לקראת סוף הארוחה, כמו ילדה קטנה מול מחשב שבוחרת שיער, עיניים, אף ופה, בוראת נסיכה שכמוה היתה רוצה להיראות, ככה שחר פאר הרכיבה את טניסאית החלומות.
מסרינה וויליאמס ושראפובה היא לקחה את הווינריות. מסרינה גם את הסרב. מהנין הבלגית את זריזות הרגליים. משטפי גראף פורהנד. את הבקהנד ואת הנחישות, היכולת להילחם עד הקצה - לקחה מעצמה. "אני נלחמת על כל כדור. לא משנה אם אני מובילה או מפסידה. אני לא יודעת כמה את מבינה בטניס, אבל גם בסט דאון 0:5 אני ממשיכה לתת פייט". אני לא מבינה גדולה בטניס, וסט דאון, אם הבנתי נכון, זה אומר שאוטוטו היא מפסידה.
הרעיון של "אתנה", המועצה לקידום הספורט הנשי בארץ, היה להיפגש לשיחה הדדית על עבודה, על קריירה ועל בכלל, לרגל יום האישה הבינלאומי. אז לקחתי אותה לארוחת ערב במסעדה. שלומי, אחיה של שחר ומי שמסדר לה את הלו"ז כשהיא בארץ, חשב שיועזר זאת בחירה מצוינת, שאחותו תאהב את האוכל. אני רציתי לשם כי הפעם היחידה שמישהו לקח אותי לדייט במגרש טניס היתה כשהבעלים שאול אברון הזמין אותי לראות את עמוס מנסדורף משחק. אני לא זוכרת הרבה, רק את השקט המרוכז ואת קול תקתוק החבטות שעשה לי נעים בראש. כל מה שמפר את השקט הזה מוציא את פאר מריכוז. "ככה התרגלנו. ככה אנחנו מתאמנים. אם היו שמים לנו מוסיקה מהיום הראשון שאנחנו מתאמנים, כל השקט הזה לא היה הכרחי".
"אין דבר כזה פחד"
כבר במונית היה ברור שהיא באה לדבר עלי ועל אוכל. לקח זמן עד שהסכימה להעלות אותי למגרש. לא משנה כמה ניסיתי להעביר את השיחה לטניס, שחר רצתה להשאיר אותה על הצלחת. היא פיתחה חשדנות ביחסיה עם התקשורת, והיא באמת משוגעת על אוכל. להסתכל עליה אוכלת זה תענוג גדול. המזלג שמחפש את הביס המדויק, כמה כמהין להעלות על כל ביס של רביולי ממולא בריקוטה, הלשון המרוכזת שמנסה לנחש מה מתבל את סשימי הטונה, מזהה את הטריות שלו. הכי יפה זה להסתכל עליה כשהיא אוכלת בשר, מתמסרת לתענוגות השיניים הננעצות בראמפ סטייק. יודעת להעריך בשר שנותן לה פייט. "אני תמיד אוכלת מדיום-רייר. אוהבת להרגיש את הלעיסה ולא סובלת בשר יבש וקשה". היא אוהבת מסעדות פועלים, אוהבת גורמה, אוהבת להתנסות ואוהבת שטעים. היא מתה על כתית ועל בית תאילנדי, במזללה גם היו לה דברים טעימים. משוגעת על הפורטרהאוס במקום של בשר. "בדיוק אמרתי לאחותי שהיא ובעלה כל היום סביב האוכל. הייתי בכל כך הרבה מסעדות בעולם ובארץ, לצערי כבר אי אפשר להפתיע אותי, לחדש".
אבל אפשר לרגש, הצעתי, ומייד הרמתי להנחתה: "גם כשאני רואה טניס זה לא שפתאום מישהו ממציא משהו אחר עם הרקטה. הכיף מגיע מאיך שהוא משחק". פאר כאילו לא שמעה. היא רוצה להיות מבקרת מסעדות, לדעת איך נכנסים לזה, ואם אני חושבת שאחרי הפרישה יש לה סיכוי. היא פשוט מתה לטעום את כל המסעדות בעולם. עשיתי עוד ניסיון עלוב לדבר קצת טניס ושאלתי אם לא יהיה לה קשה לבקר ולשפוט אחרי כל השנים האלה שהיא זאת שנשפטת. זה לא ממש עזר, ולשולחן ממילא הגיעה פולנטה עם ביצה עלומה וכמהין, שגנבה את כל תשומת הלב. "ממממ" ו"אוי, זה נהדר" יצאו מגרונה כשבא אל פיה הביס הראשון. תענוג גדול לשמוע אותה כשהיא מתרגשת-מתחדשת ככה. נדמה כאילו לרגע היא נחה.
יש לה יום חופשי אחד בשבוע, וכל השאר אימונים. מינואר עד נובמבר היא מתרוצצת בעולם בתחרויות, והיא בכלל פוחדת מטיסות. עולם שלם מדרג ומכמת אותה, עיתונאים בבתי קפה יושבים מול הלפטופ ומקישים אותה על המקלדת. והיא רק בת 25. סביבה קבוצה גדולה של אנשים שהיא מפרנסת, ואף על פי שיש הרבה כוח ב-פנים של טניסאים מרוכזים, אני חושבת שההנאה מאוכל עושה לה טוב. מכניסה איזו מנוחה לפנים שלה.
את ישנה הרבה? נחה-
"לפני תחרויות אני צריכה לישון תשע-עשר שעות. יש כאלה שמספיק להן פחות. לפעמים, בתחרויות אני גומרת משחק מאוחר, וגם האדרנלין מתרוצץ בגוף ואז יש לי רק חמש שעות שינה. זה לא אידיאלי, אבל קורה".
אין עניין של התרגשות לפני משחק, כזאת שמפריעה לישון?
"יש פעמים שאני לא מנצחת את זה. אני יכולה לישון גם 11 שעות. אבל אם סיימתי משחק מאוחר, ועוד יש אדרנלין בגוף, אז אני לא מצליחה לנצח את זה".
כדור שינה זה מותר-
"כן, אבל לא ניסיתי. אומרים שעדיף לא להתחיל עם הדברים האלה".
יש מתחרות שאת מתה מפחד לפני עימות איתן-
"אין דבר כזה פחד. יש כאלה שאני יודעת שיש לי מאץ'-אפ לא טוב איתן. שיש להן יתרונות שקשה לי לנצח. שעדיף לי לא לשחק מולן. נגיד שתי הוויליאמסיות, ונוס וסרינה, או שראפובה. בדרך כלל הבנות הגדולות והחזקות. העוצמה שלהן מנצחת אותי, אני לא מוצאת דרך לנטרל אותן. היו פעמים שהייתי קרובה לנצח, אבל עדיין לא ניצחתי".
ובכל פעם את מאמינה מחדש-
"לא. הרבה פעמים אני הולכת למשחקים ואני לא מאמינה שאנצח. ברור שזה לא טוב, אבל הרבה פעמים אני לא מאמינה ומנצחת, ויש פעמים שאני מאמינה ומפסידה".
יש דבר כזה להפסיד בכבוד-
"בטח".
באמת? איך-
"בחודשים האחרונים למדתי שאם אני עולה למגרש ונותנת את המקסימום, את כל הנשמה שלי, מהנקודה הראשונה עד האחרונה, ועדיין הפסדתי - אז מה לעשות? באותו יום לא הייתי מספיק טובה בשביל לנצח או שהמתחרה שלי היתה יותר טובה ממני. יש מישהו שאני עובדת איתו בזמן האחרון והוא זה שגרם לי להבין את זה. קוראים לו זאב זילבר, חבר מאוד טוב של אבא שלי שמלווה אותי כמו קואוצ'ר. יש לו ראש מדהים. ממנו למדתי שאי אפשר לעשות יותר מלתת את המקסימום.
"לא מזמן ירדתי ממשחק שהפסדתי. זה היה כואב ומעצבן. הפסד שאתה רוצה להרוג מישהו. זה גם היה ממש קרוב, אבל נתתי את המקסימום, אז אמרתי לעצמי 'מה יכולתי לעשות'. משחקים שבהם הפסדתי כי לא נתתי את כולי - זה כבר סיפור אחר".
את בוכה-
"כבר לא. פעם הייתי בוכה לא מעט. עכשיו למדתי לשלוט בזה, וממילא אני כבר לא ממש מרגישה שאני רוצה. בשנה האחרונה אני מאוד נהנית. בבית אומרים שאני נראית מאושרת. בטח בחצי השנה האחרונה. כל הזמן יותר. התבגרתי. וגם אם יש רגעים שאני מרגישה שנמאס לי, אני מבינה שזאת העבודה שלי. הקריירה שלי לא תהיה עד גיל 50".
אז עד מתי-
"אני תמיד אומרת שאני רוצה לשחק שלוש אולימפיאדות. זה אומר שנשארו לי חמש שנים. אני רוצה בעל וילדים, אבל אני לא במצב לשלב את זה בקריירה שלי. יש כאלה שמצליחות, אני לא. אחרי שאפרוש אני מתה לנסוע עם האיש שלי בכל העולם, לחזור לכל הארצות השוות שראיתי רק בין המלון למגרש. אראה אותן לאט ואוכל בכל המסעדות. כשאתה טניסאי אתה נוסע בכל העולם, אבל כמעט לא רואה אותו".
"אני מנסה לא לקרוא"
היא תגור בתל אביב, את זה היא כבר יודעת. בעוד כמה חודשים יסיימו לבנות את הדירה שקנתה. "מכל הערים בעולם - אין עליה. אין על הבילויים שלה, אין על האנשים". היא אוהבת את הלילה, "לבלות בגובה ובנמוך". לפעמים היא שותה וודקה. גריי גוס. ממאמן הטניס שלה למדה שאם שותים כוס חלב אחרי כל שוט, אז לא מרגישים את הטעם.
יש מצב שתהיי בקשר עם גבר שבחיים שלו לא עשה ספורט-
"כן. העניין הוא לא ספורטאי או לא. העניין הוא למצוא מישהו שיקבל אותי כעיסקת חבילה. אני כל הזמן בנסיעות, וזה לא תמיד קל לגבר שהאישה שלו מפורסמת. כשאני הולכת ברחוב, כולם צועקים לי".
נעים לך הפרסום הזה-
"כשמצליח הכל נעים, כשלא מצליח פחות. בהתחלה זה היה מאוד קשה".
את עדיין נעלבת ממה שכותבים עלייך-
"כמעט לא. אני מנסה לא לקרוא. בכל מקום, בארץ או בעולם, התקשורת אוהבת לעשות אותך אלוהים או לעשות אותך הכי קטן".
אתמול הסבירו לי שהיחס אלייך בתקשורת שערורייתי. שזה בגלל שעיתונאי ספורט פשוט לא מבינים מה זה להיות ספורטאי.
"אני לא חושבת שהיחס שערורייתי. הם צריכים לייצר סיפורים, ואי אפשר לעטוף אותי. למדתי לחיות עם זה. אני מקבלת הרבה פרגון מהסביבה, מאנשים שתומכים ומבינים. תראי, אני אחת כזאת שמאוד אכפת לה מה אומרים. מה יגידו, מה יחשבו. בעניין הזה זאב אמר לי: 'מה אכפת לך? את ההצלחות שלך עשית, את הפדיחות שלך עשית, את השם שלך עשית. מה אכפת לך מה יגידו? אז תעשי עוד פדיחות. למי אכפת. שימי זין על העולם'. אז אולי אני לא אגיע שוב למקום 11 בעולם, אבל עשיתי דברים מדהימים".
רציתי להחזיק לה את היד. להגיד לה שהוא צודק, ושכולם ילכו קיבינימט. שלא הכרתי מישהו שעובד קשה כמוה. אבל היא כנראה קלטה את הרגשנות שמטפסת וחתכה מייד. שאלה אם אני משחקת טניס. "אני יותר בקטע של פינג פונג", עניתי, "הוא הרבה יותר מתאים לסבולת הלב-ריאה שלי". היא אמרה שפעם היה לה מאמן שלא הירשה לה לגעת בזה, כי חשב שזה יהרוס לה את התנועות. "דיבר שטויות", היא מחייכת.
כמה מאמנים היו לך-
"לא זוכרת. היו כמה. זה אישיו בתקשורת, הם סופרים לי את הפעמים שהחלפתי. אוהבים לספור לי. זה מאוד קשה למצוא מאמן. זה כמו שאתה מתחתן עם מישהו אבל אתה נמצא איתו כל הזמן, כל היום, חוץ משעות הלילה. אני איתו בזמן הטוב ובזמן הרע. כל יום. כל יום. זה מאוד קשה".
ויש מלחמות אגו בין מאמן הטניס למאמן הכושר ולקואוצ'ר?
"הכל כבר קרה. ובסוף זאת את באמצע, שמחליטה בין כולם".
את בן אדם קשה-
"אני זורמת וקלילה, אבל יש לי העקרונות שלי. הכל טק-טק. נוקשה. פעם היו אומרים לי לאכול כף וחצי אורז, אז הייתי מודדת עם הכף. 30 דקות ריצה? לא היה מצב שארוץ דקה פחות. היום התגמשתי. זה לא שאני לא עושה מה שאני צריכה, אבל אם זה לא בול, לא קרה אסון".
"אני משחקת יותר טוב היום"
מבול התחיל. דופק על יפו בכל הכוח. מרגיע אותי, היא נהנית פחות. לא סובלת את החורף, שונאת שקר לה. לקינוח אמרה לא. היא משוגעת על מתוק, אבל בכל זאת, קלוריות צריך לספור. אומרת שתמשיך לספור אותן גם אחרי שתפרוש. היתה מתה להיפטר מההרגל הזה, אבל הוא כבר טבוע בה חזק. בכל הטניסאיות. חוץ מבטורניר של שטוטגרט בגרמניה, הן כמעט אף פעם לא אוכלות בערב. "שם האוכל כל כך טעים, שאף אחת לא מתאפקת".
יש לך חברות בעולם הטניס-
"בטניס נשים הבדידות יותר גדולה. אם יש חברות אז הן מאותה המדינה, ואני היחידה מישראל. בנים הם אחרים, יותר איזי גואינג. ביום התחרות בנות בקושי אומרות שלום למתחרה שלהן. למחרת הן מדברות, והכל בסדר. מצד שני, הענף הזה נלחם הרבה זמן כדי שיהיה לנו אותו סך פרסים כמו לגברים, ואחרי מאבקים רבים הצלחנו להשיג את המטרה. הטניס הנשי הוא הספורט הכי מצליח והכי פופולרי בעולם".
יש כאלו שמשחקות אותה מלוכלך? מקללות, מתגרות-
"יש לכלוך, אבל לא כזה. יש שחקניות שעושות את עצמן פצועות. שיכולות לקרוא לפיזיותרפיסט או ללכת לשירותים כשהיריבה שלהן במומנטום".
את עושה דברים כאלה-
"מה פתאום-"
מי כן-
"בלי שמות".
היא אומרת שמעולם לא החליטה שהיא הולכת להיות מקצוענית, זה היה תהליך. "אבל מרגע שהתחלתי לשחק, תמיד הייתי אלופה. בכל גיל ובכל מקום. בעולם מעולם לא הייתי מקום ראשון. 11 זה הדירוג הכי גבוה שהגעתי אליו".
את מאמינה שיש עוד סיכוי, או שוויתרת על החלום-
"יש. הרבה דברים טובים צריכים לקרות, אבל סיכוי יש".
יש מישהו בין 100 הראשונים שממשיך לשחק בלי להאמין שזה יכול לקרות לו?
"בטח. ברור שיש כאלה. יכול להיות שמבחינת דירוג, כבר הגעתי להכי גבוה שלי, אבל מבחינת טניס אני בטוחה שעוד לא הגעתי למקסימום. אני משוכנעת שהיום אני משחקת יותר טוב ממה ששיחקתי לפני שנתיים. שהפריצה שלי עוד לא מוצתה. מנטלית אני הרבה יותר טובה מבעבר וגם משחקת יותר טוב. גם את צריכה לדעת שבשבילי זה פחות מעניין להיות במקום ראשון. אותי מעניין לקחת איזה גרנד סלאם. אחד מהם. לא משנה איזה".
מאיפה את מביאה את זה? את הכוח, את ההתעקשות הזאת-
"אני לא שחקנית גבוהה במיוחד, לא מהחזקות. לכן כל הקריירה שלי בנויה על להילחם ולעבוד קשה. אם לא אתן את המקסימום, אם לא אזיז את הרגליים ב-100 אחוז, אין לי מה לחפש מול הרבה בנות שיש להן יתרונות טבעיים עלי. לא תמיד קל להביא את הכוחות האלה. יש תקופות שקשה לי. שאין לי כוח להילחם יותר, שהייתי רוצה שדברים יבואו לי בקלות. אבל אני תמיד אהיה הבחורה של העבודה הקשה".
כשהורדתי אותה בדירה של אחותה, שני, שם היא גרה עד שתסתיים בניית הדירה שלה, שאל אותי הנהג איך היא באמת.
מקסימה, אמרתי.
"כן, אה? היא באמת משהו מיוחד. אבל תמיד כשאני רואה אותה במגרש כואב לי הלב עליה", אמר.
"למה-" שאלתי.
"כי נראה שהיא תמיד עובדת כל כך קשה. יושב עליה חזק הטניס הזה. שאלת אותה במקרה אם היא מבסוטה מזה שהיא טניסאית-"
"שאלתי. היא ענתה שכן. היא מאושרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו