שלך, רבקה

5 אוקטובר 1943

לחברה ברכה נקדימון, שנה טובה!

ילדה חביבה, מאוד מאוד שמחתי לקבל את ברכתך והשי היפה שבו היה מצורף מכתבך. השי הוא עץ על שמי על ידי הקק"ל. בשעה שאנו החיילות, וכמו כן החיילים, נמצאים בארץ זרה, בדרך רחוקה מהבית, רחוק מההורים ומהתושבים שלנו, כמה נעים לקבל שי מהארץ ומכתב עברי מילדה עברייה.

לפי מכתבך מבינה אני שאת ציונית, ומאוד שמחה אני. חלילה לי מלאחל לך שתגיעי לשעת מלחמה ותעשי כל אשר ביכולתך למען המולדת והלאום, אך חביבתי, אם תגיעי לשעה כזו שתעבדי בציבור ותעזרי לעם, תרגישי הנאה וסיפוק רב בזה, כגון לעזור לילדים מסכנים, לאנשים חסרי אפשרות לקיום עצמם, תלמדי את הדור החדש לציונות ואמונה, מעשה גדול תעשי בזה.

כעת ברכה'לה, לימדי ועשי חיל בלימודייך, יבוא יום ותראי כוחך ברבים.

ברכתך "חזק ואמץ" נכונה היא. אומץ רב את נותנת לנו, וכמוך אחרים, על ידי דבר כה פשוט, לשלוח לנו מכתבים וברכות. עלי והצליחי גם את, חביבתי.

מכיוון שאיני יודעת את כתובת ביתך, לכן הנני שולחת את מכתבי לך לבית הספר. מיסרי את ברכותיי הלבביות למורה ולכל חברי מחלקתך ומשפחתך. אסיים בברכת שנה טובה וחתימה טובה,

בהוקרה, רבקה.

יותר משבעים שנה שמרה ברכה נקדימון־יוסוביץ' את 13 המכתבים שקיבלה מרבקה קרשן במהלך שתי שנות ההתכתבות ביניהן, 1945-1943, שיא התופת של מלחמת העולם השנייה. מילים מליציות כתובות בעט ציפורן, עתירות רגש מאופק, שמשמרות עד היום את הרוח הציונית ששררה בארץ בשנים של טרום היווסדה של המדינה - כמו קפסולת זמן ששימרה בתוכה תקופה שלמה על כל מאפייניה.

במהלך השנים דאגה להוציא את המכתבים ממעטפותיהם המקוריות והמצהיבות, ליישר בעדינות את קווי הקיפול שהשנים חרצו אותם יותר ויותר, והניחה אותם בקלסר מיוחד, "שיישמרו כמו שצריך". המכתבים הללו ליוו אותה בכל תחנות חייה, והיא שמרה אותם באדיקות מעוררת השתאות. בינתיים קמה המדינה, וברכה התגייסה ונישאה, הפכה לאם, התיקה את מגוריה לקריות, הפכה לסבתא, ובינות כל המסמכים שהקפידה לשמור, תמיד היו שם המכתבים, נוכחים וקיימים.

מפעם לפעם חזרה אליהם ונהגה להקריאם בקול באוזני בעלה מנחם (86) ובנותיה, אורלי (49) ודורית (45). בכל פעם היתה מתרגשת עד דמעות לשוב במנהרת הזמן אל התקופה ההיא, טרום הקמת המדינה, ולתחושת ההחמצה על החברה לעט שהיתה לה, אותה חיילת שאיתה התכתבה - אבל שלא זכתה מעולם להכירה פנים אל פנים.

לפני 73 שנה היתה ברכה, צברית ילידת הארץ, תלמידת כיתה ח' 3 בבית הספר התל־אביבי תל נורדאו. היא התגוררה אז בשדרות קק"ל, שהפכו במרוצת השנים לשדרות בן־גוריון.

מושא מכתביה, רבקה קרשן, היתה חיילת מחדרה שהתנדבה להתגייס לשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ולסייע במאמצי המלחמה למיגור הצורר הנאצי המתפשט באירופה ובצפון אפריקה. קרשן, אז בת 20, נשלחה למצרים, שם הוצבה בעורף בקרבות נגד הכוחות הגרמניים שתיכננו להתקדם למזרח התיכון דרך תעלת סואץ.

ב־1942 הקימו הוועד הלאומי והסוכנות היהודית בראשות דוד בן־גוריון את "הוועד הארצי למען החייל היהודי" (לימים האגודה למען החייל, וכיום בשמו החדש "יחד למען החייל"), כדי למלא את צורכי החיילים בכל מקום שאליו הגיעו בשליחותם המסורה.

הוועד דאג לצורכי הגוף והנפש של המתנדבים והמתנדבות, שמספרם נאמד אז ב־38 אלף, ושלח להם בגדים, מזון, תשמישי קדושה, ספרים, עיתונים ועדכונים מהנעשה בארץ ישראל. לאלה נוספו לא אחת מכתבים נרגשים שכתבו תלמידי בית ספר לחיילים בחזית.

אחת מכותבי המכתבים הללו היתה התלמידה הצעירה ברכה, ששיגרה מכתב עידוד ותמיכה כללי לאחת המתנדבות - בלי לדעת בידי מי הוא ינחת. את דבריה חתמה במילים "חיזקי ואימצי".

מה רבה היתה התרגשותה כשמחנך הכיתה (שאז נקראה "מחלקה"), מר אברהם אלוני, הגיש לה מכתב תשובה שהגיע לבית הספר על שמה. מכל חבריה, ברכה היתה היחידה שקיבלה מענה למכתבה.

היא זוכרת עד היום איך פתחה את המכתב בידיים רועדות, איך קראה בלב הולם את הכתוב בו, ואיך הקריא המחנך אלוני את הדברים בקול רם באוזני הכיתה כולה. בתום ההקראה הוקדש המשך השיעור לשיחה על גדולת מעשיהם של מתנדבי היישוב, המחרפים נפשם למען עתיד העם.

מאז אותו אוקטובר ב־1943, ולאורך שנתיים תמימות, התקיימה חליפת מכתבים בין התלמידה ברכה לחיילת רבקה, ששירתה במצרים. במכתביה רמזה קרשן שהיא מוצבת בארץ זרה, אך לא העזה להסגיר את מיקומה המדויק. היא הבטיחה לברכה שביום מן הימים תגיע לתל אביב לבקרה בביתה.

3 נובמבר 1943

לברכה'לה היקרה,

מאוד שימח אותי לכשקראתי במכתבך כי מכתבי נקרא בקול לאוזני התלמידים, וכולכם נתרשמתם. אקווה כי גם הפעם ימצא מכתבי חן בעינייך ותשמחי על כי את בקשרים עם חיילת עברייה בארץ נוכרייה הנלחמת למען המולדת.

חביבתי, לא בת הגולה אני. הנני ילידת ארץ ישראל ומושבתי חדרה. בה נולדתי, בה חונכתי, בה גדלתי, בה עבדתי וחייתי עם משפחתי. לא אחים ולא אחיות לי, יחידה אני להוריי. 19 שנה חייתי במושבה זו עד אשר התעורר עַם הבנות לגיוס.

כחמש בנות ראשונות היינו כאשר התגייסנו לצבא, ואני הייתי עם הראשונות. אמנם לא קריאת חובה היתה זאת, אך אנו הבנו כי עלינו לקום ולעזור יד ביד עם אחינו הגברים הנלחמים בעד המולדת. ובכן קמנו, ומייד עברנו לארץ החמה הנמצאת בדרומה של ארצנו, ובה אנו נמצאים זמן רב, כבר כשנה ומחצה.

מטרתנו היא כאן לעזור בכל יכולתנו. עבודות שונות אנו עושות כגון נהגות, מחסנאיות ופקידות. יפה לראות את הבחורות נוהגות מכונות גדולות ועובדות קשה ממש כמו בחורים. כמו כן, יתר הבחורות עובדות עם הבחורים יד ביד, לבושות אותה תלבושת בצבע חאקי, משמעת צבאית.

אם את רוצה שאבוא לבקרך בזמן חופשתי, אבוא אלייך ואספר לך רבות. רבקה

73 שנה כמהה ברכה לפגוש את החיילת האמיצה, דמיינה אותה בעיני רוחה, חלמה את דמותה, היתה בטוחה שתיתקל בה במקרה. הרי העולם קטן, וקטנה עוד יותר הארץ. אבל הימים נקפו - ומאום לא קרה.

אחרי 13 מכתבים חדלה ברכה מלקבל אות חיים מרבקה, והיא לא הבינה לאן נעלמה החיילת שהעריצה. במשך השנים חיפשה כל קצה חוט, כבלשית חובבת. כל תושב חדרה שנקרה בדרכה "נחקר" אם הכיר את משפחת קרשן מרחוב הגליל. אולי הכיר את בתם היחידה, רבקה. למרבה הצער, איש לא הכיר ולא ידע.

סמוך ליום הולדתה ה־85 חשה ברכה שהיא חייבת לעשות מעשה. היא הבינה שברשותה מכתבים שהם אוצר היסטורי, המעיד על קורות התקופה ההיא. על הלך הרוח, על השפה ועל הרגשות החברתיים.

ברכה מדגישה שהיה לה חשוב לדעת שמיצתה את כל מאמציה לאתר את רבקה, כדי לסגור את המעגל. "לא רציתי להשאיר את העניין הזה לטיפול בנותיי, היה לי חשוב לעשות את זה בעצמי", היא מסבירה.

בספטמבר 2015 שיגרה מכתב לאביגדור קהלני, אז יו"ר האגודה למען החייל (מאז המעבר לגוף המאוחד יושב הראש הוא יורם יאיר; חר"ר) ובו ביקשה את עצתו באשר למכתבים המקוריים. כמו כן ייחלה למציאת החיילת "האבודה". קהלני העביר את הטיפול בפנייתה לאביטל רגב־קיסר, שניהלה עד לאחרונה את מחלקת הדוברות וההסברה של "יחד למען החייל".

"הזמנתי את ברכה לפגישה, כי היה לי ברור שהיא מחזיקה בידיה אוצר יקר מפז", משתפת רגב־קיסר, חובבת היסטוריה מושבעת בעצמה. "בפגישה היא גוללה בפניי את סיפור ההתכתבות והביאה את כל המכתבים המקוריים. הרגשתי שההיסטוריה נוקשת לי בדלת, והיה לי ברור שאעשה ככל האפשר כדי לעזור לה להתחקות אחר עקבותיה של רבקה, למרות שברכה עצמה היתה כבר מאוד ספקנית".

אבל למרבה השמחה, ברכה טעתה.

בערב הדלקת נר ראשון של חנוכה, בדצמבר 2015, חייגה אביטל לברכה ובישרה לה: "לא תאמיני, אבל מצאנו את משפחתה של רבקה". עיניה של ברכה אורו וליבה הלם. "והיא בחיים?" שאלה את אביטל.

התשובה, לדאבון הלב, היתה שלילית. רבקה קרשן הלכה לעולמה ב־2011, בגיל 88.

אביטל: "אמרתי לברכה שיש לרבקה ארבעה ילדים, בהם שלושה בנים שנושאים את שם המשפחה פינצ'ובסקי. הם היו מעוניינים לפגוש אותה ולקרוא בעצמם את כל המכתבים".

באותו ערב, שבו קיבלה מענה לשאלה שהציקה לה שנים רבות כל כך, לא ידעה ברכה את נפשה מתוך סערת הרגשות. היא שהתה אצל בתה הצעירה, מבלה את חג החנוכה עם שני נכדיה, ואת שיחת הטלפון עם אביטל קיימה בחדר צדדי סגור.

"לא האמנתי למשמע אוזניי. לא האמנתי שאחרי כל כך הרבה שנים היה סיכוי למצוא את רבקה. לאורך כל העשורים דאגתי בסתר ליבי שאולי קרה לה משהו, ושבגלל זה היא נעלמה לי בבת אחת. הרגשתי פספוס גדול וצער רב לנוכח העובדה שהיא כבר לא בין החיים, ושלא אוכל לפגוש אותה פיזית. אבל גם לפגוש את ילדיה, לתת להם לקרוא את המכתבים, לשמוע מהם עליה, לראות את התמונות שלה - זאת התרגשות גדולה ותחושת סיפוק שאין לתאר".

משפחת פינצ'ובסקי אותרה על ידי רגב־קיסר דרך האתר הייעודי לבני 60 ומעלה, "מוטק'ה", המאגד גם קהילת חיפוש קרובים בארץ ובחו"ל. לאחר שהושבה ריקם בפניותיה לרשות האוכלוסין וההגירה, לארכיון צה"ל ולמשרד הביטחון, החליטה רגב־קיסר, בעצת קולגה שלה, לפנות למנהלת הקהילה, מיכל ואקנין, מי ששמה הולך לפניה כפעילה מסורה בתחום חיפוש הקרובים וכבעלת אחוזי הצלחה מרשימים באיתורם.

ואקנין, בת 72, תושבת אשדוד ילידת אלג'יריה, כיום גמלאית משרד הקליטה, עושה את עבודתה בהתנדבות מלאה. היא זוכרת היטב את מסע החיפושים שלה אחרי רבקה קרשן.

"לאחר שאביטל פנתה אלי, שלחתי מיילים לארכיון הציוני בירושלים ולמוזיאון הגדודים העבריים 'בית הגדודים', המנציח את זכר המתנדבים היהודים והארץ־ישראלים לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם, והשייך ליחידת המוזיאונים של משרד הביטחון.

"עד מהרה הגיעו אלי הפרטים ממוזיאון הגדודים העבריים. הם ידעו לספר ששם נישואיה של רבקה הוא פינצ'ובסקי ואף מסרו לי את שם בנה, מנחם, המתגורר בתל אביב. אחרי שבדיקה מהירה העלתה את מספר הטלפון שלו, לא התאפקתי, והתקשרתי אליו מייד.

"מנחם היה מאוד מופתע לשמוע על ההתכתבות של אמו, אבל מאידך אמר שמאוד התאים לה לשמור על קשר חם עם אנשים ולכתוב. 'אמי אהבה אנשים ואהבה כל כך את המילה הכתובה', אמר. הוא הביע, כמובן, רצון רב לפגוש את ברכה ולהתוודע למכתבים".

27 אפריל 1944

לברכה'לה שלום רב,

מאוד מאוד שמחתי לקבל את מכתבך, אך הצטערתי שהוא היה קצר כל כך.

קרה לי כאן עוד מקרה ששימח אותי מאוד. לכבוד חג הפסח קיבלו כל החיילות שי לחג, ביניהן גם אני הייתי כמובן, ונחשי מה שקיבלתי אני? את ספרו של חיים נחמן ביאליק. תארי לנפשך להימצא במקום כזה ולקבל ספר עברי כמתנה. כמה זה נחמד. זה ממש מעודד אותי.

סיפרו לי אנשים שהיו בארץ כמה יפה מזג האוויר שם. וכאן כל כך חם שזה פשוט קשה לנשימה. היום היתה גם כן סערת חול, והחול הזה חודר לעיניים ולריאות, טוב שזה לא ארך זמן רב.

כי היה מקרה שזה נמשך במשך שלושה ימים, חיינו באוויר של חול וממש אכלנו חול.

ברכה'לה, כיתבי לי בבקשה וספרי לי דברים יפים מהארץ וממך, הרי הנך הולכת ונעשית בחורה.

ייתכן שאבוא לחופשה, אבוא לראותך ואילו למספר רגעים. בידידות, רבקה

לאחרונה נערך המפגש המיוחל בין ברכה נקדימון־יוסוביץ' לבניה של רבקה: בנימין, מנחם ואלי. אחותם, פרחיה, חוזרת בתשובה תושבת ירושלים, לא הצליחה להגיע למעמד המרגש, שנערך בבית החייל בתל אביב.

דווקא בוקר המפגש לא ניבא טובות. ברכה חשה ברע בביתה ואף התקשרה לאביטל לעדכן שככל הנראה לא תוכל להגיע לתל אביב. "קמתי בבוקר ולא הרגשתי טוב מרוב התרגשות", היא משחזרת. "אני טיפוס סנטימנטלי שמתרגש מכל מה שאירע בעבר, והמפגש הזה החזיר אותי בבת אחת לילדה בת ה־13 שהייתי, הילדה שציפתה בקוצר רוח למכתבים שיגיעו. הרגשתי שלא אוכל לשאת את גודל המעמד, למרות שחיכיתי לו יותר משבעים שנה".

בעצת אביטל, נשארה ברכה להירגע כמה שעות בביתה. כשהתאוששה החליטו היא ובעלה, מנחם, לצאת לתל אביב ברכבת מקריית ביאליק, שם הם מתגוררים בשנים האחרונות.

"תראו לי אותה, בבקשה, אני רוצה לראות את רבקה", ביקשה מייד בתחילת המפגש, וקיבלה לידיה תמונות מתחנות חייה השונות של חברתה לעט.

היא סקרה בידיים רועדות את התמונות, ושפתיה רחשו. "כך בדיוק דמיינתי אותה", סיננה תוך כדי דפדוף באלבום תמונות מתקופת ההתנדבות הצבאית של רבקה. "הנה תמונות שלה מפורט סעיד, מהפירמידות במצרים, תמונות שלה לבושה במדי חאקי ועומדת ליד משאית גדולה, בדיוק כפי שתיארה במכתביה".

הבנים קיבלו לידיהם את המכתבים ששמרה, וקראו כל מילה שנכתבה בכתב ידה היפה של אמם. המפגש, שנפתח במבוכה קלה ומובנת, הסתיים בהרבה חום וגעגוע לאישה המיוחדת שאיננה עוד. לכל אחד מהנוכחים היה מה לספר ולפרוק מעל ליבו, וכמעט מייד נוצרה בין ברכה לבניה של רבקה קירבה מנחמת.

שלושת הבנים סיפרו שבדיוק בבוקר המפגש קיימו בבית העלמין שבכפר סבא אזכרה לציון חמש שנים למות אמם. "אנחנו כל כך מודים לך ששמרת את המכתבים. זה לא ברור מאליו שהתאמצת למצוא אותנו. יכולת להתעלם מהם, לזרוק אותם. בשבילנו זה לגלות מחדש אמא שלא הכרנו. היא ממש לא נידבה מידע בכל הקשור לחלק הזה של עברה", אמרו לברכה הדומעת.

"איך פיספסתי אותה בחמש שנים", השיבה בצער.

"לא ידענו על המכתבים", הוסיפו הבנים. "אמא שמרה כל פיסת נייר כתובה ונהגה לתעד הכל. אירועים, ימי הולדת של כל בני המשפחה. לא פעם דיפדפנו באלבום התמונות שלה שמתעד את כל תקופת הצבא, אבל כשהיינו שואלים שאלות, נתקלנו בדום שתיקה".

במהלך המפגש השיבו הבנים לשאלותיה של ברכה ושפכו אור על השנים שבהן תהתה מה עלה בגורל אמם. עד מהרה התגלה שבין השתיים נמתחו לא מעט קווי ביוגרפיה משותפים. שתיהן נישאו לגברים ששרדו את השואה. ברכה נישאה לניצול אושוויץ מנחם יוסוביץ', ורבקה התחתנה עם אהרון פינצ'ובסקי, ניצול מחנה הריכוז מאוטהאוזן. בעת חליפת המכתבים ביניהן חוו הבעלים לעתיד ייסורים קשים, איבדו את הוריהם, את אחיהם ורבים מבני משפחותיהם.

בנוסף, שתיהן התפרנסו כמזכירות. ברכה עבדה שנים רבות במשרד אדריכלים חיפאי, ואילו רבקה עבדה במחלקת ההנדסה של עיריית חדרה.

רבקה שירתה בצבא הבריטי ממארס 1942 עד יוני 1944. היא ביקשה להמשיך בהתנדבותה ממצרים לאירופה הבוערת, אך העניין לא צלח, והיא שוחררה מהשירות מסיבה שאינה ידועה. ב־1947 נישאה לאהרון, התיישבה עימו בחדרה ועבדה, כאמור, בעירייה.

ארבעה ילדים נולדו לרבקה ולאהרון: בנימין (בני), 66, גרוש, אב לארבעה וסב לשישה; פרחיה, 64, נשואה, אם לשמונה וסבתא לעשרים נכדים; מנחם, 54, נשוי, אב לשלושה; ואלי, 48, נשוי ואב לשניים.

ב־1964 החליטו רבקה ואהרון להגר לארה"ב בעקבות בני משפחתו של אהרון ששרדו את השואה והשתקעו שם בתום המלחמה. הם גרו שנים רבות בסן פרנסיסקו, שם נולד להם בן הזקונים אלי.

ב־1983 שבו לישראל והתגוררו בכפר סבא. בני מודה שהוריו פחדו כל העת מהתבוללות, ושישראל כל הזמן היתה נוכחת ומשמעותית בביתם, והיה ברור לכולם שמתישהו הם יחזרו אליה. אהרון הלך לעולמו ב־2005 ורבקה נפטרה שש שנים אחריו, לאחר ששהתה בבית אבות בקיבוץ גבעת השלושה.

"הגעתי כל כך הרבה פעמים לכפר סבא, אילו רק ידעתי שהיא נמצאת שם", ספקה ברכה את ידיה.

"אמא היתה בוודאי מאוד נבוכה מהמעמד", משתף מנחם תוך כדי קריאת המכתבים. "היא היתה אישה מאוד צנועה, אף פעם לא אהבה להיות במרכז העניינים. היא גם היתה מאוד דיסקרטית. היינו קוראים לה 'קג"ב', כי היא לא דיברה הרבה, בטח לא על העבר שלה.

"היא היתה אישה שאהבה לקרוא והיה לה כבוד למילה. אין לנו ספק שהמכתבים של ברכה נשמרו אצלה תקופה ארוכה. אולי הם אפילו מונחים בין הארגזים הרבים של חפציה שעדיין קיימים.

"היא אהבה מאוד לנגן בפסנתר, ופעמים רבות היתה פשוט מתיישבת ומנגנת לנו".

15 מאי 1944

לברכה'לה החביבה, אני מבינה יפה שאת צריכה לשבת כעת וללמוד לכבוד בחינות הגמר. לכן יקירתי, עיזבי כל דבר אחר בצד למשך זמן מה ועיבדי קשה ואז תצליחי. יש פתגם האומר: "אדם, את אשר יזרע, זה יקצור". ובכן זיכרי זאת יפה, ולא תבכי ולא תצטערי, אם לא תצליחי, כי לא למדת. וזיכרי, את תלמידה כל ימי חייך, אדם לומד כל זמן שהוא חי, אף פעם זה לא מספיק, ותמיד שמחים על כל ידיעה נוספת, ויהיה זה הדבר הפשוט ביותר.

שמחה אני לדעת שאת לומדת לנגן בחליל. המשיכי ואל תפסיקי. הדבר היפה ביותר בעולם זוהי הנגינה. בזה את יכולה להביע את כל רגשותייך, שזהו עיקר החיים. גם אני ידעתי פעם לנגן במפוחית פה, והפסקתי כעבור זמן מה. כמעט התחלתי פעם ללמוד לנגן בפסנתר, אך לדאבוני לא למדתי ואני מצטערת עד היום. רבקה

למרות הבטחותיה במכתבים, רבקה לא הצליחה לפגוש את התלמידה הצעירה אחרי שחרורה - וגם לא בשנים שזלגו מאז. מתוך מכתביה עולה דמותה של אישה עצמאית ועסוקה, שעבדה למחייתה ללא לאות.

ביוני 1944 בישרה רבקה לברכה במכתב כי היא שוחררה מהצבא הבריטי ולא תישלח לאירופה עם הבנות הרבות שבכל זאת נשלחו. עוד שלושה מכתבים החזירה לרבקה, שבינתיים עברה ללמוד ב"בית צעירות מזרחי", ואז אבדו עקבותיה ושום מכתב חדש לא הגיע.

בניה של רבקה הסכימו שהסיבה להפסקת חליפת המכתבים בוודאי נעוצה בלוח הזמנים העמוס שאמם היתה שקועה בו רוב ימיה. ברכה הינהנה בהבנה.

"אני מרגישה שסגרתי את המעגל הזה בחיי", סיכמה. "כל כך שמחתי להיפגש לפחות עם הבנים של רבקה, אם לא איתה עצמה, ולראות אותה ניבטת מהתמונות. במהלך המפגש הרגשתי כמו בחלום, כל הזיכרונות חזרו אלי, האווירה, הילדה שהייתי".

13 מכתביה של רבקה לברכה יועברו לשימור ב"בית הגדודים" שבקיבוץ אביחיל, המנציח את סיפורי מתנדבי היישוב העברי לצבא הבריטי.