מתי בעצם היתה תקופת הזוהר של המשחקים האולימפיים? שאלה באמת טובה והתשובה פשוטה - עכשיו, באוגוסט 2012 וב־20 השנים האחרונות.
כי בואו אגלה לכם משהו: אם צפיתם במשחקים האולימפיים של 1988, האחרונים בתקופת הקומוניסטים הרעים, צפיתם בתחרות לא הוגנת. בריה"מ, ארה"ב והגרמניות אספו לבדן 60 אחוזים מהאליפויות האולימפיות, כי החוקים החובבניים נתנו יתרון בלתי סביר למי שעקפו אותם.
בואו נדבר על מייקל פלפס ומרק ספיץ. האחרון אסף במינכן מדליות שליחים בהפרשים של שלוש שניות לפחות, ובכל תחרות אישית שניצח היה אמריקני במקום השני. ארה"ב התחרתה בכמה אוסטרלים וזהו. פלפס מנצח במאיות מירוצים עוצרי נשימה, כמו כל מירוץ אולימפי כזה.
כי אספר לכם על זאטופק, מה שאמר לי זאטופק. בכלל לא היו רצים אפריקנים! היילה גבריסלאסי, לטעמו, היה רץ גדול ממנו בהרבה. באצילות האנושית יש דמיון: זאטופק מחה באומץ נגד הפלישה לצ'כוסלובקיה, וגבריסלאסי נגד מלחמת אתיופיה־אריתריאה. ספורטיבית, זה מירוץ עולמי לעומת השכונה.
וזכיתי לדבר גם עם קומנץ', שאמרה לי שהיום המתעמלות שם מתוך בחירה, וששיטות האימון אכזריות פחות, ושהענף מיטיב עם הבנות בהרבה.
כי בואו אספר לכם שההתרגשות בפיג'י בשיאה, מאחר שנבחרת הרוגבי שביעיות שלהם מועמדת לזהב אולימפי בענף שישוחק לראשונה. אולי האליפות האולימפית הראשונה לאיי האוקיינוס, והתהילה האולימפית תגיע סופית לכל אזורי עולם. המשחקים האולימפיים זה לא ליגת אלופות של ארבע קבוצות.
אבל מה עם הבעיות? ובכן, העיתונאים היום תוהים אם האוטובוס יגיע בזמן; לפני 20 שנה הם תהו אם קובה תגיע. וסמים? כמעט כל שיאי העולם באתלטיקה לנשים והרבה משיאי הגברים הם מהמאה שעברה, כי היום בודקים, ותופסים, ולכן פחות משתמשים. ופוליטיקה? פעם לא נתנו לספורטאי ארה"ב ובריה"מ או קניה להתחרות, בריו יתחרו פליטים ועקורים מארצם.
ובואו נדבר על כך ש־50 אחוזים מהספורטאים במשחקים הללו הם נשים. שאיבטיהג' מוחמד, חבושת חיג'אב, תייצג את ארה"ב בסיף, ותגיד לא לדיכוי נשים בחברה מוסלמית ולסימון מוסלמים בחברה האמריקנית. זה העידן הדמוקרטי, ההגון והתחרותי ביותר של המשחקים האולימפיים.
***
והתהילה - האם היא כבעבר?
סיפור אחרון: התבקשתי בלונדון, בגלל אי אילו קשרים חברתיים, לגשת לתחרויות הטאקוונדו לנשים ולמסור ברכת הצלחה למתחרה סרבית ממוסקבאית, חברת ילדותה ממדינה שכנה. מעולם לא שמעתי עליה קודם לכן והיא ישבה בתוך קבוצת ספורטאים ביציע. אלמונית, מרוכזת מאוד, חייכה בשמחה לברכת חברתה.
למחרת, מחוץ לאולם הטאקוונדו נשמעו שאגות. דגלי סרביה, ריקודים, דמעות, חיבוקים. מיליצ'ה מאנדיץ' נישאה על כפיים אחרי שהפכה לאלופה האולימפית הראשונה של ארצה. כעבור שבועיים בבלגרד ראיתי את תמונתה מתנוססת על בניין של עשר קומות בגודל פי אלף מגודלה הטבעי.
היוונים הקדמונים הקימו פסלים לאלופים, ששרדו עד ימינו. את הפוסטר הזה העמידה חברת קוקה קולה. אבל המשחקים האולימפיים הופכים את האלמוני לנצחי בהרף עין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
