ההודעות לעיתונות בהוליווד, שמבשרות על כוכבי קולנוע ועל יוצרים שחוברים לפרויקטים טלוויזיוניים נוצצים, יוצאות עכשיו בתדירות משעממת כמעט: סוזן סרנדון וג'סיקה לאנג יעבדו על סידרה משותפת, איימי אדמס נמצאת בדרכה לרשת HBO, דרו ברימור וטימותי אוליפנט ("המשרד") עובדים על קומדיה.
בחלק מאתרי הצילומים לטלוויזיה הביקוש לעובדים כל כך גבוה, שמפיקים לא יכולים לתת לאנשי הצוות שלהם אפילו יום חופשה אחד. אם יעשו זאת, הם עלולים לאבד אותם לטובת המתחרים.
אם ב־2009 צולמו בארה"ב כ־200 סדרות מתוסרטות בשנה, הרי כיום מצולמות שם יותר מ־400.
אבל לצד הפריחה חסרת התקדים הזו, עולות שאלות מטרידות: האם הכמות עשויה לבוא על חשבון האיכות, האם אנשי התעשייה באמת מרוויחים מכך, ובעיקר - האם מדובר בסוג של בועה וכל הטוב הזה יכול להיעלם בכל רגע?
"כיום יש הזדמנויות אדירות לעשות עבודה טובה באמת, יצירתית באמת", אומר קרלטון קיוז, שנמנה עם יוצרי "אבודים". ואכן, לא משנה מה הקשיים בפיסגה שבה נמצאת היצירה הטלוויזיונית כיום, נדמה כי כולם בתעשייה מבינים שלא תהיה דרך חזרה לימים שבהם היה אפשר לשדר קומדיה גרועה במיוחד אחרי "חברים" ועדיין להרוויח עליה מיליוני דולרים - על חשבון הצופים שהתעצלו להעביר ערוץ. "היום אין יותר מקום לבינוניות", מסכים פטריק מורן, ראש אולפני ABC, "כל מה שמשודר חייב להיות מעולה".
1. השחקנים
ג'פרי דונובן הוא לא אחד השחקנים המרוויחים ביותר בטלוויזיה כרגע, אבל כוכב הסידרה "סוכן מחוק" (ששודרה אצלנו ב"יס") עומד להתעשר. לפי גורמים בתעשייה, דונובן יקבל כ־175 אלף דולר לפרק, שהם 2 מיליון דולר לעונה, בסידרה החדשה "Shut Eye", שתשודר ברשת הסטרימינג "הולו" (רשת נטולת לוח שידורים, דוגמת "נטפליקס", המבוססת על תוכן לפי דרישה; מ"ז).
"אני בטוח שג'פרי עשה כסף טוב בעונות האחרונות של 'סוכן מחוק', אבל שרשת סטרימינג תחתום על חוזה כזה עם שחקן ברמה שלו? זה אומר שעכשיו יש סף תשלום חדש לשחקנים בקליבר שלו. השוק כל כך לוהט, שהסוכנים בעננים", מסביר לנו שחקן ותיק שעבד עם דונובן בעבר.
"זה זמן נפלא להיות שחקן", מסכים מנהל באחת מסוכנויות הטאלנטים הגדולות בהוליווד. פעם, בתקופה הזו של השנה, רשתות השידור היו חושפות את לוחות השידורים החדשים שלהן, וסוכנים היו מתקשרים ללקוחות שלהם ובפיהם אחת משתי הודעות: "מזל טוב, הפיילוט שלך נבחר ויהפוך לסידרה", או "ננסה שוב תפקיד אחר בינואר הבא". הסוג הראשון של השיחות עדיין ממשיך, אבל הפריחה בהפקות טלוויזיוניות אומרת שעונת הפיילוטים הפכה לעניין שולי לגמרי עבור השחקנים.
"זה חסר משמעות", אומר הסוכן. "הסתכלתי על הליהוקים שלי לפיילוטים באוקטובר האחרון, והיו משהו כמו 85 פרויקטים. אותה טבלה לפני שמונה שנים? אולי חיפשו עוד שחקן לצוות של 'מחשבות פליליות', ועכשיו יש עשר תוכניות של נטפליקס שמלהקים להן שחקנים. זה מדהים, כמעט לכולם".
ואכן, כמעט כולם עושים עכשיו טלוויזיה. בדרך כלל לא חולף חודש בלי הצהרה על איזשהו כוכב קולנוע ענק שחותם על השתתפות בסידרה כלשהי.
החדשות הטובות לתעשיית הטלוויזיה, כפי שמנסח אותן המפיק קרלטון קיוז, הן "שכמעט כולם מוצעים למכירה" כשזה מגיע לשחקנים. "ברגע שוודי הרלסון ומת'יו מקונוהיי עשו את 'בלש אמיתי', זה לגמרי פתח את השערים ואיפשר כמעט לכל שחקן קולנוע שמעוניין בכך לעשות טלוויזיה", הוא אומר.
אבל לא זול לסגור על שמות כאלה. "אני משווה את המצב לשוק הנדל"ן", אומר נשיא של אחת מרשתות הכבלים, "כשאתה אומר 'מה? כמה הם שילמו על הבית הזה?! אתה צוחק עלי'". ואכן, הדיווחים על חלק מהמשאים ומתנים עם טאלנטים הוליוודים הותירו אפילו את הקשוחים שבאנשי הוליווד פעורי פה.
כמה מקורות אמרו לנו שקווין קוסטנר קיבל הצעה של חצי מיליון דולר לפרק כדי להשתתף בסידרה של עשרה פרקים באחת מרשתות הסטרימינג, עיסקה שהיתה מניבה לו 5 מיליון דולר לשלושה חודשי עבודה וחצי. קוסטנר אמר "לא", אבל ההערכה היא שבעתיד הוא יגיד "כן" להצעה מתאימה יותר.
אותם אנשים גם אמרו לנו שבילי בוב ת'ורנטון דרש וקיבל 350 אלף דולר לפרק, כדי לככב ב"משפט" (הדרמה המשפטית המתוכננת של דיוויד אי. קלי) - פי שניים מהשכר שקיבל לפרק ב"פארגו".
"יש מעט רשתות נבחרות שמשחקות במגרש האולטרה־פרימיום, שם נדמה שכסף לא חשוב כמו דברים אחרים", אומר מנהל ברשת כבלים, ומתכוון בעיקר לנטפליקס, לאמזון ול־HBO. "אם יש מישהו שהם רוצים, או משהו שהם מרגישים שהם חייבים לעשות, הם פשוט ישלמו את מה שצריך כדי לגרום לזה לקרות".
החוזה של וודי אלן, להפיק ולככב בקומדיה של שישה פרקים באמזון, יהיה כנראה הפיסגה של פיסגת הטלוויזיה הנוכחית. הסידרה, שאליה כבר לוהקה מיילי סיירוס, תכניס לאלן יותר מהסכום שהוצע לקוסטנר.
באופן כללי, שחקנים שקופצים מקריירה קולנועית לטלוויזיונית מקבלים את השכר הגבוה ביותר, משהו בין 350 ל־500 אלף דולר לפרק. זה בערך פי שניים או שלושה ממה שהרשתות נהגו לשלם עד עכשיו לכוכבי טלוויזיה (ולא קולנוע) שהובילו סדרות חדשות. זאת, לעומת כוכבים של סדרות ותיקות ומצליחות במיוחד, שנהנים גם הם מצ'קים שמנים במיוחד (למשל, כוכבי "המפץ הגדול", שגורפים מיליון דולר לפרק).
אחת המנהלות ברשתות הכבלים מציינת שאף שהסכומים נראים גבוהים, הם לא מוגזמים. "החברות מוכנות לשלם סכומים כאלה כאשר הן מחשבות ומעריכות שהן ירוויחו את הכסף הזה בחזרה".
"תחשבו על זה ככה", מסביר לנו סוכן מוביל, "אם אתם אמזון, אתם יכולים להוציא 60 מיליון דולר על סידרה של דיוויד אי. קלי עם כוכב טלוויזיה מוכר למחצה שירוויח 150 אלף דולר לפרק. או שאתם יכולים להשקיע עוד 3.5 מיליון דולר ולקבל את קוסטנר. זה הבדל זניח ביחס לתקציב הכולל".
אך לצערם של מנהלי הכספים ברשתות, אלה לא רק השמות הגדולים שנהנים מעלייה דרמטית במשכורות. "שחקנים שלפני כמה שנים היו מקבלים 50 אלף דולר לפרק, מבקשים היום 100", אומר אחד מוותיקי האולפנים. גם משכורות של רבע מיליון דולר לפרק כבר אינן נדירות כבעבר.
ראש אולפני ABC, פטריק מורן, אומר שזהו מקרה קלאסי של היצע וביקוש. "יש כמות אדירה של פיילוטים שמופקים כרגע", הוא אומר. "יותר מ־80 ברשתות הוותיקות, ויותר מ־60 ברשתות הכבלים והסטרימינג. מספר הפיילוטים כמעט הוכפל, אבל בריכת השחקנים לא הפכה עמוקה פי שניים".
סוכני שחקנים מנצלים את התחרות האכזרית גם בדרכים שאינן כספיות. יותר ויותר שחקנים מגדירים את עצמם עכשיו כשחקנים שפתוחים "להצעות בלבד", ומחייבים מפיקים להחתים אותם בתעריף נקוב, בלי שיצטרכו לעבור אפילו רבע אודישן.
המפיק הוותיק שון ראיין ("המגן"), שקיבל לידיו את דרמת המסע בזמן החדשה של NBC, "Timeless", אומר שהופתע ממספר השחקנים הלא ידועים שמציגים את עצמם עכשיו "להצעות בלבד" - כלומר, לא מתכוונים להגיע לאודישן, ויבואו לפגישה רק אחרי שיקבלו הצעה מספרית.
"לא ידעתי מי האנשים האלה בכלל", הוא אומר, "ובכל זאת, ההיצע כל כך נמוך והביקוש כל כך גבוה, שאנשים שבעבר לא היו מגיעים למעמד של הצעה בלבד דורשים אותו עכשיו".
חלק מהסוכנים מסרבים אפילו להפגיש את ראיין עם הלקוחות שלהם, אלא אם כן יש עיסקה קונקרטית על השולחן, מה שהותיר את המפיק הוותיק המום. "אני כולי, 'מי האיש הזה בכלל? האם יש איזה מותג קולנועי עצום שאני לא מכיר והוא מככב בו?'" הוא אומר.
"אני לא אומר שזה תמיד לא מוצדק, וששחקנים לא יכולים לבחור את המעמד שבו הם רוצים להיות. כל מי שלא רוצה להשתתף באודישן בהחלט לא חייב להגיע לאודישן. אבל בעבר, אם רצית לעבוד, או שהיית צריך להיות שחקן במעמד מסוים, עם סוג מסוים מאוד של רקע והצלחות מוכחות שכולם מודעים להן על מנת להכריז על עצמך כשחקן של הצעות בלבד, או שהיית מגיע לפגישה, כמו כולם".
אבל למרות כותרות סקסיות על פרויקטים טלוויזיוניים באיכות קולנועית, והעלייה במשכורות הגבוהות, לא כל השחקנים יוצאים מנצחים מהפריחה הנוכחית.
"היית מצפה שבגלל שיש מאות תוכניות ופיילוטים, יהיו אינסוף הזדמנויות", אומר סוכן בכיר. אבל בעוד אכן קיימת כמות אדירה של הזדמנויות, רבים מגופי השידור לא מתעניינים בפרויקטים פוטנציאליים שאינם כוללים שמות נוצצים. ומכיוון שעכשיו "אין כמעט מישהו שיסרב באופן מוחלט לטלוויזיה", אפשר לוותר על שחקני טלוויזיה מבוססים ועל שחקני קולנוע מדרג הביניים, שאינם "גדולים" מספיק.
"יש כאן אפקט של טפטוף מלמעלה: מישהי שבמצבים רגילים היתה מככבת בסידרה, מתחרה עכשיו באיימי אדמס או בנעמי ווטס", אומר הסוכן, "והמקומות החדשים שמורים לשחקנים שצמחו בקולנוע".
המציאות החדשה הזו לא אומרת ששחקני טלוויזיה ותיקים פתאום מוצאים את עצמם מחוסרי עבודה. רשתות השידור הגדולות יותר משמחות להציע תעסוקה לשחקנים כגון מייקל ות'רלי, שעזב את "NCIS" ומהר מאוד מצא עבודה ב"בול", סידרה ש־CBS בדיוק הוציאה לעבודה.
אבל אם מישהו כמו ות'רלי היה רוצה לככב בסידרה בנטפליקס או באמזון, סיכוי סביר שהיה חוזר הביתה בידיים ריקות. "לאנשים שהתפרסמו מאוד בזכות השתתפותם בסידרה מצליחה, קשה לעבור הלאה", אומר סוכן בסוכנות ניהול טאלנטים מרכזית. "יהיה קשה מאוד למישהו כזה, שהיה הכוכב בסידרה מתמשכת של CBS, אם כל מה שהוא רוצה זה לעשות את הדבר המגניב הבא בכבלים". וזה משום שברוב המקרים, גופי השידור הצעירים לא מעוניינים יותר בכוכבי טלוויזיה.
באופן לא מפתיע, זה לא מתאים לשחקנים. "יש עניין של גאווה", מסביר הסוכן. "הם לא מקבלים את התפקידים שהם התרגלו לקבל". ובכל זאת, הוא מוסיף שרבים מכוכבי הטלוויזיה האלה לא מבזבזים זמן בקיטורים. "שחקני טלוויזיה שבדרך כלל רוצים להיות רק במקום הראשון ברשימת הקרדיטים, מדברים עכשיו על להיות השחקן הרביעי בחשיבותו בסידרה ברשת סטרימינג", הוא אומר.
מה שעוזר להקהות את הפגיעה באגו החבוט הוא העובדה שבדרך כלל לא מדובר בפגיעה כלכלית. "אם הם מקבלים 100 אלף דולר כדי להוביל סידרה ב־CBS, הם יכולים לקבל 75 אלף דולר כדי להיות השם השלישי או הרביעי בסידרת סטרימינג", אומר הסוכן.
וגם אם הפרצופים שלהם לא יהיו במרכז ובקידמת הפוסטרים ושלטי החוצות, ייתכן שהמוניטין שלהם דווקא יעלה. "אתה זוכה להיות חלק מתוכנית שבוודאי תהיה חלק ממעגל הפרסים של חמש השנים הבאות", הוא אומר. "אתה פשוט לא תהיה במרכז שלה".
מיילי סיירוס. כבר בפנים // צילום: איי.פי
אחד מעמודי התווך של הפריחה הטלוויזיונית הנוכחית היה המעבר לעונות קצרות יותר. את מעגלי הפרקים הקלאסיים (22 או 13 פרקים ברשתות השידור ובכבלים) החליפו היום סדרות שמסתפקות בשמונה או בעשרה פרקים בשנה.
מכיוון ששחקנים מקבלים תשלום פר פרק, עונות קצרות יותר משמעותן צ'קים קטנים יותר. זה בסדר מבחינת כוכבי קולנוע גדולים ושחקנים שמברכים על ההזדמנות להשתתף בכמה פרויקטים במקביל מדי שנה, בלי להיקשר לסידרה אחת.
גם מינדי קלינג, הכוכבת של "מינדי" (שמשודרת אצלנו ב"הוט"), מקבלת בברכה את המודל החדש. "השנה צילמנו 26 פרקים", היא אומרת, "אבל זו לא ההעדפה שלי כרגע כשחקנית, במיוחד משום שכל התוכניות האהובות עלי יוצרות בערך חצי ממספר הפרקים הזה".
קלינג מסכימה שיש פחות רווחים מפחות פרקים, אבל כמו אלו שמעדיפים את החופש היצירתי בנטפליקס וב־HBO על פני המשכורת מרשתות השידור, היא מתרכזת בחצי הכוס המלאה.
"לא ביזבזתי את כל הכסף שלי על גירושים או סמים, אז אין לי בעיה להרוויח פחות", מצחקקת קלינג. "אם יש לך עניין אמנותי, העונות הקצרות הן הדרך הנכונה".
אבל יש שחקנים שהעולם החדש אטרקטיבי הרבה פחות עבורם. למשל, שחקנים שהתפרנסו בעיקר מתפקידי אורח (קבועים או חד־פעמיים), או כוכבים מעל גיל מסוים, שמלוהקים פחות לתפקידים קבועים. "בהחלט לא משלמים לשחקני אורח כמו פעם", אומר סוכן מוביל. "בזמנו היו לנו לקוחות שהגיע תורם לתפקיד אורח ב'אי.אר' והיו מקבלים 75 אלף דולר לפרק. הימים האלה נגמרו".
עכשיו, אפילו אם השחקן זוכה לתפקיד חוזר בסידרה שנמשכת שנים, הוא כנראה ייאלץ להסתפק בשכר המינימום של איגוד שחקני המסך האמריקני - קצת יותר מ־7,900 דולר לפרק.
"זה נשמע כאילו שחקנים מרוויחים המון, אבל בסקירת נתוני התעסוקה של האיגוד, תמצאו שרובם קיבלו 'שכר רעב' לאורך השנה", אומרת מנהלת לשעבר של אולפן טלוויזיה, שמנהלת עכשיו סוכנות לניהול טאלנטים. "התוכניות משלמות הון תועפות לכוכב הגדול, ואז מחרבנות על שאר השחקנים".
2. היוצרים
במשך עשורים דרכם של יוצרי הטלוויזיה (ה"שואו ראנרים", בהוליוודית מדוברת) אל האושר היתה פשוטה יחסית: צרו סידרת להיט, השאירו אותה באוויר במשך שש או שבע עונות, ואז גירפו מיליונים משידורים חוזרים ומסינדיקציה (מכירה של זכויות השידור לגופים נוספים, בארה"ב ומחוצה לה).
הרווחיים ה"מאוחרים" היו אלה שגרמו גם לכותבים של סידרת הטלוויזיה הצנועה ביותר להפוך למולטי־מיליונרים. זאת הסיבה לכך שהיוצר של "חוק וסדר", דיק וולף, יכול כנראה לממן את המירוץ שלו לנשיאות, אם יחפוץ בכך, או שמלך הקומדיות צ'אק לורי ("המפץ הגדול") יכול לרוץ נגדו, ועדיין יישאר לו מספיק כסף לרוץ לראשות עיריית לוס אנג'לס.
אבל בעוד עודף הסדרות המתוסרטות אומר שיותר אנשים יכולים להתפרנס מיצירתן, זה לא בהכרח הרחיב את שורות השואו־ראנרים העשירים להחריד. אם כבר, עכשיו קשה מתמיד להתברג בשכבה העליונה של הכותבים והמפיקים, שמצליחים לתרגם את הצלחתם לרווחים כספיים לאורך זמן.
ראשית, הפריחה הטלוויזיונית גורמת לכך שגם הרשתות הקטנות יותר משקיעות את מיטב כספן בהפקת תוכן מקורי ולא ברכישת שידורים חוזרים. שנית, העובדה שהקהל יכול לצפות בפרקים ישנים לפי דרישה באמצעות שירותי סטרימינג הורידה את הרייטינג - ואת השווי הכספי - של השידורים החוזרים.
סוג הסדרות שנוצרות עכשיו משפיע גם הוא על הרווח הפוטנציאלי. דרמות שנעות מפרק לפרק, שבהן העלילה מתרחשת בתוך עולם הפרק ולא ממשיכה לפרק הבא ("חוק וסדר", למשל) לא נעלמו, אבל את מרכז הבמה תופסות סדרות שמתפתחות מפרק לפרק, ושבהן העלילה מתקדמת ברצף. המודל הזה ידידותי פחות לשידורים חוזרים (בניגוד ללהיטי עבר דוגמת "חברים" או "הנסיך המדליק מבל אייר").
"מאוד קשה להבטיח רווח לאורך זמן עם תוכניות הפרימיום המתוחכמות שמציפות את העולם עכשיו", אומרת סוכנת מנוסה. שרה אוברי, מפיקה ב"אורות ליל שישי", מסכימה. "הכסף ממכירת השידורים החוזרים הוא האור האמיתי בקצה המנהרה, ונדמה שקשה עכשיו יותר מתמיד להגיע לשם", היא אומרת.
וחוץ מזה, בזמן שיש יותר תוכניות מאי פעם, הרשתות יוצרות פחות פרקים מהן. הכסף הגדול של הסינדיקציות בעבר הגיע, בין היתר, ממאות פרקים של טלוויזיה. ל"חוק וסדר", למשל, היו 456 פרקים לאורך שני עשורים. "חופשי על הבר" הניבה 275 פרקים של חצי שעה בין 1982 ל־1993. לשם השוואה, אחת הדרמות הגדולות של העשור הקודם - "שובר שורות" של AMC - הפיקה רק 62 פרקים.
"הרווחים המאוחרים הפכו קטנים יותר ויותר", אומרת ג'ולי פלק, יוצרת הסידרה המצליחה "יומני הערפד". "נעלמו להן האגדות היפות על לארי דיוויד וג'רי סיינפלד, שעשו מאות מיליוני דולרים משידורים חוזרים".
למען הסר ספק, הצלחה יכולה עדיין להיתרגם לכמויות עצומות של כסף. "אם את עושה את זה כמו שצריך, ויש לך סידרה אחת בשנה שעובדת יפה, כמו 'אימפריה' או 'הרשימה השחורה', את עדיין מגיעה למספרים יפים של כמה וכמה מיליוני דולרים", אומרת שותפה בסוכנות טאלנטים גדולה.
אבל המספרים היפים האלה מחווירים לעומת הסכומים העצומים שהרוויחו היוצרים בעבר. "זה לא כמו לקחת את 'חברים' ולשדר אותה בסינדיקציה ארבע או חמש פעמים", מודה הסוכנת.
מקור הוליוודי נוסף מצביע על גרג ברלטני, שהפיק העונה הזאת יותר מעשר סדרות פריים טיים לשלוש רשתות, כדוגמה לשינוי בציפיות הרווח של היוצרים.
"גרג מצליח יפה", אומר המקור. ועדיין, בשנת 2000 לערך, "אם היית בחור עם שש סדרות באוויר, דיברת על מאות מיליוני דולרים. גרג היה יכול להיות דיק וולף", אומר המקור, "אבל הוא לא".
ואלה לא רק מפיקי העל שרואים את הצ'קים שלהם מתכווצים: כותבים שיוצרים סדרות ראויות לבאזז, עם רייטינג הגון אך לא עוצר נשימה, מרוויחים הרבה פחות מבעבר. "ארון סורקין בטח עשה 60 מיליון דולר מ'הבית הלבן'. היוצר של הלהיט 'מר רובוט' (אצלנו ב"הוט") ירוויח אולי 10 מיליון דולר. ככה זה".
ועדיין, לפחות המודלים הישנים של השידור רמזו על סיכוי למיליונים בטווח הארוך. זה לא המצב עם שירותי הסטרימינג, שהיו המנוע העצום שמאחורי צמיחת הטלוויזיה בשנים האחרונות. נטפליקס לבדה צמחה מתוכנית אחת ליותר מ־30 - בתוך פחות מחמש שנים.
היוצרים אוהבים את החירות שמגיעה עם המודל העסקי הגורס שרייטינג הוא לא הדבר היחיד שחשוב, כפי שקורה בטלוויזיה "קלאסית" עם פריים־טיים ולוח שידורים, ושהנתונים האלו אפילו אינם חלק מהשיחה (מכיוון ששירותי סטרימינג פשוט לא חושפים את המידע על צופיהם).
ועדיין, כמעט בלתי אפשרי ליוצר להתעשר בגדול מלהיט סטרימינג. זאת משום שרוב חברות הסטרימינג פועלות על בסיס מודל עסקי שונה מאוד מהרשתות הוותיקות, מודל שעושה כמעט הכל כדי להכחיד את הסיכוי לתגמולים מאוחרים. נטפליקס, למשל, לא מעוניינת למכור שידורים חוזרים של הסדרות שלה. היא רוצה ש"בית הקלפים" וש"כתום הוא השחור החדש" יחיו בנטפליקס - ורק שם - לנצח.
"הם לא בעסקי יצירת נכסים", אומר שותף בסוכנות ניהול טאלנטים גדולה. "הם בעסקי המינויים החודשיים. הם עובדים בלהפוך את נטפליקס לנכס בפני עצמו. כל הערך מהסדרות, כל התגמולים המאוחרים, הם חלק מהערך הכללי של הרשת. וזה שונה מאוד מאיך ששאר התעשייה עובדת".
בנטפליקס מסכימים להבחנה הזאת, ומפצים על כך במקדמות נדיבות לאולפנים וליוצרים. במקום להיאחז בתקווה להררי הזהב שיגיעו מהסינדיקציה, החברה משלמת ליוצר הסידרה ולאולפן שבו היא מצולמת מקדמה שעליה סוכם מבעוד מועד - בדרך כלל 20 או 30 אחוז מתקציב הסידרה. בתמורה לכך היא דורשת את כל (או את רוב) הזכויות להפצת הסידרה, בתוך ארה"ב ומחוצה לה.
לאולפנים אין סיכון כספי, והיוצרים לא מוטרדים מרייטינג או מהתערבות אפשרית ביצירה שלהם. בתוך המערכת הזאת, האולפנים והיוצרים מרוויחים בסופו של דבר "סכום כלשהו", כפי שאומר אחד מסוכני הטלוויזיה, "אבל הם לא משחקים יותר במגרש של הגדולים".
המודל החדש הזה הביא לחיכוך בין היוצרים לאולפנים, שנמצאים לכאורה באותו צד. "הטאלנט רוצה ללכת לנערים החדשים והפלצנים בשכונה", אומר מנהל בכיר בתעשייה, בעוד האולפנים מעדיפים ללכת עם הרשתות המסורתיות מכיוון שבסופו של דבר, התשלומים המאוחרים עדיין שווים הרבה יותר".
לדבריו, "אם התעוררת יום אחד ואמרת, 'אני ממש רוצה להיות עשיר, וזה כל מה שחשוב לי', אתה תלך ותיצור קומדיה קלאסית ל־CBS. ואם קמת בבוקר ואמרת, 'כל מה שאני רוצה זה לזכות בפרס אמי. לא אכפת לי מהכסף. אני אגור בבקתה ביער', אז כדאי לך למצוא עבודה בנטפליקס או ב־HBO".
מינדי קלינג. בעד המודל // צילום: אי.אף.פי
הבמאי סטיבן סודרברג (שהפיק לאחרונה את "מאהבת בתשלום מראש") אינו מעריץ גדול של משלמי המקדמות. "הם משלמים יותר מדי בהתחלה, כי אין להם מודל ארוך טווח", הוא אומר. "זה יעבוד רק עד נקודה מסוימת מכיוון שבשלב מסוים, אם אני יוצר נכסים מניבים לנטפליקס או לאמזון, אני רוצה להיות חלק מזה. גם הסתרת נתוני הצפייה היא בעייתית".
הערות של יוצרים דוגמת סודרברג נופלות על אוזניים קשובות של מנהלי הכבלים, שחלקם טוענים שענקי הסטרימינג מתחילים לחוות סירובים ממפיקים. "נטפליקס היא מקום מאוד סקסי להיות בו, והם מזמינים מלא מוצרים, ואנשים מאוד נהנים שם מהחוויה", אומר מפיק ותיק. "אבל אנו מתחילים לראות כמה טאלנטים חוזרים על עקבותיהם ואומרים, 'אתם יודעים מה? מנקודת מבט עסקית...' אני חושב שכולם יתחילו לקלוט את זה בקרוב".
3. הבועה
בקיץ האחרון רוב התאגידים הגדולים, שעומדים מאחורי הרשתות הגדולות בארה"ב, ראו את המניות שלהם נחבטות: משקיעים חששו מהעזיבה ההמונית של הצופים את חבילות הכבלים היקרות. בעקבות הלחץ בוול־סטריט, חלק מאנשי התעשייה משוכנעים שפיסגת הטלוויזיה הנוכחית היא לא תיאור הולם למצב, ושקצב ההפקה עדיין לא הגיע לפסגתו האמיתית.
הסיבה: רשתות שמתמקדות עכשיו בתוכניות ריאליטי זולות ירגישו מחויבות, כדברי סוכן הוליוודי גדול, "לשפד את התוכניות שלנו ולהשיג כמה דברים שממש יצליחו לברוח מהעדר ולמשוך תשומת לב".
וחוץ מזה, המרחב לסטרימינג הופך צפוף ותחרותי יותר: הגישה החופשית ל־CBS וליו־טיוב red (המינוי שמאפשר צפייה ללא פרסומות והורדה של תכנים) מאיצה את ההפקות, ויש בתעשייה מי שצופה שהחברות הסלולריות בארה"ב ישיקו את שירותי הווידאו שלהן לפני סוף העשור.
אבל בזמן ששחקנים חדשים מתלבטים אם לקפוץ פנימה, כבר יש רמזים על קיצוצים צפויים, או, גרוע מכך, בועה. שותף אחד בסוכנות הוליוודית גדולה חושש מכך ששיהוק אחד בבורסה עלול, בתוך זמן קצר, להביא את הפריחה הנוכחית לקצה.
"אני חושש שאם משהו יקרה בשוק המניות, ונטפליקס תספוג מכה גדולה, או אמזון, הן יצמצמו את ההוצאות שלהן", הוא אומר. "בין נטפליקס, הולו ואמזון, אנחנו מדברים על 10 מיליארד דולר שנכנסו למערכת האקולוגית של הוליווד. זה מספר עצום, וכולם יסבלו אם הכסף הזה ייעלם".
מנהל השידור של רשת FX, אריק שרייר, בוטה יותר. "תמיד תהיה כמות עצומה של הפקות טלוויזיה, אבל לא כל העסקים האלה יכולים לתמוך ברמת הפקה כזאת", הוא חוזה. "מתישהו בעתיד יגיע היום שבו מישהו יידרש לשלם את החשבון, אנשים לא ירוויחו את מה שמחזיקי המניות ידרשו מהם להרוויח".
חלק מהאנשים שנמצאים בצד של ההפקה אומרים שההוצאות של הכבלים על תוכניות מקוריות מתחילות לקטון, ואפילו להפוך את הכיוון. "לרשתות הכבלים יש ערימה מכובדת של כסף שלחלוטין מוצתה", אומר המנהל של אולפן גדול. "כולנו יודעים שהגענו להאטה, למישור, ובמקרים מסוימים - לירידה".
אפילו נטפליקס לא יכולה להישאר חסינה מפני העובדה שמישהו מתחיל להדק את החגורה. "כבר יש לנו שיחות עכשיו שבהן נטפליקס אומרת, 'וואו, אנחנו ממש אוהבים את הסידרה הזאת, אבל היא מרגישה יקרה מדי'", אומר מנהל האולפן. "לא יצא לי לשמוע את זה נאמר בשיחות קודמות עם נטפליקס".
בצד היצירתי של התעשייה מדווחים כי חלק מהבאזז סביב הסטרימינג התחיל לדעוך. בשנתיים האחרונות כל השקת סידרה של נטפליקס או אמזון היתה מאורע שזכה להמון יחסי ציבור חינמיים באתרי הבידור. זה עדיין קורה, אבל בזמן האחרון תוכניות הסטרימינג באו והלכו בלי לעשות יותר מדי רעש.
אחד המפיקים מציין שנטפליקס כבר "לא קונה שלטי חוצות לכל דבר וכבר לא מציגה כל תוכנית בראש עמוד המומלצים שלה". מבחינת היוצרים, זה אחד החששות הגדולים ביותר: "אתה יודע שהתוכנית שלך קיימת אי שם על גלי האתר, אבל מי יכול למצוא אותה?" הוא אומר.
בזמן שבתעשייה חוששים שהזמנים הטובים עומדים להסתיים, הטכנולוגיה ממשיכה לפתוח אפיקים חדשים להכנסות. אחד מהם אולי יציל את כולם כשהמודלים הישנים ייכשלו: אולי בעוד חמש שנים, נשלם עשרה דולרים בחודש לכבלים כדי להילחם בזומבים בגירסת מציאות מדומה של "המתים המהלכים".
אבל יש בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית גם כאלה שתוהים אם חמש השנים האחרונות ייזכרו בדיעבד כשחר של עידן חדש ונפלא או כשיהוק האחרון של המדיום הגוסס שנודע בשם "טלוויזיה".
"עכשיו כולם בקטע של 'הידד! חינם לכולם!' כי אף אחד מחוץ למעגלים העמוקים ביותר לא יודע היום איך לעשות כסף", אומרת היוצרת ג'ולי פלק. "זה כמו תעלולי ידיים. או שזה ייראה הגיוני לחלוטין, ויש מלא כסף לכולם, או שזה בית קלפים מוחלט, והתעטשות אחת טובה תמוטט אותו לקרקע".
(תרגום: מעין זיגדון)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו