הם באמת ובתמים מאמינים שהכל בסדר. שאין שום דבר בתקשורת הישראלית שדורש תיקון. שערוצי הרדיו והטלוויזיה והעיתונים הוגנים, מאוזנים, משמיעים את מגוון הדעות שקיים בציבור הישראלי. הם, מחזיקי המיקרופונים, היושבים באולפנים והאוחזים במקלדות, שכבר עשרות שנים משמשים אינדיקטורים של מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור.
כשהם אומרים שראש הממשלה מנסה להשתלט על התקשורת, ניכרת בפניהם הדאגה הכנה. שיהיה ברור: אלו לא מניפולציות - הדברים נשמעים מנהמת ליבם. כי אם לומר את האמת, מצב שבו פוליטיקאים מתערבים בתכנים ובשידורים אינו מצב בריא. מובן שיש להימנע מכך עד כמה שאפשר, ולחרוג מכך רק במקרה של צורך גדול, של מצב מעוות הדורש תיקון.
כך קרה, למשל, כשהקימו את תחנות הרדיו האזוריות. הרעיון הבסיסי היה להשמיע את קולה של הפריפריה שלא נשמעה בתחנות הארציות. מי שהקים את התחנות האזוריות היו הפוליטיקאים שהבינו את הצורך ופעלו. כך גם ברפורמות השונות שעברה רשות השידור בעשרות השנים האחרונות; ידם של הפוליטיקאים תמיד בחשה בקדירת השידור הציבורי. בממשלות ישראל אפילו היה תפקיד מיוחד שעבר משר לשר כתופין מתוק ומבוקש: השר הממונה על רשות השידור. מעולם איש לא מחה על כך. זעקות השבר על התערבות והשתלטות לא נשמעו.
לכן ברור שאם הכל תקין, כל התערבות של פוליטיקאי, בוודאי ראש ממשלה, לא נועדה אלא לשנות. להתערב. להשתלט.
קשה להאשים אותם. האמון שלהם בעצמם הוא כמעט בלתי מעורער. הם מעולם לא היו בצד השני. הם לא יודעים כיצד חשו רבים מאוד באמצע שנות ה־90, כשהבינו שממשלת ישראל מובילה תהליך מסוכן של דם והרג, אבל כותרות העיתונים נצבעו כחול והופרחו בלונים ויונים. הם לא יודעים איך זה לצפות באסון ההתנתקות בזמן אמת, ולראות את התקשורת כולה מגויסת להוציא את התוכנית ההרסנית אל הפועל. באמת, אין להם מושג. גם את כבשת הרש העלובה שהיתה לימין באותם ימים - ערוץ 7 - הם דאגו לסגור ולהעביר מהעולם. אפשר לחשוב, בסך הכל ערוץ רדיו זניח שהם מעולם לא האזינו לו ממילא.
הם באמת רואים את התקשורת כמאוזנת. עובדה, הם אומרים, יש כתבים דתיים, ימנים, שאיש לא סותם את פיותיהם. להפך, הם אומרים, בתהליך הדרגתי מגדילים אותם עיתונאים את אחיזתם ומתמנים לתפקידים בכירים יותר אפילו בתחום הסיקור הפוליטי - הנוגע ישירות במנעד שבין ימין ושמאל. ראשית, יש לברך על כך. אבל קשה להתעלם מהעובדה כי למרות נקודות אור אלו, הקו המערכתי של כלי התקשורת הגדולים נותר בעינו. שיחות שלום תמיד ילוו בכותרות חגיגיות; תהליך מדיני יוצג תמיד באור חיובי; אנשי שמאל יהיו לעד "פרגמטיים", ואנשי ימין - "פשיסטיים".
חובטים ובוכים
באחד מימי השבוע, על רקע הסערה סביב תאגיד השידור הציבורי, התראיינה ח"כ שלי יחימוביץ' בגלי צה"ל והביעה את מחאתה בנוגע למה שהיא כינתה השתלטות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על התקשורת. ראש הממשלה לא רוצה תקשורת ימנית, טענה, אלא תקשורת המשרתת אותו. עובדה, ציינה, יש עיתון ימני בשם "מקור ראשון", ומולו עיתון שמאל מובהק - עיתון "הארץ".
על פניו היא צודקת, ומפיה אכן נשמע שהתקשורת מאוזנת והוגנת. רק בעיה אחת: בתחנה שבה התראיינה, כמו גם בתחנות המקבילות וכן בערוצי הטלוויזיה, המשקל המיוחס לעיתון "מקור ראשון" שואף לאפס. מנגד, ידיעה בעיתון "הארץ" אפשר לפמפם משש בבוקר ועד חצות. כל זאת, אגב, ביחס הפוך לגמרי לשיעור החשיפה האמיתי של עיתונים אלה: על פי סקר TGI האחרון, "מקור ראשון" כמעט השתווה לעיתון "הארץ". אז למה העיתון לא מוזכר כמעט בכלל בערוצי התקשורת הכלליים, בשעה ש"הארץ", שמיעוט זניח נחשף אליו, מאוזכר מדי יום ביומו? התשובה: כי "מקור ראשון" רחוק מהאג'נדה שלהם. "הארץ" קרוב הרבה יותר להשקפת עולמם.
חרף הקושי הכן שלהם להבין זאת, האמת היא שהמצב בתקשורת הישראלית חולה, חולה מאוד. כל כך חולה, עד שהוא משווע להתערבות של יד מכוונת. פוליטיקאים, כאמור, אינם רשאים להתערב בשוק התקשורת בישראל, אלא אם כן האינטרס הציבורי גובר. ואין מקרה מובהק כמו המקרה הזה כדי להעיד עד כמה הסיטואציה עגומה.
נתניהו משתלט על התקשורת, הם אומרים וחוזרים ואומרים, ובאמת מאמינים לעצמם. הדבר רק מעיד על עוצמת המחלה. כה חריפה, שהחולה אינו יודע שהוא חולה. למה צריך עובדות כשיש מנטרות? מערכת הבחירות האחרונה המחישה עד כמה נתניהו "שולט" בתקשורת: כאילו לא חברו להם כל ערוצי המדיה ועשו כל שעלה בידם כדי להדיח אותו מהשלטון. כאילו לא הודו בזה אחר זה עיתונאים ופרשנים בכירים, שהאמינו שאוטוטו זה עומד לקרות, כי המטרה של הדחת נתניהו מקדשת את כל האמצעים של תקשורת בלתי הוגנת, על גבול האלימה. כי כך נראים פני הדברים בעולם הצביעות והשקר שבו הם חיים: מצד אחד לחבוט בנתניהו עד זוב דם, ומצד אחר לבכות מרה על כך שהשלטון הדורסני אינו מאפשר להם לומר את דברם.
כשנסגר ערוץ 7 לבלי שוב, איש מהם לא הזיל דמעה. להפך, הם אלה שפעלו לסגור אותו בכוונה תחילה. אולם כשערוץ 10 עמד בפני סכנת סגירה, לא כי מישהו רצה אלא כי הערוץ עצמו הביא זאת על עצמו, הם יצאו להפגין ברחובות ולזעוק חמס במהדורות. עובדי הערוץ קיבלו כמובן במה ומיקרופון פתוח להביע את מחאתם, אפילו בערוצים המתחרים, מתוך התמסרות מוחלטת למטרתם השקופה כל כך.
כך היה גם כשחקיקה פרסונלית בכנסת נועדה לפגוע בעיתון אחד ויחיד, "ישראל היום". מובילי החקיקה אפילו לא הסתירו את כוונתם האמיתית. לא העובדה שהעיתון מחולק חינם הפריעה להם, אלא הדעות. שמעתם נכון: בגלל דעות אחרות,
השונות מדעתם, חשבו רוקחי המזימה שיש לסגור את העיתון. המצב שבו היה רק עיתון אחד, "ידיעות אחרונות", שהשמיע קול אחיד ותיפקד כמונופול זה שנים רבות - הוא, לדעתם, המצב המתוקן שיש לפעול כדי להשיבו מהר ככל האפשר.
הרי לא יעלה על הדעת, הם טוענים, שיהיה עיתון שיעז גם לתמוך בראש הממשלה. האם יעלה על דעתם שהמניע אידיאולוגי? שיש קהל רב שמבקש לקרוא עיתון המחזיק בדעות דומות לאלו שלו, והמייצגות רוב דמוקרטי? הצחקתם אותם. מה הקשר בין אידיאולוגיה לנתניהו? לשמעון פרס יש אידיאולוגיה. אם תלחצו אותם אל הקיר, הם גם יסכימו להודות שאפילו לבצלאל סמוטריץ' יש אידיאולוגיה. אבל לנתניהו? נו, באמת. זו הרי בדיחה.
יותר מ־985 אלף איש הצביעו ליכוד בבחירות האחרונות. אבל מה פתאום שקולם יישמע? יש להם הרי שלטון, וכי למה שירצו גם עיתון? או ערוץ טלוויזיה? עיתון אמור לבקר את השלטון, הם אומרים, לא לתמוך בו. להטיף לאחרים זה קל, אבל כשהמועמד שלהם היה בשלטון הם שכחו ליישם את הכלל הזה. כשפרשן בכיר טען שיש להסתיר חשדות פליליים נגד ראש ממשלה - "לאתרג" אותו - מאחר שהוא מקדם תוכנית עקירה שבה תמך, לא רעדה הארץ. קולות המתנגדים הושתקו.
ריבוי השקפות (זהות)
הם מעיינים בלוח השידורים של תחנת הרדיו המובילה ומביעים סיפוק. תראו איזה גיוון, הם אומרים. בבוקר שדרן עדין ומנומס, אחר כך מגיע שדרן אגרסיבי יותר, ובצהריים תופסת את המיקרופון שדרנית עם תודעה חברתית רחבה. מה רע? פלורליזם במיטבו. יש המונים שמבחינתם כל שעה מרצועת הבוקר נשמעת בדיוק כמו קודמתה, ובאף אחת מהן קולם לא נשמע? זו בעיה שלהם. הם פשוט טועים. בדיוק כמו שטעו כשהצביעו נתניהו.הצביעות מרקיעת שחקים בייחוד כעת, כשנתניהו מנהל לבדו מאבק נגד התוכן השיווקי. לא זו בלבד שאינו זוכה לתמיכה, אלא להפך: הוא מוצג, שוב, כאויב התקשורת החופשית. העובדה שהיום אפשר לקנות בעשרות אלפי שקלים כותרת ראשית באתר חדשות מוביל אינה מפריעה להם - ובלבד שאותו אתר ימשיך לפרגן להם ולחבק אותם.
בבסיסו, הרעיון להקים תאגיד שידור חדש תחת רשות השידור העבשה והמיושנת הוא רעיון טוב. לפעמים רפורמה, מקיפה ככל שתהיה, אינה מספיקה. אפשר לתקן בגד שנקרע, אבל כשהוא מתחיל להתפורר בכביסה מאמצי השיקום כבר לא יועילו. יש להשליכו ולקנות אחד חדש. זה מה שעמד לנגד עיניהם של יוזמי המהלך, שבראשם עמד השר גלעד ארדן.
אבל בדרך מישהו נרדם בשמירה. לנגד עינינו מוקם תאגיד שידור שייתכן שיהיה מלא בתוכן, אבל מבחינת מגוון הדעות שמסתמן שיישמעו בו, לא יביא כל חידוש. ואם יש דבר שהציבור מייחל לו ומשווע לו, זה בדיוק העניין, החידוש. פחות משנה אם מהדורות החדשות ברדיו ייפתחו ב"פיפסים" הוותיקים או באות זמן אחר, ואם לתוכנית הבוקר המרכזית יקראו "הכל דיבורים" או בשם חדש; מה שחשוב זה מי מחזיק במיקרופון, מי עורך את מהדורות החדשות, והאם גם בתאגיד הציבורי החדש נמשיך לשמוע שתהליך מדיני זה אחלה וקיפאון הוא אסון, ושהמדינה מתמוטטת בכל יום.
הקרב על הגברת הראשונה
שרי הליכוד הגזימו בהתבטאויותיהם בישיבת הממשלה בתחילת השבוע. איש לא צריך לספור כמה חובשי כיפה יש בכלי התקשורת, ואם מירי רגב אכן אמרה שעל הממשלה להיות זו ששולטת בתאגיד החדש, היה מוטב שתחזור בה.
אגב, הנוכחים בישיבת הממשלה מעידים כי רגב אמרה את הדברים בקול רם ומתוך סערת רגשות. השרה גילה גמליאל ראתה בדברים פוטנציאל לנזק ואמרה לנתניהו בישיבה שעליו להתנער מהם. בסוף ידביקו את האמירות האלה לך, אמרה. למחרת התראיינה ברדיו ואמרה כי הדברים גובלים בפאשיזם. היה צריך להסיט את האש מנתניהו, הסבירו מקורביה מאוחר יותר.
אבל יש בליכוד מי שחושב שהקרבות בין גמליאל לרגב לא קשורים לתאגיד השידור, אלא למאבק על מי תהיה הגברת הראשונה של התנועה. נדמה שכבר שנים רבות לא היה קרב כזה בליכוד. השתיים כה צהובות זו לזו, עד שהן כמעט לא מסוגלות להחליף מבט.
מאז הבחירות האחרונות לכנסת זוכה רגב לקירוב מצד ראש הממשלה. היא אמנם לא שותפת סוד, ונתניהו עדיין לא נועץ בה בנושאים פוליטיים, אבל עם הזמן הוא לומד לסמוך עליה יותר ויותר. השבוע מינה אותה למחזיקת תיק לפ"מ, לשכת הפרסום הממשלתית. הרבה מאוד כסף זורם בגוף הזה, ומן הסתם כל כלי התקשורת בארץ, גדולים כקטנים, משחרים לפתחו. מינויה של רגב לתפקיד הוא איתות ברור.
שולט בוועידה
אחרי הניצחון הגדול של יו"ר העבודה יצחק הרצוג בוועידה - שאימצה ברוב מוחץ את הצעתו לדחות את הפריימריז לראשות המפלגה - לא ברור מדוע חשש מחתימה על כניסה לממשלה, או אפילו מדחיית הפריימריז למועד רחוק בהרבה. הרצוג הראה כי הוא שולט בוועידה. למרות דרישת מתנגדיו להצבעה חשאית, הוכיח שהוא מנצח גם עם ידיים קשורות והיעדר עיניים בוחנות.
הפרק הבא יגיע כנראה בחודשים הקרובים, אם הרצוג יחליט שוב לנהל מו"מ על כניסה לממשלה. בפעם הקודמת החמיץ את ההזדמנות בשל הססנות יתר; אולי הניצחון האחרון יחלץ ממנו את האומץ הדרוש. הרצוג אמנם דחה את הפריימריז, אולם הנחת העבודה שלפיה מוטב להגיע להתמודדות כשר החוץ מאשר כיו"ר האופוזיציה - נותרה בעינה. מה גם שהכוחות החזקים במפלגה, מלבד הרצוג עצמו, תומכים בכניסה לממשלה.
יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן ויו"ר קק"ל דני עטר היו בין אלה שהביאו כעת להרצוג את הניצחון. הם אלה שיהיו אחראים גם על מטה הבחירות שלו בפריימריז בעוד שנה. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו