עולה על הגל

פתאום כולם גולשים פה. מי ישמע, נהיינו אוסטרליה. סאפ, גלישת רוח, קייטסרפינג, גלישת גלים, סקי מים. בגדול, אני יותר בקטע של מטקות, אבל לפעמים החיים אומרים לך, אודליה, לגולשות אין צלוליטיס. 

כבת מזל סרטן אני מאוד אוהבת את הים. מהמרפסת שלי ביפו. שנים שאני צופה מהמרפסת בחבורת הגולשים החתיכים שהולכים יחפים לים וחושבת לעצמי, אח, יפו, תנעלו נעליים, מלוכלך בחוץ.

לפני עשרים שנה ראיתי לראשונה את הסרט "נקודת פריצה" וחשבתי לעצמי שיום אחד אני אהיה חייבת להבין איך זה מרגיש לעמוד על הגלשן כששערי הרטוב מתבדר ברוח, לימיני פטריק סווייזי ולשמאלי קיאנו ריבס. מאז הראשון כבר בר מינן, השני כבר לא כזה בר מזל, ואני - אני עדיין מעדיפה בריכה. 

לפני כמה שבועות קפצתי לים, שנמצא דקה מהדירה שלי, ובדרך ראיתי אותה, בלונדינית, צעירה, חטובה ושזופה בחליפת גלישה. לקח לי שבריר שנייה להיזכר שאני סטרייטית, לצערי. הבלונדינית הזאת היא מעיין סלמה (26), שהקימה לפני ארבע שנים את "אלוהה" (שלום, בהוואית), מועדון גלישה קטן בכניסה ליפו, יחד עם בן זוגה יואב זגהר (37). ביחד הם אוהבים, גולשים ומדריכים. מין זוגיות כזאת של 24 שעות ביממה. בקיצור, גועל נפש.

מעיין התחילה לגלוש כבר בגיל 14 כי לא היה לה מה לעשות בחופש הגדול (מה הבעיה עם לישון?), והיום היא סגנית אלופת ישראל בגלישת גלים. אה, והיא הבטיחה לי שאני אצליח לעמוד על הגלשן כבר בשיעור הראשון. 

הצעתי לה לעשות הסבה לפוליטיקה. 

רק אני והגלשן שלי. והמוות 

אמצע השבוע, שש בערב, כמעט שקיעה. מעיין ואני על החוף, מתרגלות קימה ממצב שכיבה על הגלשן לעמידה. מה שנראה פשוט על החול, ייהפך אחר כך מסובך להחריד במים. היא מסבירה לי בזריזות איפה החרטום של הגלשן ואיפה הסוף (איפה שממוקמת הליש, הרצועה שקושרים סביב הרגל כדי שהגלשן לא יברח). די, נו, איך עדיין לא המציאו כזאת לגברים?

"כפות ידיים מתחת ובצמוד לצלעות, לכווץ ישבן, לקפוץ על הגלשן כשהרגל החזקה מאחור, כל כפות הרגליים על הגלשן, ידיים פרוסות לצדדים ומבט קדימה". פשוט, ליוצאי שייטת.

אחרי כמה קפיצות היא מבקשת ממני לנחות יותר רגוע על הגלשן, "כמו חתול". זה שאני רווקה לא אומר שאני אוהבת חתולים (וחוץ מזה, היה לי אחד והוא מת).

כמה דקות של תרגול על יבש, ואנחנו נכנסות למים. זמן זה כסף. מעיין סוחבת לי את הגלשן בנונשלנטיות של חתיכה שגלשה באינדונזיה. זה היה אחרי שניסיתי להרים אותו לבד וצילמו את זה לפספוסים. המים די רדודים. גלים קטנים וחמודים שמתאימים ללימוד, או במקרה שלי, להתאבדות.

אני מנסה להתיישב על הגלשן, כי זה בסך הכל עניין של באלנס, אבל לי אין, אז אני נופלת. קופצת עליו שוב בדיוק כשמגיע גל ובולעת חצי ים. טיימינג איז אברית'ינג.

כמה נפילות אחר כך, אני כבר יושבת יציב על הגלשן. "יאללה, בא גל", אומרת מעיין, "מוכנה?" 

"תראי, מעיין, אני חשבתי על זה, מה רע אם אני סתם אשאר ככה לשבת? לא רוצה להשוויץ. גם ככה גברים היום מרגישים מסורסים".

לא עוזר לי. אנחנו מתחילות לתרגל את הקפיצה ממצב שכיבה למצב עמידה על הגלשן. ברור שאני לא מצליחה, אז מעיין מציעה לי להניח על הגלשן את כפות רגליים בפלקס (אצבעות על הגלשן, עקבים באוויר). עכשיו זה עובד, ואני מצליחה לקפוץ.

לעמוד עליו זה כבר סיפור אחר לגמרי. 

כאילו לא מספיק קשה לי בחיים, עובר מול הפרצוף שלי ילד בן 4 עם הגלשן שלו ועושה לי סלטות. חצוף, לך תעבוד. דור של פרזיטים.

בסבלנות אין קץ מעיין מסבירה לי שאין לי בעיה בקפיצה, או ביציבה, רק בראש. מוזר, זה גם מה שהמטפל שלי אומר. "את לא סומכת על עצמך, הצלחת לקפוץ, תעזבי מוקדם את הידיים, שחררי, את לא תיפלי!" 

אני נופלת.

הראש שלי מנסה להתרכז בכל ההנחיות: ידיים מתחת לצלעות, נחיתה רכה "כמו חתול", כפות רגליים באמצע הגלשן, להסתכל קדימה, ידיים ישרות, לנחות על כל כף הרגל. כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה: אם אני אפול והסכינים שבחלק התחתון של הגלשן יפגעו לי בראש, כמה פיצויים זה?

שעת השיעור עומדת להסתיים, ואני רחוקה מלעמוד על הגלשן. לא באמת האמנתי שזה יקרה היום. השרירים כבר כואבים, האף שורף ממלח, הלב משיברון.

"יאללה, גל אחרון להיום. עכשיו את עומדת", מעיין מבטיחה לי.

"את עומדת לי על העצבים", אני עונה לה. בלב. לא כדאי לריב עם מדריכת הגלישה שלך בלב ים.

והנה מגיע גל ואני כבר מותשת, ומה קורה לאנשים גמורים? הם לא חושבים. אני נעמדת. 

בים, כמו בחיים, לפעמים צריך לשחרר כדי לעלות על הגל. 

קשה באימונים, קשה בקרב

בשיעור השני אנחנו מנסות לעשות את זה מוקדם בבוקר, מעיין ואני במים של יפו. כמה יפה העיר הזאת, כמעט כמו השכירות שאני משלמת כדי לגור בה. משמאלי הנמל, מימיני חבורת גולשים שמכורים לים. קמים בשש לתפוס גל, מתעדכנים באפליקציה מיוחדת מתי יש גלים ולובשים טייץ בגאווה. בהם גם כמה נשים בודדות. לא נורא, יותר גברים בשבילי. מי שמפחדת, שתישאר על החוף. לי גם ככה אין מה להפסיד.

אז נכון שבשיעור הראשון נעמדתי, אבל בסופו של דבר, מדובר ביחידת זמן קצרה ביותר. עכשיו מגיע האתגר האמיתי. קודם כל לוותר על הפלקס בכפות הרגליים כגלגלי עזר, כי בגלשן רגיל, שהוא קטן יותר מזה שאני לומדת עליו, כפות הרגליים תהיינה בכל מקרה מחוץ לגלשן.

שנית, מעיין מעוניינת לגמול אותי מהעזרה שלה, מה שאומר שהיא צועקת לי לא רק מתי לקפוץ, אלא גם מתי להתחיל לחתור לפני הקפיצה. השלב הבא הוא להסתכל אל האופק ולקלוט לבד את הגל מגיע. מגניב. עכשיו נשאר לי רק להיכנס למים. 

הפעם הגלים גבוהים יותר, ואני מתקשה להתקדם עד לעומק שבו אנחנו מעבר לנקודת השבירה שלהם. זה מזכיר לי חלום שחלמתי לפני שנה, ובו אני הולכת על חוף הים, שבאותו היום סוער במיוחד, ואני מסתכלת בפליאה על האנשים שנהנים במים ללא מורא. לפי המסורת הפסיכותרפיסטית, מים זה רגש. מי שלא נכנס, פחדן. לפי המסורת שלי, מים הורסים את הפן בשיער. 

כדי לאהוב את הים צריך להפסיק לפחד ממנו. בשביל זה צריך להבין אותו. איפה הכי בטוח לשהות, כמה עמוק לצלול, ולמי אני מורישה את כל מה שאין לי.

"מה, הטיסה לריו כבר יצאה?" // צילום: יהושע יוסף

אבל הנה אני סוף סוף עמוק במים, מתיישבת על הגלשן ומחכה לגל. לרגע לא ממש אכפת לי אם אני אצליח לעמוד. בעיקר כי זה לא יקרה. כל כך שקט כאן. זה רק אני, מעיין והשקט של הפיפי שאני עושה במים.

תכלס, החיים יכולים להיות ממש פשוטים. מה כבר צריך הבן אדם? פרנסה, בריאות, כמה גלים וחשבון פייסבוק. הופה, פתאום אני נזכרת שלא העליתי שום תמונה עם הגלשן לפייס. איך עד עכשיו לא הוצאתי לאף אחד את העיניים?

"חכי עד שתצליחי לגלוש באמת, ואז תעלי", מעיין מציעה. 

מה הקשר? בשביל מה יש פוטושופ???

ילדים זה קנאה

בינתיים חל שיפור קל ביכולות הגלישה שלי. אני מצליחה להיעמד על הגלשן לכמה שניות, ואז לעוד שנייה, ואז גם לוותר על הפלקס, ואז אני נשרטת במרפק מאחד הסכינים של הגלשן, ומייד אחר כך החרטום של הגלשן דופק לי צרפתית באף. 

חלאס, אני מודיעה למעיין שהספיק לי, ושאני יוצאת מהמים. הרעיון באמת נחמד, להיות מגניבה כזאת על גלשן ולקבל קמפיין לבגדי ים ולחיות בסרט, אבל אני אסתפק בהליכה עם פאוץ' על הטיילת. ולחשוב שיש טרנד חדש של נשים שגולשות על עקבים! לא שפויות. אחר כך אנחנו עוד רוצות שוויון זכויות. 

בדרך החוצה מהמים אני מסתכלת על קבוצה של ילדים שנמצאת בשיעור. הגיל הממוצע הוא 5, זה לא השלב שהם עדיין זוחלים?! מה שמפתיע אותי זה היחס השווה בין הבנים לבנות. אז מתי בעצם אנחנו נהפכות לכוסיות?

הם - כלומר, הילדים שההורים שלהם קיוו להטביע אותם בחופש - אמנם נופלים מהגלשן הרבה יותר ממני, וגם לא מפסיקים לבכות, כי ככה זה ילדים עשירים. מצד שני, הם גם קופצים עליו בחזרה הרבה יותר מהר. אין בזבוז זמן על מחשבות מיותרות. הם פשוט באו ליהנות.

האם סוף סוף אחווה את ילדותי השנייה? כי הראשונה היתה בחדרה. 

הי צפונה אל הסאפ

בינתיים אני עושה הפסקה קלה מהאתגר של גלישת הגלים ומהעיר הגדולה ונוסעת לי לפריפריה, היכן שאין מסעדות טבעוניות, רק קריסטל תות. בחוף זבולון בקריית ים אני פוגשת את גיל הורביץ (37), נשוי (לצערי), שגדל בשדות ים, מה שאומר שבמקום ללכת לבית הספר הוא הבריז לגלוש. הבין את החיים.

זה, אגב, לא הפריע לו ללמוד אחר כך הנדסת חשמל באוניברסיטה, לעבוד בחברת הייטק מצליחה, ויום אחד, בהרצאה על הגורמים שמפחיתים מוטיבציה בעבודה, לקלוט שכל הגורמים מתקיימים אצלו, ולהתפטר.

במשך תקופה הוא חיפש את הלוקיישן המושלם לבית ספר לגלישה, עד שמצא וקרא לו "סרף סייקל". הוא קטף עד היום לא מעט אליפויות גלישה, וגם הציל עשרות אנשים מטביעה (טוב, הוא עדיין לא נתקל בי). 

הורביץ מאמין שמי שרוצה להתנסות בספורט ימי צריך לנסות הכל - קיאקים, קייטסרפינג, סאפ וגלישת רוח וגלים, כדי למצוא את הספורט שעושה לו הכי טוב. לי עושה הכי טוב לא לעשות ספורט. 

רצועת החוף כאן ממש בתולית, שזאת דרך להגיד שאני פה לבד. אחרי שאני עולה על חולצת גלישה דקה וטייץ שלא עולה עלי, אנחנו הולכים לתרגל גלישה על סאפ, הלהיט התורן של הים בשלוש השנים האחרונות. גלשן גדול בהרבה מגלשן הגלים הקלאסי, שמה לא עושים עליו? יוגה, זומבה, שנ"צ. 

מה שמטעה בסאפ זה שהוא נראה קל יותר מגלישת גלים. אין צורך לקפוץ עליו כדי להיעמד, אלא פשוט עוברים ממצב של ישיבה על הברכיים לעמידה, ומייד מתחילים לחתור. רק שמתברר שלעמוד על הגלשן ולחתור כשיש גלים זה בערך כמו להצליח להשתזף על הסיפון של המרמרה. 

גם כאן אני נופלת שוב ושוב. כשאני מנסה להיעמד, אני חוטפת את המשוט בשפתיים. אחרי שהן מתנפחות לאפקט קים קרדשיאן, אני מצליחה להתייצב בחזרה על הגלשן. הקושי הוא להתחיל לחתור מייד אחרי שנעמדים, כדי לא לאבד את שיווי המשקל. קצת בעייתי אם תקעת ג'חנון בשבת. בנוסף, השכמות מתחילות די מהר לכאוב מהחתירה. אבל הי, לפחות לא צריך לקפוץ. 

גיל מנסה להסביר לי מה ההבדל בין רוח מערבית למזרחית (לא הבנתי), שתמיד צריך להיות עם הפנים לאופק (למה? לא קורה שם כלום), ואיך לחתור בלי להתעייף (אין דבר כזה). כעבור שעתיים אני מגיעה למסקנה שלמרות הקושי - בהשוואה לגלישת גלים, הסאפ מרגיש קצת כמו לרדת הקבצה, וזאת אולי הסיבה שכאן יש הרבה יותר נשים. לא שאני רומזת שאנחנו פחות טובות.

בחיפושיי אחר הגלישה המושלמת אני מצפינה שוב לקריית ים כדי ללמוד אצל גיל קייטסרפינג. הוא, תמים שכמותו, נוזף בי קלות // צילום: דורון גולן / ג'יני

במועדון הגלישה אני פוגשת את כל החבר'ה שהתמכרו. בקיצור, כל הקריות, איש איש והסיפור שלו. דורית אבוחצירא (45), שמחלימה מסרטן השד ומוצאת שוב את טעם החיים על הסאפ; אלה צ'סרסקי, אלופת ישראל בסאפ דגם פתוח, שסבלה בתחילת הדרך ממחלת ים; והנה מיכאל אליגישווילי (75), שנולד בגרוזיה והביא את ענף הקיאקים לארץ. אחרי יום שלם איתם כל מה שנותר לי להבין הוא שלפעמים הגלישה היא רק תירוץ. הים הוא הספורט, הפסיכולוג והחבר הכי טוב שיש. טוב, בינינו, זה לא שיש כאן הרבה מה לעשות. 

בואו נסבך את זה עם עפיפון

בחיפושיי אחר סוג הגלישה המושלם אני מצפינה שוב לקריית ים כדי ללמוד אצל גיל קייטסרפינג, סגנון גלישה שהיה הרבה יותר פופולרי בארץ לפני כמה שנים, ועכשיו טיפונת נרגע. תכף גם תבינו למה.

הקייטסרפינג תלוי בשלושה גורמים עיקריים: טכניקה, רוחות השמיים וכמה חשוב לכם לחיות. הרגליים מחוברות לגלשן, הבטן והישבן מחוברים ברצועות לעפיפון. הרוח אמורה להעיף את העפיפון, שאמור לגרום לנו לגלוש ולעוף במים. לא יודעת, לא עפתי. 

דווקא היום, הרוח לא באה. כנראה שאני לא באה לה טוב. רק בשלוש יש משבים קלים, אז אני יורדת לחוף לתרגל על יבש שליטה בעפיפון.

"בעדינות, תנועה הרבה יותר קטנה, פחות אגרסיבית", הוא נוזף בי קלות כשאני מנסה להבין איך עושים שמיניות באוויר עם החוטים של העפיפון. טוב, או שאני אגרסיבית מדי או שאני חוששת מדי. עוד משהו לדסקס בטיפול.

אחרי שעה של שמיניות באוויר אני קולטת את הקטע: קייטסרפינג יכול להיות ממש מגניב, בשביל אנשים עם סבלנות. אבל אני מרוקאית. 

פה אני לוקחת לי רגע להתרשם מהחוף. מימין עכו, משמאל מפרץ חיפה. חול לבן ומים צלולים כמעט כמו בתאילנד. איזה רוגע, כמה שלווה. אז מה אני עושה פה?! הגיע הזמן לחזור לרעש של תל אביב. הסאפ זה כיף לא נורמלי, ולקייטסרפינג יש פוטנציאל לא מנוצל. אבל אני זה בכלל למיטיבי לכת, לכאלה שרוצים לצמוח. בקיצור, אני זה איפה שהחתיכים.

נקודת פריצה

נחושה מתמיד אני קובעת עם מעיין שיעור נוסף, שביעי במספר. הפעם היא מביאה גלשן קטן יותר, 7.3 (7 פיט ו־3 אינץ', למי שמבין בזה), לעומת ה־8 הגדול והנוח שעליו למדתי עד עכשיו. בואו נגיד שאם עד עכשיו הצלחתי לעמוד על הגלשן לכמה שניות, אז עכשיו הגלשן עומד עלי.

מעיין, כהרגלה, לא מוותרת. "מה קרה לביטחון העצמי שלך?" היא נוזפת בי בחיוך. "כולה קיצרנו קצת את הגלשן, קטן עלייך".

באמת קטן עלי. צריכה עוד כמה סנטימטרים לרגליים.

"רק השבוע היה פה מישהו בן 70 שהצליח לגלוש בתוך שני שיעורים", היא ממשיכה לזרות לי מלח ים על הפצעים. יאללה, חלאס עם האגדות האורבניות האלה. הם אף פעם לא בני 70 באמת, רק נראים ככה בגלל השמש. 

"תפסיקי לפחד מהים. את לא נופלת!" היא לא נחה. איכשהו, משהו במילים שלה גורם לי להפסיק להיות מוטרדת שהדירה מלוכלכת, שלא התקשרתי לסבתא, שלא עשיתי ביטוח חיים. נדמה לי שאני קצת מפחדת ממנה.

בדיוק אז קורה קסם, ואני סוף סוף מצליחה לעמוד. כן, על ה־7.3! 

זה לוקח שעתיים נוספות, פלוס אינסוף נפילות, אבל בסוף לא רק שאני נעמדת, אני אפילו גולשת. לפעמים אני עולה על גל, ולפעמים על גולש אומלל. פה ושם היא עדיין מתקנת אותי - להביא גוף קדימה ולא אחורה, לנחות על כל כף הרגל ולא רק על העקבים, להסתכל ישר. 

בשלב הבא היא מלמדת אותי לתפוס גל לבד: להתיישב על הגלשן, להסתובב עם הרגליים בתנועה מעגלית עם הפנים לים, לקלוט את הגל מגיע - ובתוך חמש שניות להסתובב בחזרה, להתחיל לחתור ואז להיעמד.

מפה לשם, את הגל לא זיהיתי, אז נסחפתי איתו עד החוף. כזאת אני, זורמת. אז אני עדיין מחכה להזמנה לחופשת גלישה בסרי לנקה, אבל לפחות כבר שברתי דיסטנס עם הגלשן. כל גל מביא איתו הזדמנות.

אבל עיזבו אתכם מקלישאות. בהתחלה רק רציתי כמה פוזות לפייסבוק, בסוף יצא שהתמכרתי. לפעמים, כל מה שאנחנו צריכים נמצא לנו ממש מתחת לבית. אני מתכוונת לחומוס.

shishabat@israelhayom.co.ilאז כמה זה יעלה לכם? 

שיעור גלישה עולה 200-120 שקלים לשעה, ויש גם כרטיסיות. שכירת גלשן לימוד: 100-50 שקלים לשעה. חליפת גלישה: 3,000-500 שקלים, תלוי באיכות. בקיץ אפשר להסתפק גם בחולצת גלישה ובבגד ים תחתון (לא לבעלות צלוליטיס). קורס קייטסרפינג של 10-6 שעות עולה 2,000-1,500 שקלים, קורס סאפ 650 שקלים (חמש שעות). חשוב לבדוק שאתם לומדים לגלוש בבתי ספר לגלישה שפעילים כל השנה, ושמבטחים אתכם במקרה שחלילה קורה משהו, טפו טפו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו