על נהרות טולוז

1 הפיגוע הנורא בצרפת השיב לדיון הציבורי את השאלה הנצחית מדוע יהודי העולם אינם עולים ארצה. מדוע עולה השאלה לאחר פיגועי טרור - המקבילות המודרניות לפוגרומים? אולי קשור הדבר לאתוס הבסיסי של הציונות כתנועה מודרנית: ארץ ישראל כ"מקלט בטוח" ליהודי העולם. אכן, רוב העולים בתקופות השונות הגיעו בשל מצוקה - אנטישמיות, מצוקות כלכליות, חברתיות וכן הלאה.

אפילו את העלייה הראשונה התרגלנו לסמן בתאריך 1882, לאחר "סופות בנגב", שם הקוד לפוגרומים ("סופות") ביהודים שאירעו בדרום ("נגב") רוסיה בעידוד השלטונות. האמת היא שהעלייה הראשונה החלה עוד בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 עם עלייתם של יהודים הונגרים כדי לייסד פה יישוב עצמאי. הם לא הגיעו ארצה בשל פוגרומים או אנטישמיות, אלא משום שהושפעו מאביב העמים ומההתעוררות הלאומית בהונגריה. כעשור לאחר מכן הצליחו להגשים את חזונם בייסוד א-ם המושבות, פתח תקווה.

זו נקודה חשובה - היכן עובר קו הגבול שממנו מתחילות תולדות היישוב החדש בארץ ישראל: האם בהתיישבות שנבעה ממצוקות אנטישמיות ופוגרומים או בהתיישבות ממניעים ציוניים? גם אם הציונות לא הוקמה עדיין, רעיון שיבת ציון חי ונשם בקרבנו 2,000 שנה. במובנים ידועים א-ם המושבות אכן היתה "פתח תקווה", בכך שהבקיעה לתוך התודעה היהודית הרדומה מחשבות מדיניות. בן-גוריון הבין זאת ומתח קו בן 70 שנה שחיבר בין ייסוד פתח תקווה להקמת מדינת ישראל.

היחס בין עלייה מטעמים ציוניים, דתיים או לאומיים לבין עלייה מטעמי מצוקה קשור בוויכוח הישן על אודות החזון הציוני: האם רק "מקלט בטוח" או שמא יותר מזה, נאמר "ממלכת כוהנים וגוי קדוש"? האם הקשר בינינו הוא רק "ברית גורל" במונחי הרב סולובייצ'יק, או שמא גם "ברית ייעוד"-

2 ובכל זאת, מדוע לא מגיעים הנה יהודי העולם? כשהעליתי את השאלה בחו"ל, לא אחת נעניתי: "אצלנו יותר טוב-" ועוד: "כאילו שאצלנו בטוח יותר".

הנה חומר למחשבה: משחר קיומנו התקיימו שני צדדים בזהותנו כיהודים או כמי שמשתייכים לקולקטיב ששמו ישראל: הקיום הדתי והקיום הלאומי, אלוהים ומלכות, שמיים וארץ, קודש וחול. הבשורה שביקשנו להביא לעולם היתה בניסיון לחבר בין הקטבים. פעמים רבות זה לא ממש הצליח; פעמים מעטות כן.

הגלות נמצאת איתנו מראשית צעדיו של העברי הראשון, שנאמר לו "ל-ך? ל-ך-". ההליכה האברהמית שנשאנו בצרורנו הנקוב לכל מקום היתה הליכה מעבר למגבלות החשיבה והאמונות של התקופות השונות שבהן שרינו עם אלוהים ועם אנשים ויכולנו להם.

ההליכה - הליכה פיזית, הליכה רוחנית, אינטלקטואלית ודתית - היא החותם העמוק של זהותנו, ממש כמו ברית הבשר, שהיא ברית המילה. לא רק הברית עם אבר ההולדה - כלומר עם העתיד הפיזי-ביולוגי של האומה - אלא ברית עם המילה המדוברת, האמונה בכוחה של המילה לברוא עולם, לשנות את האדם ואת המציאות, "לנטוע ש?-מ-י-ם ול-יסו-ד ארץ" (ישעיהו נ"א), כלומר ברית עם העתיד הרוחני והאינטלקטואלי שלנו כאומה. הבשר והרוח כרוכים אצלנו עם ההליכה, כלומר עם התנועה.

האתוס היהודי העתיק הביא בכנפיו מתחילתו גלות. אברהם עולה לארץ ומייד גולה למצרים מפני מצוקת הרעב. נכדו יעקב גולה לחרן ממצוקת ה"פוגרום" שעלול לבצע בו אחיו האדום. כשהוא חוזר לארץ, נופל עליו צערו של יוסף שנמכר לעבד ולאחר כ-20 שנים הוא יורד עם משפחתו למצרים ונשאר שם. גלות וגאולה כרוכים אצלנו, וכמו יעקב והמלאך הם נאבקים זה בזה "עד עלות השחר", כלומר: לנ-צח.

עוד בתקופת הבית הראשון התקיימו קהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל. החורבנות לימדו אותנו לחיות בלי ארץ. חיינו רק עם השפה העתיקה, עם הספרים, עם המנהגים והטקסים, עם ברית הבשר ועם ברית המילה - כלומר עם האלוהים. חיינו רק עם המימד הדתי, שהיה כזכור מחצית בלבד מזהותנו הקדומה. המחצית השנייה - הארץ - הפכה למושא חלומות, למקום דתי, להשראה לקינות, למקור לצליינות.

לאורך שנותיה הבינו מנהיגים מעמיקי חזון את הכישלון שבגלות, את האנומליה - לא רק אנומליה לאומית אלא אף דתית; הדת, כלומר התרבות היהודית, קיבלה סממנים גלותיים ככל שהתרחקה מהמקור הממלכתי, מחיים בריאים על אדמת אבות. "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ, גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' את עלבון הבית העלוב", כתב בהמיית רוחו במאה הי"ח הרב חיים בן עטר.

3 במאתיים השנים האחרונות התהפך הגלגל ההיסטורי והאידיאי: החלטנו לשוב הביתה. באופן לא מפתיע מבחינה דיאלקטית, השיבה ארצה השילה מעלינו את המימד הדתי. כדי לחזור אל המחצית האבודה של זהותנו - הארץ - סילק (בעצם, הדחיק) העם היהודי את המחצית האחרת - האלוהים, הדת ואופני הקיום הקשורים בה.

העם היהודי למד ברובו לחיות כאילו "בלי אלוהים", נכון יותר - ללא המימד הדתי שהיה דומיננטי אלפי שנים. האלוהים - כלומר המימד הדתי - היה בעצם עילת הקיום של עמנו. בגלות זאת היתה הזהות היהודית האולטימטיבית. קיום יהודי בלי אלוהים נמשל להתאבדות קולקטיבית. והנה בכל זאת הצלחנו להעמיד קיום יהודי שהשאלה הדתית שבו הפכה לכאורה לעניין פרטי, לשאלה שבין האדם לעצמו.

אני נוגע בסוגיה הפסיכו-היסטורית הזאת, משום שהיא נוגעת ישירות לסוגיית הגלות: בצד השאלה כיצד מוסיפה הגלות להתקיים גם לאחר הקמת המדינה היהודית העצמאית, צריך להציב את השאלה כיצד מתקיים העם היהודי בלי מה שהיה עילת קיומו ועוגן הזהות החזק ביותר שלו במשך אלפי שנים: האלוהים.

אפשר לענות על כל שאלה בנפרד, אבל אז ידמה הדבר לניתוח אישיות רק על פי החלק המו-דע שבה או רק על פי הלא-מודע שלה. היו פעמים בהיסטוריה שהאלוהים היה המו-דע של העם וארץ ישראל היתה הלא מודע, ופעמים שהיוצרות התהפכו.

הפרדוקס ההיסטורי החריף הוא שדווקא הקמתה של ישראל חיזקה את הגלות. יהודי העולם ברובם הגדול מרגישים חופשיים לשבת בארצותם ולעסוק בחייהם שם ביתר שאת, משום שיש להם מעין תעודת ביטוח. עמוק בתוכם (כמעט) כולם יודעים שברגע שיהיה רע, הם יוכלו לעלות ארצה. שלא בטובתנו, מדינת ישראל הפכה לברירת מחדל בשביל רבים; לא עניין הקשור בזהות הכי עמוקה כעם, אלא תוכנית חירום שיש להפעיל עם כיסא המפלט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו