המאמן הלאומי

את הדמעה שנצצה ביום שישי שעבר בעיניו של אורן סמדג'ה, מייד אחרי הזכייה של חניכו אורי ששון במדליית הארד בג'ודו, הוא מייחס לאחיו הגדול חגי, שנפטר לפני שנתיים.

"אני זוכר שהייתי בן 4, ושיחקתי בבית עם אחותי הגדולה. פתאום דפיקות בדלת. שוטרים שאלו איפה ההורים. ככה נודע לנו שחגי עבר תאונת דרכים. הוא עלה על טרמפ במשאית כדי לבקר את חברה שלו, והמשאית התהפכה. הוא נפגע בראש, שטף דם, ודברים התחילו להסתבך.

"הוא נהיה משותק בחלק הגוף התחתון. נער בן 17, לפני גיוס, חוזר הביתה בכיסא גלגלים, אתה לא מצליח לעכל.

"קיבלתי מין שוק כזה. מאותו רגע התחלתי לגמגם, ובמשך שש שנים סבלתי מגמגום רציני. זאת היתה בשבילי טראומה ברמות. היתה תקופה ארוכה שבה אבא היה אוסף אותי מבית הספר ולוקח אותנו לבית לוינשטיין. היינו מעבירים שם את כל היום. חגי היה שוכב בלי תזוזה, כולו מחובר לצינורות. 

"הוא לא התאושש מזה. הייתי שומע ממנו דברים כמו 'איך דפקתי לעצמי את החיים', 'למה זה מגיע לי', 'למה אני במצב הזה'. הוא היה נכנס ויוצא מבתי חולים, והיתה תחושה כזאת שהוא נתקע בגיל 17. הוא היה ג'ודאי מחונן, ממש ממש טוב, וכולם ניבאו לו הצלחה גדולה בג'ודו. כשזכיתי במדליה בברצלונה, הוא אמר לי שזה משהו שהוא היה יכול וצריך לעשות". קולו המחוספס של סמדג'ה נסדק.

"חגי ליווה את הקריירה שלי כספורטאי וכמאמן, היה לו מאוד חשוב שאצליח. הוא היה צופה בכל הקרבות שלי ונותן ביקורת. היינו משחקים שש־בש ומדברים על כל נושא אפשרי.

"בשנים האחרונות חגי החליט שהוא לא רוצה לחיות יותר. ממש ככה. לא רוצה לחיות. לקחתי אותו לרופא, והרופא אמר לו: 'אתה לא תחיה. אתה חייב לקחת את התרופות האלה והאלה ולטפל בעצמך'. אבל הוא לא רצה. הוא גרם לגוף שלו לקרוס, עד שנכנס למצב של קומה. לא היתה דרך לשכנע אותו, זה כבר היה אבוד. כשבן אדם לא רוצה לחיות, קשה מאוד לעזור לו.

"כשהוא נפטר, לפני שנתיים, הייתי יומיים בשבעה, ואז פשוט קמתי והלכתי, שזה לא מעשה מקובל במשפחה תוניסאית מסורתית כמו שלי. טסתי עם נבחרת הג'ודו למחנה אימונים ביפן.

"באותו רגע חשבתי שזה מה שחגי היה רוצה שאעשה. נכון, יכולתי לדחות קצת את הטיסה ויכולתי לעשות מאמצים, אבל בגלל שהייתי כל כך ממוקד במטרה - זה היה שיא ההכנות לאולימפיאדה - אז רצתי קדימה. עשיתי את זה כדי לא לשבור את הספורטאים שלי. החדרתי בהם את ההכרה שאנחנו במשימה, ושלא משנה מה יקרה - אנחנו ממוקדים רק בה. אם הייתי ממצמץ או מוותר או דוחה, זה היה פוגע בי בחזרה ופוגע בספורטאים שלי".

איך אבא שלך הגיב?

"לזה אין לי תשובה, כי הדבר הראשון שאמרתי זה...". סמדג'ה נושם עמוק ומנסה לעצור את הדמעות, אך ללא הצלחה. "תשמע, מה שהפריע לאבא שלי זה שקמתי ועזבתי, ולא הייתי עם כל המשפחה במשך כל השבעה. אף פעם לא הסתכלתי אחורה ושאלתי אותו אם הוא שלם עם ההחלטה שלי. אבל כל אחד עושה את הבחירות שלו". 

דיברת איתו על זה?

"לא דיברתי איתו על זה עד היום. כי אם הייתי מדבר איתו על זה, אני לא יודע מה היתה התשובה שלו. במשך שנתיים עלתה אצלי כל הזמן השאלה אם זה היה שווה או לא, אם זה היה משהו נכון לעשות. ועכשיו, ברגע שהבאתי את המדליה עם אורי, זה סגר לי את המעגל הזה. אני אומר לך שזה היה שווה כל רגע.

"קיבלתי את התשובה, ואני יכול להיות שלם עם כל מה שעשיתי. אם הייתי עובר את כל המסע הזה ולא חוזר עם מדליה, אני לא יודע אם הייתי סולח לעצמי".

הוא מנגב את הדמעות. "כמה שאנחנו חסונים וכמה שאנחנו גדולים, וכמה שאנחנו עוסקים במקצוע שבו אתה חייב להראות כוח, ככה אני רגיש. זאת תכונה שאי אפשר לשלוט בה. אני רגיש, ויש לי משברים, ויש קשיים, ועדיין אסור שזה יקרה לי מול הספורטאים, כי אני צריך להראות להם את החוסן ואת העמידות שלי. אז אני בוכה כשלא רואים. זה לא נעים, אבל זה קורה לטובים ביותר".

* * * * *

אורן סמדג'ה שוב הוכיח שהוא קורץ מחומר של אלופים. בסוף השבוע שעבר הוא הפך לישראלי הראשון שזוכה במדליה אולימפית גם כספורטאי וגם כמאמן, אחרי שהג'ודוקא שלו, אורי ששון, קטף בריו את מדליית הארד.

הוא נולד באופקים לפני 46 שנה, והתחנך בבית שכולו ג'ודו. אביו מוריס (84), שעלה ארצה מתוניסיה, היה מהראשונים שפיתחו את הג'ודו בארץ, אחרי שהתאמן בילדותו אצל מאמן יפני. הוא היה הישראלי הראשון שקיבל חגורה שחורה, ניהל את קורס המאמנים הראשון בארץ והדריך חניכים רבים, בהם גם המאמן משה פונטי, יו"ר איגוד הג'ודו הנוכחי.

יחד עם אשתו חיה הם גידלו שישה ילדים: יעל, חגי ז"ל, יהודית, איציק, אורן ואיתמר. "האחים והאחיות שלי היו אלופי ישראל, השיחות סביב השולחן היו תמיד על ג'ודו, וכך גם כל השאיפות, היעדים והחלומות".

עם אביו מוריס. "אם הייתי עובר את כל המסע הזה ולא חוזר עם מדליה, היה לי קשה לסלוח לעצמי" // צילום מהאלבום המשפחתי

את גיל ההתבגרות העביר אורן בדרכים. מדי יום היה נוסע בארבעה אוטובוסים מאופקים למכון וינגייט שליד נתניה, כדי להתאמן בנבחרות ישראל תחת חסותו של אותו פונטי.

"בגיל 18, שנת 1988, אבא שלי תפס אותי ואמר לי: אתה הולך להביא מדליה אולימפית. כבר אז זה חילחל בי ונכנס לי ללב. מי בכלל האמין באותה תקופה שישראל יכולה לזכות במדליה? באולימפיאדה של אותה שנה בסיאול אפילו לא היתה לנו נציגות של הג'ודו.

"כעבור ארבע שנים הגעתי לברצלונה בחור אלמוני, ויום אחרי שיעל זכתה במדליית הכסף, הצלחתי לעשות היסטוריה ולהביא מדליית ארד. ילד שעושה את הבלתי ייאמן בצורה הכי פנומנלית שיש. שישה קרבות, תכפיל את זה בחמש דקות כל קרב, וסיימתי את האולימפיאדה בתוך שבע דקות ו־11 שניות, עם איפון אחרי איפון. כישרון מטורף שבא לידי ביטוי בעבודה קשה והניב תוצאות. אלוהים נגע בי באותו יום. הייתי כמו מטאור. 

"היה באזז תקשורתי מטורף, וזהו. נגמרו לי החלומות בגיל 22, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. גדלתי בעיירת פיתוח, מחוץ לבאזז ומחוץ לבוהמה התל־אביבית, אז באופן טבעי גם לא היית רואה אותי בהשקות, למרות שניסו בכל צורה ודרך. זה לא עניין אותי. רציתי רק לגעת בחלום, להגשים אותו ולעצור. ועצרתי. אני אומר לך, עצרתי, כי הפרסום לא עניין אותי".

למה, בעצם? 

"אני בחור ביישן, שגדל על ערכי משפחה וחברים מאוד חזקים, ולכן לעולם לא אשתנה, ולא משנה מה יהיה לי על הצוואר. הבסיס הזה שומר אותי עם רגליים על הקרקע. שמע, פרסום זה טוב. זה ממנף אותך, אבל באיזשהו מקום, זה רק גרם לי להסתגר יותר. אני אדם שלא הולך לאירועים ולא מתרועע במסיבות. לא רואה בזה תועלת.

"אחרי הזכייה פתאום נחת עלי הרבה כסף. קניתי בית בהרצליה במיליונים, ולא גרתי בו אפילו יום אחד. אחרי כמה שנים מכרתי אותו. העדפתי לגור בקרוואן בווינגייט, לקום כל בוקר ולהתאמן בלי להתעסק בפקקים ובלי לצאת ממרכז העניינים".

אבל סמדג'ה לא הצליח לשחזר את ההישג. הוא היה מועמד לזכייה באולימפיאדת אטלנטה 96', אך נפצע עשרה ימים לפני התחרות. בשנת 2000, כשלא הצליח להשיג את הקריטריון לסידני, הודיע על פרישה.

"ג'ודו ממתן אותך. הוא מאפשר לך להוציא מול כולם את מי שאתה באמת. זה לא קרב איגרוף, אין פה מכות. יש פה מלחמת כוחות מטורפת ומשחק אסטרטגיה ובניית מהלכים תוך כדי הקרב. אתה מנסה להכריע את היריב באינטליגנציה שלך.

"הג'ודו העניק לי ערכים ונתן לי להרגיש ולאהוב ולחבק. אתה יודע, אני בן אדם מאוד מפורסם בעולם, אבל אף פעם לא ראיתי את עצמי מעל מישהו. לא תראה אותי נוסע במכוניות של מיליונים, לא תראה אותי מתרברב והולך עם מותגים. זה החינוך שקיבלתי. אף פעם לא הסתכלתי על אחרים מלמעלה".

בשנת 2008 הוא שוכנע להשתתף בתוכנית "רוקדים עם כוכבים". "בהתחלה אמרתי שאין מצב שאני ארקוד, אפילו בחתונה שלי לא רקדתי. זו לא הזירה שלי. סגרו את זה מעל הראש שלי, כשלא הייתי בארץ, אז לא היתה לי ברירה והסכמתי להשתתף.

"הודחתי אחרי שלוש תוכניות. זה לא הפתיע אותי, אם בקרב אני מגיע לדופק של 180, אז בשידורים הגעתי לדופק של 360. הלב כמעט יצא לי מהמקום".

אחרי הפרישה מקרבות, סמדג'ה התחיל לייצר לעצמו חלומות חדשים. הוא הקים את המרכז הישראלי לג'ודו, פתח 13 מכונים ברחבי הארץ, אסף סביבו את טובי הג'ודאים ובנה את דור העתיד, תוך כדי שהוא מעניק להם מעטפת מקצועית מלאה - מפסיכולוגים ועד תזונאים.

"יש לי שלושה ילדים - עומר בן 17, רום בן 13 ורותם בת 9. כולם הלכו לחוגי ג'ודו. שניים נשארו. רום הוא מקום שלישי בארץ. רותם היא סגנית אלופת ישראל. הם לא נמצאים שם כדי להגיע לאולימפיאדה, אלא כדי ללמוד ערכים ולקבל כלים לחיים. כמובן שאם הם יהיו מספיק טובים כדי להגיע לאולימפיאדה ביום מן הימים, אני אתמוך בהם. אבל זה תלוי רק בהם, אני בטח לא אלחץ.

"פתחתי קבוצת לימוד לילדים עם הפרעות קשב וריכוז, וזה עשה להם פלאים. הג'ודו פורק הרבה מאוד אגרסיות, ומלמד אותם לשלוט באמוציות שלהם. חניך אחד שלי, שנחשב להכי בעייתי, הפך לטייס. אחד נהיה עורך דין. אמא של שגיא מוקי הביאה אותו אלי בגיל 4 כי הילד היה פעלתן, והיום הוא לומד כלכלה באוניברסיטה ומשלב את זה עם קריירה ספורטיבית".

במקביל, הוא הפך לכוח פוליטי באיגוד הג'ודו המפולג. עמותת הלה"ב (העמותה למען הגינות בספורט) בראשותו היוותה לשון המאזניים במאבקי השליטה בענף בין מחנה אדי קואז, ששלט בזמנו, לבין האופוזיציה בראשות פונטי.

מדריך נערים. "חניך אחד שלי, שנחשב להכי בעייתי, הפך לטייס" // צילום: קובי קלמנוביץ'

ב־2011, כשהאיגוד נכנס לפירוק בגלל אי סדרים ניהוליים, קיבל סמדג'ה את תפקיד מאמן נבחרת הגברים. "כשנכנסתי לתפקיד הצבתי מטרות בלי למצמץ. הצהרתי שאני הולך להביא מדליה אולימפית. לא הבאתם את אורן סמדג'ה בשביל פחות מזה. והיו לי חיים נוחים - ראיתי את האישה כל יום, הייתי ישן במיטה שלי כל לילה.

"מאז עברנו הרבה מאוד, זכינו במדליות באליפות עולם ובאליפות אירופה, אבל הכל התנקז לאולימפיאדה. הייתי מאוד לחוץ, אבל עם ביטחון עצמי שאני מביא לריו את אחת הנבחרות הטובות בעולם. זה היה מטורף. עברו עלי ימים ולילות של חששות והתרגשות, בלי שינה וכמעט בלי לאכול, אבל הייתי צריך לשמור על פאסון מול הספורטאים ולא להראות חולשה ועייפות.

"כמאמן אתה מביא את הספורטאי לקידמת הבמה ורק מתפלל שהוא יעשה את זה. מתוך שלושה ספורטאים שלי - גולן פולק, שגיא מוקי ואורי ששון - שניים הגיעו לחצי הגמר. לא היה דבר כזה בתולדות הספורט הישראלי".

אחרי שגולן פולק הפסיד ביום הראשון, הפוקוס עבר לאלוף אירופה, שגיא מוקי.

"חודש לפני האולימפיאדה התחילו אצלו כאבי גב מטורפים. הוא בקושי הצליח לעמוד על הרגליים, הפיזיותרפיסט טיפל בו בלי הפסקה. קיבל שלוש זריקות חודרניות.

"שבוע לפני התחרות, כשהוא התחיל להתאמן, היה רגע שכמעט אמרתי לו, 'די, אני לא נותן לך להשתתף'. ועדיין הוא הגיע לחצי הגמר. אני חושב שבקרב על המדליה, הגוף שלו בגד בו. אני מאוד גאה בו. לא צריך מדליה כדי לדעת שאתה גיבור או אלוף. מבחינתי שגיא אלוף לכל דבר, וגם גולן".

* * * * *

כשירדן ג'רבי, שמתאמנת אצל שני הרשקו בנבחרת הנשים, קטפה את מדליית הארד, סמדג'ה הרגיש גאווה גדולה. "היתה חגיגה גדולה, אבל הייתי צריך לשמור על פאסון וערנות בשביל המשך התחרויות", הוא אומר.

ביום שישי הגיע תורו של חניכו אורי ששון לעלות על המזרן. בסיבוב הראשון המתין לו המצרי איסלאם א־שיהאבי, לקרב שהיה הרבה יותר מספורט.

"לפני חצי שנה אורי הפסיד למצרי אחר, ואז התפתח שם 'קרב רחוב', קרב פוליטי מלא אמוציות, שלא עשה טוב לאורי. בתקשורת ניסו לקחת את זה גם הפעם לכיוון הפוליטיקה - ילחץ יד, יעלה או לא יעלה. אנחנו בצוות החלטנו שאנחנו מנתקים את אורי מהפייסבוק, לוקחים לו את הטלפון ולא מאפשרים לו להיגרר לקרב רחוב, אלא מכינים אותו שיהיה רגוע ושקול.

"המצרי התעסק בפוליטיקה. ראינו את המבטים שהוא שלח לנו בזמן השקילה ואת הכעס שלו. דקה וחצי לפני שהוא עלה, הוא שאג 'אללה אכבר' ליד אורי. לקחתי אותו הצידה, כמה שיותר רחוק מהמצרי, כדי שזה לא ישפיע עליו.

"שנייה לפני שהקרב התחיל, המאמן המצרי אמר 'אללה אכבר' והסתכל לי בעיניים. ואני, הבחור הרגוע והשלו מאופקים, הסתכלתי לו בעיניים בחזרה ולא מיצמצתי לרגע. ידעתי בוודאות שאני מביא את התותח הגדול ביותר שיכריע אותו.

"ידענו שהמצרי יפתח חזק, אבל לא דאגתי, היה ברור לי שזה יתיש אותו. בהמשך המצרי התעייף וכבר לא רצה לקום, הוא ממש התחיל להתפלל תוך כדי הקרב.

 "אני לא אגיד שאני מרחם על המצרי, אבל צר לי עליו שהוא מקבל הוראות כאלה". ששון מושיט יד ליריבו // צילום: אסף קליגר

"רציתי גם לנצח פוליטית את הקרב הזה. בסיום צעקתי לאורי, 'רוץ, תלחץ לו את היד', כי ידעתי שהמצרי יתחמק ושהקהל יגיב בשריקות בוז. רציתי להביא את המצרי למקום הזה, כי הם מחרימים קרבות ומערבים פוליטיקה, ואלה דברים שלא עושים.

"אורי לא היה לוחץ לו את היד אם לא הייתי אומר לו, כי הוא ידע מראש שהמצרי לא ילחץ לו את היד, בלי קשר לתוצאה. אבל הוא לא נבהל, הוא עמד בזה בצורה מכובדת ויפה, התעקש ללחוץ יד, ואפילו הרים אותה גבוה כדי שכולם יראו. הוא יצא ענק.

"אני לא אגיד לך שאני מרחם על המצרי, אבל צר לי עליו שהוא מקבל הוראות כאלה. זה נוגד את כל התורה של הספורט, ובגלל זה היה חשוב לי לנצח אותם פוליטית".

לפני חצי הגמר מול טדי ריינר הבלתי מנוצח, היו פרשנים שטענו שאולי עדיף לששון לוותר מראש על החצי ולשמור כוחות לקרב על המדליה.

"מי שאמר את זה לא מבין מה זה לאמן. אם אני אומר לספורטאי שלי להפסיד כדי לשמור כוחות, גמרתי את עצמי כמאמן וגמרתי את כל הדורות הבאים. אמנם התכוננו לאפשרות שהוא יפסיד, אבל לרגע לא היה מצב שהוא יוותר. אם הוא היה מפסיד בוויתור, הוא היה מפסיד גם את הקרב הבא. ואני חושב שהוא נתן את אחת הלחימות הגדולות ביותר בתולדות הספורט הישראלי.

"מול הקובני, בקרב על הארד, אורי תיפקד בדיוק על פי ההוראות שלי. הוא עבד טקטית, נטו. יש הבדל בין לנצח ולזרוק לבין להביס אותו באינטליגנציה. אורי ניטרל אותו והביא מדליה אולימפית.

"תחשוב שקיבלתי את הבחורים האלה כאלופי ישראל, בלי חזון, בלי אמונה בעצמם, אבל עם לב ונשמה ורצון להצליח. והם הצליחו. הם נבחרו למשימה לייצג את מדינת ישראל, והם עמדו בזה".

גם עכשיו, כמה ימים אחרי הזכייה, ההתרגשות הגדולה ניכרת בקולו. "כשאני שומע את התקווה, אני בוכה ומתרגש. אם ינתחו אותי, יגלו שהלב שלי בצורת מגן דוד וצבוע בכחול־לבן. אין יותר פטריוט ממני. כשאני שומע על טרגדיה במדינת ישראל אני מצטמרר ובוכה. כשיש שמחה לאומית גדולה - ועוד כזו שאני מעורב בה, כמו זכייה במדליה אולימפית - אז אין יותר גאה ממני.

"24 שנים אחרי המדליה שלי, עשיתי עוד היסטוריה. אני הישראלי היחיד שזכה בדאבל, גם כספורטאי וגם כמאמן. אני מרגיש היום גאווה עצומה, זאת נקודת ציון חשובה בחיים שלי, ועוד בגיל כזה שאנשים כבר מוותרים על החלומות שלהם. זה כיף.

"אני מקבל המון אהבה והערכה. תמיד אהבתי לאתגר את עצמי בדברים שנראים בלתי אפשריים, והנה - I did it again".

אפשר לפנטז על מדליית זהב בטוקיו 2020?

"מה זאת אומרת? זאת היתה המטרה גם בריו. אני מאמין שזה אפשרי, וזאת לא סתם מחשבה שרצה בראש ואני אומר אותה בשביל הכתבה. באתי למשחקים במטרה ברורה, שכל אחד מהג'ודאים שלי יזכה בזהב. ככה אני מכין אותם. בטוקיו יהיו לנו הרבה יותר ג'ודאים, גם בגברים וגם בנשים, מעבר לשגיא, גולן ואורי. אפשר להביא שם זהב".

השבוע פורסם שהחלטתם להעלות את גולן פולק ואת שגיא מוקי בדרגת משקל אחת, כמו שעשיתם עם אורי.

"נכון. ההחלטה להעלות את אורי ממשקל של עד מאה למשקל של מאה פלוס היתה החלטה לטווח ארוך, כדי שיוכל לממש את המהירות שלו מול הספורטאים הכבדים, והיא הוכיחה את עצמה. אפשר לראות גם על הפודיום שהוא הכי קל וקטן, והמהירות שלו איפשרה לו לגבור על הגדולים. זאת החלטה שהייתי צריך לקבל ממש בתחילת הדרך".

אתה תהיה שם כמאמן הנבחרת?

"קודם כל אני צריך להחליט אם אני באמת רוצה להיכנס לעוד קדנציה של ארבע שנים, ואם האישה והילדים בכלל יכולים לעכל את זה. היו לי קרוב ל־13 מועדונים ברחבי הארץ וסגרתי אותם, כי ידעתי מראש שלא אוכל להתעסק בכל הדברים יחד. כשאתה מקריב את כל כולך - גם משפחתית, גם רגשית, גם מקצועית וגם כלכלית - אז בסוף אתה עושה חישובים אם זה משתלם לך.

"יש לי משפחה שאני צריך לפרנס ולהאכיל, וגם לדאוג לעתיד שלי, כדי שלא אמצא את עצמי יום אחד בלי שום דבר. ההתחייבות הטוטאלית שנדרשת ממני, כמאמן הנבחרת, באה על חשבון ההתפתחות הכלכלית שלי בעסקים הפרטיים, שאותם הזנחתי. לכן אני צריך לחשוב טוב טוב אם אני מוכן להקריב עוד".

* * * * *

אחרי שבועיים בברזיל חזר סמדג'ה לישראל ביום שני בלילה עם משלחת הג'ודו, והתקבל בנתב"ג על ידי מאות אוהדים נלהבים שבאו לומר תודה. בין החיבוקים והסלפים, הוא רק חיכה שהכל יסתיים כדי לחזור הביתה לאישה ולילדים.

"תדע לך שבמהלך כל השבוע שעבר הייתי על הקרשים מרוב דאגה ושיברון לב ולחץ", מספרת אשתו ליאת. "והוא, בטלפונים מריו, הצליח להרים אותי. לא ייאמן איך הוא עומד בלחץ הזה. אני כבר חודשיים בלי שינה".

הם נפגשו ב־1993, שנה אחרי שאורן נכנס לאור הזרקורים. "אני מתנדבת במד"א, והוא נפצע אז בתאונה על אופנוע ים ונזקק לטיפול. אני הייתי בצוות שהגיע לטפל בו, ואז נוצר הקליק. כשנולד לנו הילד הראשון, גידלתי אותו ממש לבד בשנה הראשונה. אבל לא התלוננתי, כי ידעתי עם מי אני מתחתנת, ידעתי מי זה אורן".

כשסמדג'ה קיבל את תפקיד מאמן הנבחרת, ליאת התפטרה מעבודותיה במד"א ובמשרד פרסום. כיום היא משקיעה את זמנה בגידול הילדים וממשיכה להתנדב במד"א.

משפחת סמדג'ה. מימין: ליאת, עומר, רותם, אורן ורום // צילום: יהושע יוסף

"עברנו הרבה מאוד דברים ביחד. עצם העובדה שאנחנו שורדים, עם כל הקושי, רק מראה על החיבור הטוב בינינו. היא פשוט אישה מדהימה. לא כל אישה היתה מוכנה לעשות את מה שהיא עשתה. אנחנו נשואים 19 שנה, היא היתה איתי בכל ההצלחות והאכזבות והכישלונות. היא אשת חיל, ואני חייב לה ולילדים כל כך הרבה.

"במצטבר יוצא שאני בחו"ל שבעה חודשים בשנה. מאוד קשה לנהל ככה זוגיות ומשפחה. זה הרבה מאוד ווטסאפים, הרבה 'לילה טוב' לילדים דרך מסכים. העובדה שליאת נרתמה ככה, והעניקה לי את ברכת הדרך, נותנת לי את ההבנה שהבחירה בה כאישה וכאם ילדיי היתה נכונה. זה הדבר הכי עוצמתי וגדול שיש לי בחיים".

איך מגיבים הילדים להיעדרויות הממושכות?

"אני זוכר ששמעתי את אחד מהם אומר פעם: 'אבא לא יודע איך קוראים למורה שלי, הוא אפילו לא נמצא בימי ההולדת שלי'. זה הכאיב לי נורא".

ליאת: "הילדים מאוד גאים בו. לא רבים יודעים, אבל יש לנו ילד בחינוך מיוחד. הוא ילד מדהים, אבל זה דורש הרבה. הקטנה שלנו מאוד קשורה לאורן, ובכל טיסה שלו אפשר לראות עד כמה זה משפיע עליה. אני יכולה לומר שבשנה האחרונה היה יותר פשוט, כי הם גדלו, אבל מצד שני גם יותר קשה, כי אורן כמעט לא היה בארץ. גם כשהוא כאן, הוא תמיד טרוד ולא חוזר הביתה לפני 10 בערב.

"הוא משתדל להיות איפה שהוא יכול, ואם לא, אז אני שם. אין מה לעשות. מבחינתו, החניכים שלו הם כולם ילדיו, אז יוצא שהילדים שלנו צריכים להתחלק באורן עם הרבה ילדים אחרים. זה בא על חשבונם הרבה פעמים, ועם כל ההבנה, הם עדיין ילדים. הרבה פעמים יש כעסים. אבל הם חזקים".

בחגים הקרובים יטוסו יחד לטיול משפחתי בתאילנד ובסינגפור. "נוכל להשלים הרבה פערים", הוא אומר. 

"אם הוא ירצה להמשיך לאמן את הנבחרת, אתמוך בו", אומרת ליאת. "יכול להיות שנצטרך לחשוב על נוסחה שונה, שהוא לא יהיה בחו"ל כל כך הרבה זמן, אבל אני לא רואה מישהו אחר עושה את התפקיד הזה. הוא הבן אדם הכי מתאים. הוא פנומן".

האמת היא שאורן מכוון קצת יותר גבוה. "בטוח שארצה להתקדם, לא להישאר בעמדת המאמן. אני רוצה לקחת תפקידים הרבה יותר בכירים וגם לעבור לצד הניהולי, לנהל משהו בספורט. לקחת על עצמי איזו תוכנית לאומית רב־שנתית לקידום הספורט בישראל. בעבר כבר קיבלתי הצעות ללכת לפוליטיקה".

אחרי הזכייה בריו העביר סמדג'ה שעות ממושכות עם שרת הספורט מירי רגב. הם ישבו לארוחות צהריים וערב, וניהלו שיחות ארוכות. "אני מאוד מאמין בשרה. היא שאלה אותי שאלות שמעולם לא שאלו אותי - כמו כמה אני מרוויח, כמה מרוויח ספורטאי, איך בונים תוכניות. היא נכנסת לקרביים. אני מתאר לעצמי שעוד אשב איתה בהמשך, וביחד נבנה תוכנית אסטרטגית לטווח ארוך.

"ראש הממשלה כבר ביקש שאגיע אליו עם השרה כדי לבנות איזושהי קרן לספורטאים, שמדינת ישראל תתחיל להצטייר כלפי חוץ כמדינה עם נוכחות ספורטיבית ותרבות ספורט. חשיפה כמו שקיבלנו באולימפיאדה הזאת עושה שירות למדינה לא פחות משגריר. הספורטאים הם השגרירים הטובים ביותר.

"אני חושב שאפשר להפוך את ישראל למעצמת ספורט עולמית. בג'ודו הצלחנו לצמצם פערים, ואני משוכנע שעם גישה נכונה ותוכנית לאומית, אפשר לעשות את זה בכל הענפים. אם מישהו ירים את הכפפה - אז יאללה, אני פה ואני רוצה לעשות את זה".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו