בפרפראזה על מילותיו של מאיר אריאל, בסוף כל ביקורת-אוכל בעברית יושב שאול אברון עם נתח קצבים מדמם ביד. בגיל 68 אברון יוצא לקרב המאסף על יועזר בר יין. אלו אולי מילים בומבסטיות, לא כאלו שמתארות את האיש כבד המשקל שיושב עם כוס יין לבן ובקבוק סודה (בדרך כלל שבליי ותמיד פרייה) בפינה הקבועה בבר של המסעדה. הוא בטח לא מסתכל על זה ככה: "אני עצלן, ואני לא אוהב לדבר על דברים במילים כלליות. אני גם לא טוב בלדבר על הלכי רוח, אני יותר טוב בלכתוב".
אברון הוא אחת מאוטוריטות האוכל הדינוזאוריות שעוד מהלכות בינינו. מבקר אוכל, מומחה ליין, מסעדן ומאהב של מזונות באשר הם, הפכו אותו למנטור עבור כל מי שהוא משהו או מישהי בעולם המסעדנות הישראלית. ועם זאת, אברון נותר מאחור. 17 שנים לאחר שפתח את יועזר בר יין הוא מודה: "נשארתי קצת מאחור, בתקופה החלוצית. התרחשה בארץ מהפכה קולינרית שאני הייתי מחלוציה, וחשבתי שכולם יבואו לחגוג איתי. כנראה שכחו אותי, כי זה לא מה שהתרחש".
אברון מציג את דבריו בדרכו המחויכת, משתדל לא לקחת את הדברים ברצינות. אבל בשנים האחרונות התקשתה המסעדה לשחזר את ימיה כקדם. שפים צעירים ויחצנים ממולחים, שלא ידעו את יוסף, השאירו את אברון מיותם בסמטה היפואית. "אני לא שיחקתי את המשחק הזה, כי זה אף פעם לא עניין אותי, אבל זו היתה טעות, כנראה. אני תמיד חשבתי שמספיק להגיש אוכל טוב במחירים סבירים ושאנשים יאהבו את זה, וכיום זה לא מספיק. צריך לעשות מעבר לזה. אז עכשיו אני מנסה לצאת לדרך עם השינוי הזה, בתקווה שאכן דברים ישתנו".
אתה קצת מיתמם, אף פעם לא הגשת אוכל במחירים סבירים.
"תמיד נתתי אופציה לאנשים להזמין אצלי לצד בקבוק יין ב-1,500 שקל גם יין יותר זול ופטה כבד במחיר שבעיניי היה יותר הגיוני. אבל הדימוי שלי היה אחר, והדימוי הזה פגע בי ופגע במסעדה. בסוף הרגשתי את זה גם כלכלית".
מחאה חברתית, אתה יודע.
"עוד לפני זה. יועזר הצטיירה בציבור כמסעדה שסותמים בה את העורקים. תמיד סטייק שמן, תמיד נהנתנות שגובלת בשחיתות. ואותה שחיתות תמיד התגלמה בבקבוק היין הזה, שהבאתי פעם עם אהרוני ועלה 1,500 שקל. זה מה שעניין את העיתונאים. זה נתן תחושה לאנשים כאילו הם לא בסוד העניינים, כאילו רק מביני עניין עשירים יכולים לאכול אצלי, וגם זה רק באירועים גדולים. זה פגע בי כלכלית. שלא יובן לא נכון, לא הוחזרו צ'קים לאנשים, וספקים תמיד קיבלו תשלומים בזמן, אבל המסעדה בהחלט נפגעה".
אברון כאילו לא נקף אצבע. חשבונות הוא אף פעם לא שילם ("זה משעמם אותי להתעסק בזה, אתה מכיר מישהו שזה לא משעמם אותו לשלם חשבונות-") והעדיף להמשיך ולשבת על אותו כיסא, בעוד הממלכה שלו הולכת ומתפרקת, פיזית וגם נפשית. לצד הקירות המתפוררים והכיסאות הישנים, גם אברון עצמו כאילו כבה. "העצלנות הזאת פגעה בי. אולי כי בשנים האחרונות איבדתי את החשק. מה שתמיד הלהיב אותי היה לחפש את המשהו החדש הזה, הטעמים החדשים, ובשנים האחרונות כבר לא היה אכפת לי מזה. וזה פגע ישירות במסעדה. הסועדים כנראה הרגישו את זה, וגם האנשים שעבדו איתי".
המוות מחוסר עבודה
האפלוליות של יועזר לא שרדה את מבחן הזמן. בעוד שהישראלים החלו נוהים אחר פטריות כמהין במסעדות מישלן ברחבי העולם, לחצר האחורית ביפו באו החברים הוותיקים, אלו שתמיד דאגו לשאול ששותה יותר מדי ואוכל יותר מדי. הביקורות לא הירפו, הציבור נרתע, והמצב הכלכלי לעיתים הפריע.
"אמרתי לו שהוא חייב לקחת את העניינים לידיים", אומר השף רפי כהן ממסעדת רפאל. "שהוא חייב לעשות שיפוץ, לעשות התאמות למה שקורה עכשיו בחוץ. להבין שבסופו של יום נשים הן אלו שקובעות לאיזו מסעדה יוצאים, ואם הוא לא יעשה גם מנות לנשים - הוא לא יישאר במשחק. ישבנו כאן על הבר ביחד ואמרתי לו שאני אהיה הארתור פינקלשטיין שלו".
לראשונה מאז פתיחתה, סגרה יועזר את שעריה לכמה ימים. אברון, אגב, לא זז מהמקום הקבוע שלו. רק שהפעם, במקום ביין, הוא הצטייד במסיכה נגד אבק. העובדים שיפצו, והוא ישב באבק, מביט בבייבי שלו משנה את פניו. "זה היה יפה, אתה יודע. מעניין. אני כמובן לא עשיתי שום דבר, אבל זה היה יפה לראות". הוא מצחקק במבוכה, כמו ילד שנתפס בקלקלתו.
"אתה מבין, עכשיו אנחנו עושים מנות צמחוניות ואנחנו מגישים אותן, אצלי במסעדה. צמחוני!" הוא צוחק. "ואתה יודע מה, הן דווקא יצאו טעימות. אני מבין שיש עכשיו את עניין הבריאות והכל, אבל מסעדה היא לא מרפאה. אם מרק כרוב טעים לי, וגם הלקוחות אוהבים את זה, אז מה אכפת לי אם זה צמחוני או לא, העיקר שזה טעים. אבל כן, זה עדיין מוזר לי".
בחייו הפרטיים אברון ניהל רומן ארוך עם רופאים ובתי חולים. ככה זה כשהיום שלך מתחיל ב-11 בבוקר עם כוס יין אחת ומפסיק רק כשדלתות המסעדה נסגרות, יותר מ-12 שעות מאוחר יותר. ככה זה כבר שנים על גבי שנים, רק שהיום, הוא מודה, הוא קצת פחות בכושר. וזה עוד לפני שדיברנו על הבשר ועל הסיגריות (שאותן הוא כבר זנח). "בגיל 30 הרופא שלי אמר לי שאני לועג למדע הרפואי כי לא הגיוני שאני עדיין מצליח להתנהל בצורה שאני חי. הבנתי אז שלא אחיה עד גיל מופלג, ושבטח אמות בגיל צעיר. עבר עשור, ואחר כך עוד עשור, ואני עדיין מרגיש את הפליאה הזאת שאני חי בכל יום הולדת ובכל עשור שמתחלף. תאר לך איזו הפתעה זו. לא ציפיתי להגיע לגיל הזה, היה לי ברור שבצורת החיים שלי אמות הרבה קודם. וצחוק הגורל הוא שהלכתי לעשות בדיקות כולסטרול לא מזמן, והוא היה מצוין". החברים מספרים שתמיד הם היו מנהלים שיחות על הרצון לשנות את דרכיו, להסביר לו שככה זה לא יכול להימשך. אבל חלק נפטרו בדרך, וחלק כבר התייאשו, כשהבינו ש"שאול עוד יקבור את כולנו".
משאלת המוות של אברון מסרבת להתגשם, אולי בשל המרדף אחר התשוקות. הקיר המשותף בינו לבין בינו גבסו, "דוקטור שקשוקה", הוביל ליחסי אהבה בין השניים שנעים תמיד על ציר הקולינריה. פעם הם היו אמורים לנסוע יחד לאילת לאירוע, אבל הם איחרו, כי עצרו בדרך בעשר תחנות שונות כדי לאכול משהו. בחזרה הם כבר לקחו מטוס. אברון מספר בביישנות שכשהוא הולך לרופא שיניים לטיפולים רציניים, הוא לוקח איתו בקבוק פרייה, כי אין מצב שהוא יגרגר עם המים הדלוחים מהצינורית שמחוברת לכיסא. כשהוא מאושפז בבית חולים, החברים דואגים להביא לו צדפות. הוא מבין שאני חושב שזה נשמע מוזר, אבל הוא כבר השלים עם זה שאנשים לא יבינו את השיגעונות שלו. "אתה שואל אותי מה התוכניות שלי לעתיד ואם השיפוץ הזה באמת שינה אצלי משהו? אני יודע שלא. מה שהיה, סביר להניח שיהיה. על אילו תוכניות לעתיד אתה מדבר? אני בכלל לא הייתי אמור להיות פה, אמרתי לך, אז איך אפשר לדבר על תוכניות לעתיד. אני יכול להגיד לך שכן התחלתי לשחות. טוב, לא בדיוק לשחות, אני יותר עושה תנועות במים".
"מאסטר שף" זה וולגרי
אם לא חציתם את גיל 30, יש סיכוי שאתם לא ממש יודעים את ההשפעה של שאול אברון על המנות שמוגשות לכם במסעדות. אברון היה הראשון לכתוב בעיתונים על אוכל לא כשר, דבר שגם במילניום הנוכחי נחשב לא טריוויאלי במדינתנו, אז בוודאי במדינה שהיו בה ערוץ אחד ושני עיתונים וחצי. בסוף שנות ה-70 הביא חידושים קולינריים למטבח הישראלי, שנע עד אז בין חמין וגפילטע לבין מסעדות שיפודים. הרוסטביף המדמם הפך לסימן ההיכר שלו, וגם בחור צעיר וחרוץ שעבד אצלו ב"קיוסק" בנווה צדק וענה לשם חיים כהן.
אברון אהב את הכתיבה. בעיתון "חדשות" הוא ליהטט בין מדורי הפלילים, שם סיקר בין היתר את משפט יערי-גרנות, לבין כתיבת ביקורות אוכל בסגנון שלא היה מוכר אז בישראל. העיתון החצוף והצעיר איים על ההגמוניה של "ידיעות אחרונות", ודב יודקובסקי ז"ל, העורך המיתולוגי של העיתון, ניסה להעביר את אברון אליו: "ישבתי אצל עמוס שוקן בחדר, והוא אמר לי שהוא רוצה לדעת כמה אני שווה. אמרתי לו שמכמה שאני שווה אני לא יכול לחיות. אני רוצה יותר. והוא נתן לי. היתה אז תקופה אחרת. אני זוכר שבאתי לרינו צרור, שהיה העורך, ואמרתי לו: 'תשמע, אנשים אוהבים סקס ואוכל. סקס אתה הרי לא יכול להראות בעיתון, אבל נתח בשר מדמם ויפה אתה בהחלט יכול'".
ואכן, העסק עבד. אברון המשיך להפגיז בטורי קולינריה בארץ וברחבי העולם. "לא אהבתי לקטול סתם מסעדות. לקטול מסעדות יוקרה היה מעניין, כמובן, ומזה לא פחדתי, אבל על מסעדות עם אוכל בינוני העדפתי לא לכתוב. הבעיה היתה שאז לא היו מחזירים לי כסף על הארוחות במסעדות. הייתי חייב לכתוב ביקורות".
בני הדור הנוכחי של מבקרי האוכל עדיין מקפידים ללכת בדרכו של אברון. כתיבה ציורית, כמעט רומנטית, על כל מרכיב ומרכיב במנה. "אני חושב שהיום המבקרים לא פחות טובים ממה שהיה בזמננו. למבקרים היום יש ידע, ואני חושב שביין הבנתי ואני עדיין מבין יותר מרוב האנשים. היום החבר'ה הצעירים כולם, לא רק מבקרים, משתמשים ויודעים מונחים, אבל אין מאחורי זה כלום. אהבתי את דניאל רוגוב ז"ל, הוא ידע להתנסח ואהב יין, אבל הפריע לי שהוא, כמו הרבה מבקרי יין בעולם, חילק ציונים. אני לא מבין מה זה ציונים ביין ולא מבין מה זה ציונים באוכל. אוכל ויין הם לא משהו שנותנים עליו ציונים".
אתה לא צופה ב"מאסטר שף-"
"לא. זאת תוכנית מאוד וולגרית בעיניי. הדרך שהדברים נעשים בה מאוד בוטה. בטלוויזיה אני מעדיף לראות סרט או ספורט, או לשמוע מוסיקה".
הוא לא נרגן, אברון, ומפחד להישמע כך. הוא מודה שהוא קצת מאוכזב מחלק מהשיפור הקולינרי שהתרחש בישראל: "לצד כל המהפכות והמסעדות, אתה עדיין רואה הרבה מסעדות בינוניות, שמשתמשים בהן בחומרי גלם פחות טובים ועסוקים בלהסתיר את חומרי הגלם בכל מיני קישוטים. אבל מה, יש להן יחסי ציבור טובים ויש סביבן הרבה אנשים. אני לצערי לא יכול להתחרות במסעדות כאלה, כי אני מגיש לסועד שמגיע אלי עוגת שוקולד על צלחת. בלי קישוטים, בלי תוספות. פשוט עוגת שוקולד חמה, וזה כבר משהו שהישראלי שמגיע למסעדות לא רגיל אליו".
אברון מכיר שפים צעירים ומרבה להיות איתם בקשר. "כולם בחורים באמת נחמדים, יוצאים עם דוגמניות, משתתפים בתוכניות טלוויזיה. אבל האוכל שלהם, נו, זה לא שאני לא אוהב את האוכל שלהם, אבל רובם תמיד ייקחו אותו למקום הצפוי. וזה בסדר, אם הקהל אוהב את זה, זו זכותו. אני שמח שיש יותר שפים, באמת, אבל אני מסרב להשתתף בחגיגה הזו".
איפה הילד
לצרפת הוא עדיין מקפיד לנסוע מדי פעם, אבל נגמרו הימים של החגיגות, ימים שבהם היה טס לבדוק עוד מסעדת כוכב מישלן ועוד יקב נסתר בבורגונדי רק כדי להטיס ממנו יינות משובחים. מדי פעם הוא באמת קופץ, אבל אחר כך הולך לצפות בטניס או מצמצם את הביקור למינימום ההכרחי. "מסעדות כוכב מישלן הן משהו שזנחתי. אתה מגלה שלאורך השנים קשה למצוא מסעדות באמת טובות ומסעירות דווקא בכוכבי המישלן. הרמה מאוד גבוהה למעלה, וקשה למצוא חידושים. דווקא במקומות הקטנים בצרפת ובאיטליה אתה יכול למצוא אוכל מסעיר, מקורי ופשוט, שמצית את הדמיון. לשם אני אוהב ללכת. אגב, זה נכון גם בישראל. יש לך פתאום איזו סמטה נסתרת ביפו או בשכונת התקווה שמגישה אוכל עממי טוב ומעניין".
אז הכיוון עממיקו. השיפוץ הרחב היה אמור להפוך את המסעדה לנגישה יותר בכל פרט ופרט. דלת המתכת הכבדה, זו שהסתירה את אור השמש מבאי המסעדה שנאלצו להסתפק בנרות כבדים שנוזלים על השולחן, התחלפה בדלת זכוכית מזמינה, כזו שתיירים שמציפים את יפו מציצים דרכה ונכנסים. לא עוד חמארה שמסתירה בתוכה שועי עולם ושומרי סוד, שפשוטי העם אינם יכולים לגשת אליה. "אני מכיר את התדמית הזאת, ואני אישית לא מבין על מה אתה מדבר. מאז ומתמיד היו פוליטיקאים וחבר'ה, אבל השולחן תמיד היה פתוח לכל מי שרוצה להצטרף, זה לא שאסרנו על אנשים להתקרב אלינו".
אבל זאת התדמית שאתה הובלת. עוד מימי דן בן אמוץ.
"אני לא רציתי שזה יהיה ככה, אנשים בחרו לצייר את זה ככה. השולחן שלנו תמיד היה מתמלא בחברים מכל הסוגים. אבל אנשים בנו סביב דן דמות מסוימת שתמיד עסקה בנהנתנות, באוכל טוב, ביין, וכן, גם בזיונים. אני מאוד מתגעגע אליו וחושב עליו הרבה. בסופו של יום, הוא היה איש טוב ונדיב, בניגוד לתדמית שיצאה לו".
אמנון דנקנר כתב עליו אחרת.
"אותו אף פעם לא אהבתי".
הפוליטיקאים כבר לא מגיעים. גם לא אדם ברוך ז"ל עם בנו הצעיר עידו ("אדם היה מזמין תמיד סלמון ויושב כאן, בשולחן הזה"). גם דן בן אמוץ כבר לא ישוב, "כן, הוא כבר לא יכול להגיע למפגשים הללו", אומר אברון, לוקח לגימה מהיין וצוחק צחוק עצוב.
כשהוא חוזר לביתו במרכז תל אביב, בכל פעם בשעה אחרת, הוא רק עם עצמו. לבד. "מגיל צעיר ידעתי שאני לא רוצה ילדים. זו היתה החלטה שלי. הייתי נשוי פעמיים והייתי בעוד כמה מערכות יחסים. בכל פעם שהגיע הדיון על ילדים קמתי וסיימתי את הקשר. אני מתאר לעצמי שזו התרגשות עצומה כשיש לך ילד, ואני רואה את זה אצל אנשים. לאורך השנים אכן חוויתי רגעים של בדידות, אבל בכל דבר יש טוב ורע. פתאום אתה לא יכול לישון באלכסון ופתאום אתה כן יכול לישון באלכסון (צוחק). "מדי פעם, לאורך השנים, חשתי על זה צער, ואני חושב שעוד אחוש. האם זה משנה עכשיו? לא ממש. אבל אתה צריך לזכור שוב שאני בכלל לא תיכננתי להיות כאן, אז איך יכולתי לחשוב על ילדים-"
יכול להיות שמסתתר עצב בעיניו, אבל הוא מתעקש לומר שזה לא עצב, זה געגוע. לפעמים שעמום. הכתיבה חסרה לו, ובעיקר חסר לו להיות שוב במרכז העניינים. "לפעמים, כשמשעמם לי, אני מרים טלפון לגיא פלג מהחדשות ושואל אותו אם יש משפטים מעניינים היום בתל אביב, ואז אני פשוט הולך לבית משפט וצופה בהם. זה מרתק אותי, להיות שם כשהדברים קורים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו