גיטרות בס, תופים, קלידים מלאי אנרגיה כמו פעם. ושירים עם פוטנציאל להיות להיטים גם לצד המוסיקה־לצעירים־של־ימינו. "דרקון", "בית החיות", "לך לשם", "במסגרת דברים" והפתעה למילים של יעל טבת "אהבה". 

השקת האלבום ב־1.9.16 במועדון בארבי.