“זוגיות זו עבודה", כולם אומרים.
(גם קריירה זו עבודה. גם ילדים זו עבודה. גם טיפול במשק הבית זו עבודה. אבל היום באתי לדבר על זוגיות. בעצם, אני תמיד כאן לדבר על זוגיות).
בגיל מסוים, אנחנו מתאהבים במישהו שמצליח לעשות מה שאחרים לא הצליחו ומחליטים שהוא הבן אדם לבלות איתו את חיינו. מתחתנים. מביאים ילדים. גדלים. מתבגרים. מתעצבים. משתנים. וכל הזמן הזה, אותו אחד שהתאהבנו בו לפני המון זמן אמור להישאר רלוונטי, להתפתח יחד איתנו, להתעצב באותו האופן, להשתנות באותה מידה ולאותו כיוון, להמשיך לרצות את אותם הדברים שאנחנו רוצים ולהמשיך לדגדג לנו משהו מבפנים.
כשחושבים על זה ככה, זה נשמע לא הגיוני, לא? איך שני בני אדם יכולים להמשיך לספק אחד את השנייה כל כך הרבה זמן? להמשיך ולענות על הצרכים, לספק ריגושים, להבין זה את זו, לרצות את אותם הדברים, לשדר על אותו גל ולא להפוך להיות סתם מישהו שחולקים איתו מיטה ורשימת קניות לסופר?
אם היינו חיים בחברה שבה אחרי 10 או 15 שנות נישואים, היה מגיע רגע שבו בוחנים את הזוגיות מחדש ומחליטים אם להישאר או לצאת. זה היה כל כך מופרך?
אגדות בנפרד ומציאות בנפרד
יש משהו בנשיקה ראשונה שאין לו תחליף. ובכל זאת, באופן מודע לחלוטין, אנחנו מוותרים עליה (או לפחות מוכנים לוותר עליה) ברגע שאנחנו מתחייבים למישהו אחד כל החיים. נשיקה זו סתם דוגמה קטנה, כמובן. אנחנו מוכנים לוותר על המון דברים נפלאים לטובת זוגיות שתחזיק עד הסוף המר.
הרי אף אחד לא מתחתן במחשבה שבטח עוד כמה שנים הוא יתגרש, וימשיך הלאה לחיפוש אחר אהבה חדשה. כולם רוצים להגשים את החלום מהאגדות של אהבה מתוקה לנצח נצחים. אבל במציאות, זוגות שמצליחים להישאר נשואים כל חייהם, עוברים עליות ומורדות, נתקים ומשברים, מתפשרים ונלחמים ונאבקים במטרה שהקשר ישרוד.
אני לא אומרת שזה דבר רע להילחם, וברור שאי אפשר לחיות בלי לחוות משברים, קשיים ושאר ירקות, אבל לפעמים צריך לשאול את עצמנו: עבור מה אנחנו נלחמים? האם המלחמה שווה את זה? כי על כל זוג שחי באושר ואולי עושר עד קץ הימים, יש חמישה זוגות שכבר ויתרו על החלום להיות באמת מאושרים, והם רק נעים יחד מכוח האינרציה.
לנצח נצחים? אבל למה?
אם מנסים לחשוב למה חשוב לבני האדם לחיות עד סוף ימיהם עם אותו בן אדם שהם בחרו בו לפני עשרות שנים, עולות כמה סיבות:
1. התא המשפחתי - כלומר, הילדים. ברגע שילדים נכנסים לסיפור, בני הזוג כבר לא לבד וגם כבר לא הכי חשובים. יש להם אחריות משותפת שכובלת אותם יחדיו לנצח. טובת הילדים לפני הכול. המאמץ להצליח לשמר את הקשר חשוב עבורם.
2. הפחד מלהיות לבד - אנחנו מוכנים לסבול הרבה רק בשביל לא למצוא את עצמנו בודדים. אנשים רבים מפחדים לחזור לעולם הרווקות ולישון באלכסון.
3. חברות - סיבה משמעותית בעיניי, היא שבן הזוג הוא גם חבר. הוא מי שמכיר אותנו הכי טוב ויודע עלינו הכי הרבה. לוותר על הזוגיות, אומר לוותר על החברות הזו. לפעמים האהבה הרומנטית נגמרת אבל החברות ישנה, והיא זו שגורמת לנו להישאר בזוגיות, וזה לאו דווקא רע.
4. כי ככה כולם עושים - כמו תמיד, הנורמות שהחברה מכתיבה לנו. החברה מכתיבה לנו שאנחנו צריכים לחיות כתא משפחתי אחד מגובש. יחד - טוב. בנפרד - רע.
אבל אם נתנער רגע מהסיבות החשובות האלו, ננסה להפוך לדף חלק לרגע, נפתח את הראש ולא נלך עם העדר: האם באמת רוב האנשים עדיין מתאימים זה לזו אחרי עשר, עשרים, שלושים שנה?
לדעתי אנחנו קצת שוכחים שכשבן אדם שנכנס לנו לחיים, הוא יכול להחזיר לנו את הדם ללחיים, לתת משמעות מחודשת לחיים, למלא אותנו באנרגיות שאבדו מזמן. במילים אחרות, להחזיר את התשוקה לחיות.
הרבה אנשים שמתגרשים מגלים את החיים מחדש, בין אם הם מוצאים את עצמם מחוזרים או מתאהבים וחווים בגיל מאוחר פרפרים כמו בני נוער חסרי רסן.
הנושא כאן הוא בכלל לא גירושים, כי יש גם פתרונות אחרים להיות מאושרים בזוגיות. למשל, מערכת יחסים פתוחה או כל פתרון אחר שמתאים לבני הזוג.
הפתרון כאן הוא לא העניין, אלא העובדה שצריך לפתוח את הראש ולהבין שלחיות יחד לנצח לא חייבת להיות המטרה העיקרית שלנו בחיים.
זוגיות לא שונה מכל פן אחר בחיים
בעיניי, אין באמת סיבה, בטח לא ב-2016, להאמין שחייבים לעשות הכל כדי להמשיך לחיות עם אותו אדם איתו התחתנו. זו תפיסה מיושנת ולא רלוונטית. בטח בדור ה-Y, שה"עכשיו" הרבה יותר חשוב לו מאשר העתיד. אם פעם, ההורים שלנו, הסבים שלנו, היו מוצאים עבודה ונשארים בה כל חייהם, הרי שדור ה-Y מחליף עבודות כל כמה שנים כדי לשמור על גיוון, עניין, וכדי להמשיך להתפתח. זה לא כל כך מוגזם לחשוב שגם בזוגיות יהיה לנו צורך זהה.
אם פעם המטרה בנישואים הייתה לשמר את הזוגיות בכל מחיר, היום המטרה שאנחנו צריכים לשים לנגד עינינו היא להישאר מאושרים. וכל אחד יענה תשובה שונה. כי כולנו שונים. אינדיבידואליות היא שם המשחק. לא לכולנו מתאים לחיות עם אותו בן זוג כל החיים. לא לכולנו מתאים לחיות במונוגמיה. לא לכולנו מתאים להילחם בכל מחיר. לא לכולנו מתאים לעשות ילדים. ולא חשוב מה הדרך שבה נבחר, כל עוד זה מה שיעשה לנו טוב - זו הדרך הנכונה. קשה לא להתחשב בסביבה, בחברה בה אנו חיים, בכל הביקורתיות שקיימת מסביב. צריך להיות מאוד חזקים כדי לנטרל את מה שמצפים מאיתנו לבין מה שאנחנו באמת צריכים ורוצים.
השורה התחתונה מבחינתי, מה שאני הייתי רוצה שתיקחו אתכם הלאה מהטור הזה, זה שתצאו מהריבוע שאתם חיים בו ותתנערו מהתפיסות הישנות. אין נכון ולא נכון. זוגיות כמו שאנחנו מכירים אותה בצורתה הנוכחית לא צריכה להיות ערך עליון. לפעמים אנחנו מפספסים את האושר רק כי אנחנו מפחדים לשבור מוסכמות.
תחשבו על זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו