אש בבית

גיבורי ספרו החדש של שמעון צימר, "לפעמים הבית הוא רוצח", הם אורי ונעמה, זוג ישראלים בגיל העמידה המתגורר ביישוב מעט נידח בצפון הארץ. הוא מוסיקולוג די כושל והיא פסיכולוגית קרת מזג ואנטיפתית. השניים מדגמנים עם בתם המתבגרת וכלבם הזקן, העונה לשם היומרני לודוויג, את חלום הכפריות הישראלית, המלווה בנופים, ואדי, שבט צופים ומסיבות ברביקיו בחצר אחורית רחבה.
אבל למרות האווירה הציורית, מצבם רחוק מפסטורלי. בנם הגדול נהרג באחת החופשות מהצבא, כשרכב שבו נהג דהר היישר לתוך צלע הר, בתם הקטנה בחרה להתנתק מהסביבה המוכרת והתחילה במה שנראה כקשר חד־מיני, למגינת ליבם. ובאופק הלא רחוק מתחוללת שריפת יער ענקית, שנותנת את האות להתפרקותה הסופית של המשפחה.

זהו ספר מעניין וקולח, לרגעים אפילו מרתק. עם זאת, קשה לומר שהנושאים בו, או הצורה שבהם צימר מציג אותם, מחדשים במשהו. אורי, הגיבור הראשי ואב המשפחה, הוא דמות רצוצה ורפה, כנהוג בשנים האחרונות כשמדובר בדמויות של גברים ישראלים. העיסוק הבלתי פוסק שלו במין ובמיניות, הרצון להספיק כמה שאפשר על רקע משבר גיל המעבר בצילה של איזו מחלה קשה, מעניק לו אמנם חיות ובעירה פנימית, אך לא כאלה שטרם ראינו בספרות העברית.

כריכת הספר (אפיק)

גם נעמה אשתו מזכירה מדי דמויות שכבר נתקלנו בהן בעבר, ואילו דמותה של הבת לא מפותחת מספיק כדי שיהיה אפשר לומר עליה משהו. במובן מסוים, חוויית הקריאה בספר דומה למה שמכונה בתיאטרון "The Well-Made Play", מחזה קלאסי שעשוי ומוגש היטב, על ידי להקות שונות, בביצועים שונים, בשפות שונות. האם יש בכך חיסרון? לא בטוח. חוויית הקריאה הראשונית היא, כאמור, מהנה. אם להמשיך את המטאפורה, חובה עלינו לציין כי בהיותו במאי של ה"עלילה הישראלית" צימר מצליח בכל זאת להשאיר חותם אישי על אף הנושא הבנאלי. הקצב המדויק, הבחירה להתמקד בשתי דמויות והכנות המכאיבה שגובלת לפעמים בגסות מגישים לקורא צילום מסך רהוט ועדכני המנציח את מצבה של המשפחה הישראלית, נושא שראוי תמיד לעסוק בו.

הבעיה האמיתית היא שבסופו של דבר קצת נמאס מהעיסוק הספרותי בעוד מערכת יחסים שוקעת של זוג ישראלי ארכיטיפי בעיני עצמו. הצרות שלכם, אנשים שבעים, כבר לא מעניינות. וכאלה הן הסוגיות הנידונות בספר: האם זאת פרוסטטה? האם הבת לסבית? האם 40 שנות נישואים היו לשווא? האם המלחין יפוטר מן המוסד שבו הוא מלמד עשרות שנים וייצא לפנסיה מוקדמת ומרופדת לפני הזמן - או שישלים עוד שנתיים בתפקיד ויימנע מהקלון בקהילה המקומית שביישוב הצפוני, שם רכשו אילי הון דאצ'ות על מנת לבדר את חבריהם? יש צרות גדולות יותר. הבו לנו אותן.

שמעון צימר / לפעמים הבית הוא רוצח, אפיק, 198 עמ'