"החיים הטובים? הצחקתם אותי"

פני כשנה עזבה נטע גרטי את תיאטרון הקאמרי ועברה לתיאטרון בית ליסין, בעקבות לורה וינגפילד. צעירה משונה, בודדה ושברירית, שגוררת רגליה בשל נכות ומסתגרת מהעולם בשל פחד מהחיים ומבני אדם. גרטי חתמה 11 שנים בתיאטרון שבו החלה את דרכה כאופליה ב"המלט", כדי להגשים חלום ולשחק ב"ביבר הזכוכית" של המחזאי האמריקני טנסי וויליאמס "את לורה, שמשחררת אותי מכל ציפיות הסביבה".

"דווקא בתוך כל המגבלות שלה והקושי שלה עם המציאות", היא אומרת, "אני מרגישה הכי חופשייה. אני יכולה להיות לא נורמטיבית, לא תפקודית, לא מחוברת לכלום, בלי להחזיק נכון את הגוף ואת הנפש, ובעיקר, להיות משוחררת לגמרי מהמירוץ".

וגרטי (36) חזק במירוץ. קריירה מגוונת ומצליחה, אימהות לשניים, נישואים למוסיקאי פיטר רוט (מוניקה סקס) וצרורות של קלישאות ברוח "החיים המושלמים של נטע גרטי" ו"הפאוור קאפל הפוטוגני של התעשייה".

"אוי, איזה שטויות", היא צוחקת. "זה נורא. החיים המושלמים? ממש. בכלל לא פשוט לחיות. אני כל הזמן במועקה קיומית. הכל, כולל הכל, יכול להיגמר בתוך רגע. וזה לא שאני מחזיקה בכיס טבלה שבה מסומן וי ליד כל הצלחה או תואר מפוצץ שכזה ומציצה בה מדי פעם כדי להתחזק".

המציאות קשה גם לך? 

"המקצוע שלי, שכולל התעסקות בדברים ידועים מראש, עם התחלה, אמצע וסוף, מאוד מקל עלי את החיים. העיסוק במשהו מובנה וברור נעים לי. מגן עלי. החיים המדומים על הבמה או בסרט הרבה יותר קלים לי לביצוע מאשר המציאות. 

"יותר קשה לי להיות קהל מאשר להיות על הבמה. כחלק מקהל בהופעות גדולות אני ממש מרגישה חרדה. ככל שאני מתקרבת, יחד עם קהל אנשים, לשערי מופע, אני הופכת מבוהלת. זה הרבה פחות בטוח מלהיות על הבמה. הרבה אנשים יחד, בתוך מקום אחד. אויש, זאת חרדה גדולה שלי. 

"אני מסתכלת על מי שנמצא על הבמה ואומרת איזה כיף להם. הם מוגנים. או על ידי המוסיקה והשירים או על ידי הטקסטים, הסיטואציות. על ידי איזשהו משל.

"וגם כאמא, לא בא לי בקלות להתנהל כמו הורים אחרים. לצאת לטיולים, לעשות קמפינג, לטוס לחו"ל עם הילדים. זה אמנם לא המבחן להורות, אבל אלה דוגמאות לדברים שאיתי עשו כילדה, ואני לא עושה. אני רוצה להישאר בבית. טוב ומוגן לי בבית. אני מניחה שלא כולם מפרגנים לגישה הזו. 

"אני צריכה להתפתח בתחום הזה. זה משהו שאני מנסה להילחם בו. למשל, בשבוע שעבר הלכתי ללונה פארק עם הילדים, וזה היה צעד מאוד אמיץ. אני משתדלת ללכת איתם לים כמה שיותר. יש הורים שזה הטבע השני שלהם, אצלי זה קצת מלאכותי, וגם אצל פיטר. הילדים לא יודעים שאני במלחמה עם העניין הזה, אני משדרת להם שהכל מצוין פלוס". 

מאיפה זה נובע, לדעתך?

"יש לי קושי עם החיים לא בגלל שאני לא אוהבת אותם, להפך. אני אוהבת את המציאות שבניתי ומרגישה בת מזל. אבל יש בי כל הזמן פחד שהכל יתאדה. שהקן שלי יילקח ממני. שיקרה משהו ליקרים לי. שאיזשהו מרכיב במציאות שלי יתפוצץ לי בפנים. מחלות, פיגועים, תאונות דרכים. הכל יכול לקרות. ועל הבמה, מה כבר יכול לקרות? שאני אשכח טקסט? ואם יקרה לי משהו פיזי, נניח שאתעלף או אפצע, תמיד יהיה רופא באולם", היא מחייכת.

•   •   •

בהתאם, יש את גרטי של הלילה וגרטי של היום. גרטי של הלילה מסיימת עוד הצגה של "ביבר הזכוכית" ויוצאת מהאודיטוריום של מוזיאון ארץ ישראל - אחת משלוחות הלוויין של תיאטרון בית ליסין, שמשכנו נתון בשיפוץ ממושך - כשמנועיה עדיין בשיא פעילותם. 

מתוך בעירה פנימית היא מדברת על לורה, על טנסי וויליאמס ועל מופע היחיד של רוט ("לפעמים אני מסתכלת עליו ורואה שהוא שקוע במחשבות. כשאני שואלת אותו על מה אתה חושב, הוא עונה שעל מוסיקה. האישיות שלו מורכבת מתווים. המהות שלו היא מוסיקה, הוא נון־סטופ ביצירה וחדשנות מוסיקלית. אני נורא אוהבת לשמוע את הצלילים שעולים מהאולפן שלו, בבית שלנו. פיטר מעורר בי המון השראה").    

היא מדברת גם על הבייביסיטר שנשארה לשמור על הלנה (9) ואריק (3), אחת מתוך צי שהיא מחזיקה. דבר הכרחי כששני ההורים עוזבים את הבית בערב למטרות פרנסה. רוח קיץ חמימה פורעת את שערה והיא מחייכת חיוך גדול ומניפה את ראשה לאחור למשמע כל מחמאה שמורעפת עליה מהקהל שחולף על פניה. ביום אחר באותו השבוע, גרטי של היום מגיעה אל בית קפה בשכונת רמת החייל בתל אביב, מרחק הליכה מביתה, בחולצה לבנה, אוברול ג'ינס קצר, משקפי שמש גדולים וכובע קש בהיר ורחב שוליים. 

אריק (שנקרא בהשראתו של אריק איינשטיין, לפני שנפטר ובידיעת איינשטיין, שנתן את ברכתו) נמצא בגן. הלנה ("שכולם קוראים לה לני"), שהיא "סרבנית קייטנות", מחכה בבית. 

היא שותה קפה ראשון של בוקר בכוס חד־פעמית ומדברת לאט, בהיסוס ובזהירות, שוזרת שתיקות בין משפטיה, ומדי פעם תוהה "אני משעממת? אני לא חושבת שאני משעממת, אבל אני מרגישה שאולי אני נשמעת משעממת, לא?". "אני אדם של מסגרת", גרטי מספרת. "אני מאוד מחוברת ונאמנה למסגרות שלי ובהן אני לעולם לא בועטת ולא אבעט. את הצורך להתפרע אני פורקת רק בתור שחקנית, כחלק מהתפקיד. אני חייבת קרקע יציבה. זה חיוני לי וגם לפיטר". לדבריה, גם המעבר מתיאטרון הקאמרי לבית ליסין היה נעים לכל הצדדים ולא לווה בשום משברים. 

גם לפיטר, הרוקיסט?

"פיטר הוא לא רוקיסט טיפוסי, כמו בסרטים. אנחנו שנינו זקוקים לתחושה של בית, ליציבות ולביטחון, דווקא בגלל שבעבודות שלנו יש הרבה דרמה והכל בווליום גבוה. את יודעת, כמו עץ שככל שהשורשים שלו עמוקים וחזקים בתוך הקרקע, הצמרת יכולה לצמוח הכי גבוה".

תמיד היית כזאת, מסגרתית, מדויקת, צפויה?

"בכלל לא. כילדה כל הזמן בדקתי גבולות וההורים שלי נתנו לי הרבה חופש. החבר הראשון שלי, שהייתי איתו שנים, היה חותך ומבריז הרבה מבית הספר ואני בעקבותיו. יש לי בגרות והכל, אבל לתיכון לא בדיוק התייצבתי. 

"אני זוכרת שהיה לי מורה מקסים שניסה להציל את המצב. הוא אמר לי, 'נטע, אני יודע שנורא קשה לך, אז בואי נעשה דיל. אם תגיעי שבועיים ברציפות לבית הספר, תקבלי בכל שבועיים יום חופש שלם ממני. ככה למשך כל השנה'. והוא הושיט לי את היד שלו והוסיף, 'אבל אם אנחנו לוחצים ידיים עכשיו, את חייבת לעמוד בתנאים האלה'. 

"אני הסתכלתי על היד המושטת שלו, לקחתי כמה רגעים לחשוב על ההצעה ואמרתי, 'תודה, באמת, אבל אני לא מסוגלת לעמוד בתנאים האלה'. באותה תקופה לא יכולתי להחזיק שבועיים רצוף במסגרת". 

"בצבא קיבלתי את היישור הראשוני. זאת היתה טלטלה. התגייסתי להיות מדריכת צלפים והשתתפתי בקורס מאומץ, שאין בו ימינה ושמאלה. שם התחלתי להצמיח חוש חובה".

"תמיד הייתי בחורה של מערכות יחסים יציבות". גרטי // צילום: שרבן לופו

ושם החלו גם לצמוח החרדות של גרטי. "בצבא הופיעו אצלי ניצנים של התקפי חרדה", היא מספרת. "ההתבגרות הזאת התפוצצה לי בפרצוף בבת אחת. הקורס היה מאומץ פיזית ונפשית, שונה מכל מה שחוויתי בחיים. חצי מהזמן הרגשתי שאני לא נושמת ועומדת להתעלף. הנשמה והגוף התקשו להתמודד בהתחלה עם המסגרת הזאת. אבל זאת היתה התמודדות שצלחתי. אני הרי ציפלונית, ובכל זאת הצלחתי לעשות מסע של 21 ק"מ עם נשק ואפוד, כמו כל מדריכת חי"ר, ולסיים את כל השירות. רציתי לעשות כמה שיותר בצבא. כמו החבר שלי מהתיכון, שהיה בסיירת מובחרת".

תמיד ידעת שאת רוצה להיות שחקנית?

"זה משהו שאפילו לא שאלתי את עצמי אם אני רוצה אותו. היה לי ברור. סבא שלי חיים היה מצלם אותי מאלתרת מערכונים והמצאות. שעות הוא היה מצלם אותי, בסבלנות מדהימה. כל שנה הוא היה עורך לי סרט מכל אינספור השעות האלה ונורא מתפעל ממני. 

"כל נכד היה מקבל מתנת יום הולדת מהחומרים שצולמו במהלך השנה והיינו מקרינים את הסרטים ביום ההולדת הכיתתי. בזה, לצד מגמת התיאטרון בתיכון בגדרה, מתמצית ההכשרה שלי בתחום המשחק, כנערה. מייד אחרי השחרור טסתי לניו יורק, זה משהו שתמיד רציתי לנסות. למדתי בסטודיו של לי סטרסברג ועבדתי בתור מלצרית בבר. במשך שנה הייתי צריכה ללמוד וגם לממן את עצמי והכל לבד, בכוחות עצמי. זאת היתה התבגרות מואצת.

"עבדתי כמעט כל יום בבר, בוויליג' במנהטן. מקום מגניב של הופעות היפ־הופ, לאוכלוסייה קשוחה, הארד קור, בעיקר מהברונקס. כל המלצריות שעבדו איתי היו בערך פי ארבעה ממני בגודל. הייתי זבוב קטן ועלוב לידן. כששאלתי לקוחות מה ירצו לשתות, הם היו מסתכלים עלי במבט של 'מה את רוצה, ילדה? מאיפה הגעת?'" 

לאחר שנה חזרה לארץ והתקבלה לבית הספר למשחק של ניסן נתיב, "והוא זה שיישר אותי באופן סופי. ניסן ממש גיהץ אותי, עד לרמה של עמידה בזמנים, לראשונה בחיי. ניסן לימד אותי לא לאחר אף פעם. הוא מאוד דייקן וציפה לזה ממני, גם בחיים וגם במשחק. זה הולך יחד".   

בשנה ג' של הלימודים בניסן נתיב המירוץ של גרטי צבר תאוצה. בשנת 2004 היא נבחרה לגלם את אופליה ב"המלט" של הקאמרי ("גילמתי אותה עד שהייתי בחודש שישי, ויכול להיות שהבטן קצת ביצבצה"). בהמשך גילמה בתיאטרון, בין היתר, את קורדליה ב"המלך ליר", את האני ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף", את גרושה ב"מעגל הגיר הקווקזי" ואת אן ב"כולם היו בניי". בקולנוע שיחקה ב"חיי אהבה", עיבוד לספרה של צרויה שלו, ובסרטים כגון "סוף העולם שמאלה", "החוב", "רק כלבים רצים חופשי" ו"הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן". 

בטלוויזיה הופיעה בסדרות דוגמת "מסכים", "רביעיית רן", "שביתה", "עממיות" ו"פאודה", שלעונתה השנייה תתחיל להצטלם בחודש ינואר. 

ויש את "הבורר", כמובן. כשהיא נשאלת על המעשים המיוחסים לכאורה לעמיתה לסידרה, משה איבגי, היא מזדקפת בכיסא. "אני לא יודעת כלום מכל מה שדובר בו", היא ממהרת להשיב. 

"ההיכרות שלי איתו היא כקולגה, וגם כמורה. בניסן נתיב הוא לימד אותי משחק מול מצלמה. זה הפתיע אותי. מההיכרות שלי איתו מעולם לא נחשפתי לדברים האלה. מי אני בכלל, לא חוקרת ולא שופטת. אמנם שיחקנו ארבע עונות ב'הבורר', אבל לא היו לנו הרבה סצנות יחד. רוב הזמן הייתי עם הבן שלו, עם אבי הטחול (השחקן שלומי קוריאט; נ"ל). אני לא חוויתי חוויות כאלה בתחום המשחק. לא ניצול מיני ולא הטרדות". 

•   •   •

לאחרונה החלה לככב בהצגה נוספת בבית ליסין, "השחקנית". מחזה מאת גור קורן ובבימויו של גלעד קמחי, שעלילתו מתרחשת בשנה שקדמה לקום המדינה. גרטי מגלמת שם את שלומית יאנובסקי, שחקנית צעירה בעלת קריירה מדשדשת, שחולמת בגדול. אחיה, לוחם אצ"ל ספוג אידיאולוגיה, מגייס אותה לעזרת הארגון כדי שתפתה קצין בריטי בכיר הסובל מחולשה לשחקניות יפות, שהאצ"ל מבקש להתנקש בחייו. ההצגה מדלגת בחן ובחוסר דיוק מכוון בין דמויות מפורסמות ואירועים היסטוריים בחיי היישוב בשלהי המנדט הבריטי.   

"אני תמיד מתבוננת בדמויות שאני מחליטה לקחת אותן איתי וחושבת מה מהסיפור שלהן קשור בי", אומרת גרטי. "למה הדמות הזאת ואני נפגשנו? מה היא מלמדת אותי? שם אני גם מוצאת מפתח, כשחקנית.

"הדבר המרכזי ששלומית מלמדת אותי הוא הרצון להיות במקום הראשון, מספר אחת. לחלום בגדול וללכת על זה ללא עכבות, עם המון אומץ. בלי ניתוחים שכלתניים, עם תשוקה נורא גדולה. לרצות להיות ווינרית, בכל הגודל שלה. היא רוצה ולא מפחדת להגיד את זה".

את חייבת להיות מספר אחת? 

"יש לי דיאלוג ותיק, מהילדות, בכל הקשור לבחירה, או לרדיפה אחרי המקום הראשון לעומת המקום השני. המקום השני יותר בטוח, פחות מושך אש. מצד שני, יש הרעב הילדותי הזה לכבוש, לממש את כל הפוטנציאל. כשהתחלתי להתבגר, המקום הראשון הבהיל אותי. הוא מאוד מסוכן, מושך אליו המון קנאה. אהבה שבקלות הופכת לשנאה. אני כל הזמן במאבק עם הפחד להיות במקום הראשון, ובו זמנית הקונפליקט הזה יוצר רצון לפרוץ אותו ולגדול.

"אני לא מצליחה להשתחרר מזיכרון החרם שעשו על מלכת הכיתה ביסודי. אני זוכרת את הילדה הזאת ממש נשרפת. מוחרמת במשך שנים. כולם אהבו אותה ועשו כל מה שהיא אומרת, והיא הפכה את הכוח הזה למשחית. כוח הוא מסמא. וזה עלה לה ביוקר להיות מספר אחת. כבר אז אמרתי לעצמי, לעולם אל תהיי במקום הזה. אל תהיי כל כך למעלה. איפה היא היום, הילדה הזאת? באמת שאין לי מושג".

את למעלה, ואת מאוד חשופה. מצלמים אותך ואת המשפחה שלך באירועים, ברחוב. הפנים שלך, בלבד, מתנוססות על כרזת ההצגה ועל התוכנייה.

"אני לא רואה את עצמי בכרזה הזאת, אלא מישהי אחרת. מישהי שאני יצקתי בה חיים, אבל זאת ממש לא אני. זאת בדיוק שכבת המגן של המקצוע הזה, שאני כל כך זקוקה לה. הסיפור, הדמות, התפאורה, התלבושות. וכשמצלמים אותנו אני לא מתרגשת. אלה דברים חיצוניים. אני מתקשה עם הרגשות האינטימיים, עם הקרביים. אין לי שום בעיה להראות את הפנים שלי או שיצלמו את המשפחה שלי. זאת לא אותה רמת חשיפה, וזה אפילו מחמיא ונעים לי. אנשים ברחוב נחמדים אלי. כשהייתי בלונה פארק עם הילדים היה בסדר גמור. לא אני ולא פיטר כאלה סטארים שלא מניחים להם, לא צריך להגזים". 

פיטר ואת שקלתם לעזוב את הארץ לטובת עבודה בחו"ל?

"כשגרתי בניו יורק במשך שנה, הבנתי שאני תמיד אחלום בעברית. כל האסוציאציות שלי הן ישראליות. ארגז הכלים שאני כשחקנית סוחבת איתי מורכב מחומרים ישראליים. אני עשויה משברירי רגשות ודמיונות שקשורים לכאן. לעולם אהיה זרה במקום אחר.

"אז בסדר, אפשר לעשות את זה, אבל תוך ויתורים ענקיים. זה צריך להפוך לפרויקט חיי, מבוקר ועד ערב. אני חייבת להיות טובה במה שאני עושה והמשמעות היא ללמוד את השפה כך שאשלוט בה כמו בעברית ולהשקיע בלי סוף בבנייה של עצמי מחדש.

בהצגה "השחקנית" בתיאטרון בית ליסין. "אני תוהה מה סבא שלי, חיים, היה חושב על המדינה" // צילום: כפיר בולוטין

"המשמעות בשבילי היא בעיקר לוותר לשחק על הבמה ערב־ערב. בשביל לעשות סצנה פה, סצנה שם, תפקיד בתור זרה בסרט כזה או אחר, אני לא אעזוב את הארץ. ובלאו הכי את זה אפשר לעשות גם כשממשיכים לחיות פה. חוץ מזה, אני לא רואה את עצמי גרה במקום אחר, וגם פיטר כמוני. אנחנו מאוד דומים מהבחינה הזאת. הבית שלנו הוא פה. אנחנו מאוד מחוברים למשפחות שלנו. יש לי המון אהבה למדינה שלנו".

אין בך ביקורת על המדינה?

"במיוחד מאז שאני חלק מההצגה הזאת, אני תוהה מה סבא שלי, חיים, היה חושב על המדינה, כמו גם עלי. הוא עלה ארצה מפולין בעליית הנוער מגרמניה בגיל 15, וכל המשפחה שנשארה מאחור נרצחה. סבתא שלי, שושנה, עלתה מבולגריה יחד עם המשפחה שלה באוניית מעפילים. גירשו אותם מכאן ב'פטריה', שהופצצה על ידי ההגנה. היא ואחיה ניצלו, ויתר המשפחה טבעה מול עיניהם.

"סבא שלי, כחייל בצבא הבריטי, נפצע אנושות בפלג הגוף העליון והעמיד פני מת עד שהועבר לבית חולים שדה. סבתא שלי היתה האחות שסעדה אותו במשך שלושה חודשים, והוא אמר לה שאם היא מצילה אותו הוא רוצה להתחתן איתה.

"הם היו אנשים אחרים. מאוד ציוניים, מאוד ימניים בדעותיהם. דוד שלי נהרג במלחמת יום הכיפורים וסבא שלי, יש להודות, לצד הכאב, הפך עוד יותר גאה ונחוש בעקבות זה. כאב שכול, הגאווה שלו כיהודי וישראלי רק גברה. 

"אז אני חושבת שהוא היה מאוד מאוכזב. מהמדינה וגם ממני. בטוח שממני, כחלק מהקולקטיב. אני אדם אחר ממנו, ישראלית אחרת ממנו. אין בי את הפטריוטיות הטוטאלית שלו, למרות שאני אוהבת את המקום הזה בכל ליבי. אני מסתכלת על המדינה במשקפיים נאיביים ולא מתוחכמים במיוחד. יכול להיות שאני עושה אידיאליזציה למדינה ומוחלת על הקשיים שקיימים בה, בכך שאני מתייחסת אליהם כחבלי לידה".

את חוששת להביע דעה או ביקורת פומבית, לנוכח מה שקרה ליוצרים ואנשי תקשורת שהביעו את דעתם?

"אני בעיקר לא חושבת שאני חכמה במיוחד ונושאת בשורה שיכולה לחולל שינוי. אין בי מספיק ידע, אני לא מספיק בקיאה בפרטי הפרטים. אני אמנית ומנסה במקצוע שלי לעשות את הטוב ביותר".

הדמות שלך, שלומית, אומרת: "בארץ הזאת, גם אם הצלחת לברוח מ'המצב', 'המצב' ישיג אותך". קשה לחיות לצד המציאות בישראל, מבלי להיות מעורב. מה גם שאמנים רבים רואים חלק מתפקידם להביע עמדה חברתית, פוליטית, מדינית.

"אני שמחה שיש אמנים שעושים את זה, מכל עברי הקשת", אומרת גרטי, ושוקעת אל תוך שתיקה ממושכת, שבסופה תפסוק: "אני לא חושבת שההשפעה שלי היא אפקטיבית בצורה הזאת. מה שאני יודעת לעשות זה אמנות ואני רוצה להאמין שככה אני תורמת. דרך משחק, לא דרך הטפה. אני לא רוצה להתחפש למשהו שאני לא".  

•   •   •

היא נולדה בשכונת רמת שרת בתל אביב, ובגיל צעיר עברה להתגורר עם משפחתה בגדרה. אביה, אפרים, הוא מהנדס אלקטרוניקה ואמה, עופרה, רופאה אלטרנטיבית. לגרטי אח, ליאור, שחקן ובמאי, ששיחק לאחרונה בהצגה "המוגבלים" בבית ליסין. 

חברים משותפים הכירו בינה לבין פיטר רוט (41) לפני עשר שנים. "אני תמיד הייתי בחורה של מערכות יחסים יציבות. עם פיטר האהבה היתה מיידית והתחתנו שנה אחרי שהכרנו", היא מספרת. 

"דיברנו על ילדים, רצינו להיכנס להריון ואמרנו שכשזה יקרה, אז נתחתן. שלושה חודשים אחרי שהחלטנו שאנחנו רוצים ילד יחד נכנסנו להריון, והתחתנו כשהלנה כבר היתה בבטן".

עם פיטר רוט. "לא פאוור קאפל" // צילום: מאיר פרטוש

בימים אלה רוט מופיע עם "מוניקה סקס" בת ה־21, כמו גם בהופעות יחיד שלו, ועובד על העונה הבאה של הריאליטי "דה וויס", שבו הוא משמש מנהל אמנותי. מלבד שתי ההצגות בבית ליסין, גרטי ממשיכה לשחק ב"הכיתה שלנו", הפקה משותפת לתיאטראות הקאמרי והבימה, ומצטלמת לסרט הגמר של ניצן רוזן, סטודנטית צעירה מבית הספר לקולנוע "סם שפיגל", "מתוך סקרנות ויצר הרפתקנות לעשות דברים שהם לא בהכרח במסלול ההצלחה", היא מסבירה. בסרט הזה, אגב, היא מגלמת אישה נבגדת שנישואיה מתפוררים. 

לפני יותר משנה הפסיקה לשמש פרזנטורית של חברת האופנה "קאלה", לאחר שבע עונות, עם הפוגה באמצע לצורכי הריון ולידה של אריק. "העניין די מיצה את עצמו", היא מסבירה. "התקופה שהייתי איתם היא נצח במונחים של עולם האופנה". 

לא העבירו לך מסר שאת מבוגרת מדי, כמו שעשו לאיילת זורר?   

"לא, זה לא היה העניין. אני מאוד אוהבת אופנה, עוקבת אחרי מה שנעשה בעולם ונוכחת לראות שליופי אין גיל. השחקנית הבריטית שרלוט רמפלינג ('שוער הלילה', 'אבק כוכבים'; נ"ל) היא עדיין אחת הנשים הכי יפות בעיניי, ובגיל 70 עדיין מצטלמת נפלא. יופי של אישה הוא לא רק עור מתוח, אלא גם אישיות וניצוץ בעיניים".  

רוצה לרמוז משהו לאנשי התעשייה?

"אני הייתי שמחה להוביל עוד קמפיין אופנה, כזה שיעניין אותי אסתטית". 

את לא נלחמת בסימני הגיל עם בוטוקס ומילויים שונים? 

"את הדברים האלה עדיין לא עשיתי, אבל קשה לי להתחייב שלא אגיע לשם בשלב כלשהו בעתיד. בארץ, כמו באירופה, אני לא מרגישה שקיים הלחץ שמרגישים בארה"ב, להישאר מתוחה ולהיראות נורא צעירה, לא משנה בת כמה את. 

"פיטר ואני סיימנו לא מזמן את העונה השלישית של 'הגשר' השבדית־דנית, ובכל פעם שצפינו בסידרה אמרתי לו על סופיה הלין (שמגלמת את סאגה, חוקרת המשטרה; נ"ל) שאיזה כיף שלקחו אותה. שחקנית בשנות הארבעים שלה, עם יופי טבעי ומשוחרר".

את יודעת מה החיפוש הראשון עלייך בגוגל מעלה? "נטע גרטי גובה".

"טוב, זה בגלל שאני גמד גינה", היא צוחקת. "מישהו שלח בקבוצת הווטסאפ של 'השחקנית' תמונה שצולמה בזמן שאנחנו משתחווים על הבמה, בסוף ההצגה. רואים את כל השחקנים ובאמצע, ביניהם, יצור קטנטן, פצפון, בשמלה לבנה. כן, כן, אני ממש קטנה ונמוכה. בואי לא נתקטנן על הסנטימטר. נסכם ונאמר שאני מטר ושישים, כולל האמביציה".

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו