שעת בוקר מאוחרת. שטח אימונים צבאי. על גבעות צחיחות וצהובות מפוזרות כיתות טירונים שמתרגלות חיילות בסיסית. הם יכולים להיות הילדים שלי, אני אומר לעצמי כשאני יורד מהמונית.
יש מידה של חוסר נימוס בלרדת ממונית באמצע הטירונות של מישהו. אני יכול לדמיין בקלות מה אני הייתי חושב במקומם. עשרות שנים וכמה ק"ג טובים מפרידים ביני לבין הטירונות שלי, אבל אני זוכר הכל.
טירונות היא לא משהו ששוכחים, לטוב ולרע. הנה הם צועקים פקודות. נופלים וקמים. כל הטירונים מאז ומעולם, כאן ובכל העולם, צועקים פקודות, נופלים וקמים. תראה איך הם מחזיקים את הנשק. כמו שתלמיד נהיגה מניח יד על ההגה בשיעור הראשון. רק לפי זה אפשר היה לזהות שהם טירונים.
אבל כדי ללכת על בטוח, הם עונדים תגיות פלסטיק צבעוניות על הכותפות. זהו מנהג עתיק של בסיסי טירונים שמבוסס בעיקר על טעם טוב ועל השאיפה לגרום לטירון להרגיש בעניינים. ובאמת, מי לא רוצה רצועת פלסטיק על החולצה שלו?! אני משתלב בתוך דקות באימון, חריג בלבוש האזרחי שלי, אבל שמח להשוויץ בזיכרון שעדיין עובד. תגיות ירוקות. פלוגה ג'. כאילו זה היה היום.
במקום להתרשם, הם תוקעים בי מבט מלא חמלה. תגיות? כבר שנים שהמילה הזאת בלאי. אומרים "צ'ונגיות". מה צ'ונגיות עכשיו?! אני מרגיש כאילו הרגע ירדתי מאוניית מעפילים, רכב חייזרים, או לפחות מונית. צ'ונגיות.
כאן מתפתח שיעור עברית קטן שבו אני לומד שבעקבות הצ'ונגיות, הטירונים נקראים צ'ונגים. בכלל, כל מה שחדש מדי, ירוק מדי, צעיר מדי, הוא צ'ונג. סחרחורת תרבותית קלה תוקפת אותי. גם אצלנו היו מילים די תמוהות לעניין הזה. במקום צ'ונג היינו אומרים "ביזזז", וגם "ביזון" ו"ביזבז". לא המצאתם שום דבר, ילדים! כלומר, צ'ונגים.
• • •
בדיוק כמו אז, מדי הטירונים איכשהו לא יושבים פיקס על הגוף. הם מזכירים לי את התמונות הבלויות שעדיין נשמרו אצלי מהטירונות, ושמוכיחות מעל לכל ספק שטירונים חתיכים יש רק בסרטי צבא אמריקניים. פתאום, משום מקום, המ"כ צועק:
"נשק תהיה מוכן!"
כל הכיתה עונה לו: "נשק תהיה מוכן!"
ואללה, את זה אני לא מכיר. "נשק תהיה מוכן"? זה בכלל עברית? אנחנו עדיין בנח"ל?
ואז האסימון מתחיל לגלוש לי ואני מבין שזה התרגום המתבקש לעברית עכשווית של "נשק היכון".
מי אומר "היכון" בעידן הדיסק־און?
אז כן, נכון. "היכון" זה פחות או יותר "תהיה מוכן". אבל ההמנון של הנח"ל, עד כמה שאני זוכר, היה "נח"ל היכון", איך לעזאזל הם שרים את זה (הם לא. המילים עדיין רשומות על איזה קיר בחדר האוכל, אבל הן מרחפות מול עיני החיילים, חסרות פשר כמו הירוגליף מסתורי של תרבות המאיה. כשאני מזהה ומתחיל לשיר, הם מביטים בי כאילו אני מומיה שהתעוררה, זרקה מעליה את התחבושת האישית והתחילה לשיר באמצע המוזיאון).
"אני לא שומע אתכם. נשק!! תהיה מוכן".
"נשק!! תהיה מוכן".
ואז התפתחות: "נשק!! תהיה משוגע".
"נשק!!! תהיה משוגע".
הם צועקים כאילו מדובר בקייטנה של שבט הקומאנצ'י. טירונות היא לא כיף גדול, אבל אין דבר שטירונים אוהבים כמו להתחרע קצת. מין אחוות גברים מאובקים, שצועקים שטויות קצובות בגרון ניחר, עד שהם שוכחים שהם נמצאים בעצם במקום האחרון שהם היו רוצים להיות בו. בדיוק כמו בטירונות שלי.
אם אתה רוצה להבין כמה אתה עתיק, קפוץ לביקור בטירונות שלך. אני אישית התגייסתי לנח"ל בשלהי המאה שעברה. אם נהיה ספציפיים, תחילת 82'.
השיר שליווה את הגיוס שלי היה "יום שישי את יודעת" של בנזין. בעולם שבחוץ התחוללה הקטסטרופה האסתטית שמכונה "שנות ה־80". בחורים חשבו שהדבר הכי מגניב בעולם הוא השילוב בין ווקמן לפאוץ'. נשים הלכו עם כריות בכתפיים, וערסים חיברו זנב שועל למחזיק המפתחות שלהם. התספורות היו איומות. לא הפסדנו כלום כשהסתפרנו בבקו"ם. רפול היה רמטכ"ל והוא הוציא מחוץ לחוק את כל הלהקות הצבאיות. זמן מוזר מאוד לשרת דווקא בנח"ל, בלי להקה.
ג'קי (משמאל) עם חברו לגרעין מוקי. 1982, לבנון
בסיס הטירונים של הנח"ל היה מחנה 80 - שלא היה אלא חורשת איקליפטוסים גדולה, ובתוכה, מתחת ובין גזעי העצים, עמדו שורות של אוהלי 11 וכמה מבני צבא בריטיים ישנים ומכוערים להפליא.
לטירונות היה ריח ברור. ניחוח איקליפטוס מעורב בשמן רובים מעודן וניחוח הברזנט של האוהלים. העץ האוסטרלי שעלה ארצה כדי לייבש ביצות שיחק תפקיד מרכזי בטירונות שלנו. אם לא צבענו בלבן את גזעי האיקליפטוס, אז גרפנו את העלים שלו. כל פעם שחייל התלונן שאין לו, התשובה של המפקד היתה "אז תעשה מעלים".
לרס"ר קראו בנאי. את השפם שלו אפשר היה לראות גם מאחורי הגב, ופחדנו ממנו פחד מוות.
פעם בנאי שלח את אחד מהחבר'ה שלנו לקרוא לרס"ר המטבח. האידיוט ענה לו: "אם אני אגיד לו שזה הרס"ר בנאי, הוא יידע במי מדובר?". אני זוכר שהסתרתי את פניי בשתי ידיי. לא היה בי האומץ להתייצב מול התגובה של הרס"ר. רק עם תום הסערה פקחתי את עיניי. אני מעריץ את הבחור הזה.
• • •
היום טירוני הנח"ל מתאמנים באזור תל ערד. אני עובר ביניהם ולא מפסיק להשוות. שמח למצוא איקליפטוס אחד מסכן בבסיס. אף אחד אפילו לא חושב לסייד אותו בלבן.
השיר שמזדמזם בין המחלקות הוא "החיים שלנו תותים" של חנן בן ארי. יש רס"ר איפשהו, אבל אף אחד לא מבין למה הוא צריך לגדל שפם, ולמה אמורים לפחד ממנו. מבחינת תספורת, התחושה היא שרוב החיילים היו מסופרים בערך אותו דבר (שיער קצוץ, זקן מעוצב) גם אם הם היו אזרחים.
הנח"ל, שיהיה ברור, הוא ממש לא אותו נח"ל. אצלנו (שזאת מילה נרדפת ל"פעם"), כל הנחלאים היו חניכי תנועות נוער. בעיני עצמם לפחות, הם היו טובי הבנים שהתנועה הצליחה להוציא.
הפלוגות התחלקו לפי מפתח תנועתי: פלוגת הנוער העובד והלומד; פלוגת השומר הצעיר; פלוגת הצופים; ופלוגת דתיים, שהיתה כל כך קטנה, עד שהוסיפו לנו מחלקה של עולים חדשים.
אל הטירונות הגענו גרעינים מגובשים, כל גרעין והקטע שלו. אחרי חצי שנה בקיבוץ כבר היינו הרבה יותר שזופים, וקצת פחות עירוניים.
הנח"ל שלנו היה החיל הקרבי היחיד בעולם שיחידת העילית שלו היתה הלהקה. לא הסיירת, ולא העורב. הלהקה. כמו שבצנחנים גם הטבחים משיגים לעצמם כנפי צניחה, כך בנח"ל בכל מחלקת לוחמים היה מישהו עם גיטרה. שרנו המון. נחלאי ממוצע ידע בעל פה כמות שירים שלא היתה מביישת את עינת שרוף.
הנחלאי של היום הוא חי"רניק כמו כולם שהתגייס לחטיבת הנח"ל. הוא לא יעלה על טרקטור, לא יירד לפתוח השקיה ולא יקום לפנות בוקר לגדיד התמרים. כבר אין קרנבל בנח"ל, אבל כל המפקדים שאני מדבר איתם מוחקים את החיוך כשהם עוברים לגאוות היחידה שלהם - "היתרון האנושי" הם אומרים. את זה אף אחד לא ייקח לנח"ל.
נו בחייאת, אני מסרב להתמסר. מה היתרון האנושי? "לדוגמה, רק בנח"ל אתה תמצא כוננית ספרים בכל מוצב. בכל פינה שמגיעים חיילים. תמיד תראה מישהו תופס רגע פנוי ופותח ספר", אומרים לי המפקדים בשטח.
התיאור הזה זורק אותי לשורה הנרגשת והמפורסמת של נעמי שמר. בהיאחזות הנח"ל בסיני היא רואה, מעשה כשפים, ספרי שירה קטנים על מדפים. שירי רחל ו"כוכבים בחוץ", כמו לפני שנות אלף בקיבוץ.
כבר אז, מסתבר, ספרים הרגישו כמו לפני שנות אלף. אבל החבר'ה מביטים אחד בשני ומודים שהם בחיים לא שמעו על השיר הזה. אם כי על נעמי שמר הם שמעו משהו. היא כתבה את "ירושלים של זהב", והיא האמא של אריאל הורוביץ, שכתב את "רקפות".
• • •
ארוחת בוקר. לרגע הזה דווקא חיכיתי ואני במצב רוח מרומם. בדיוק לפני דקה היה לי רגע קטן של שמחה. השפה הצבאית של הטירונים השתנתה כל כך שהרגשתי אבוד.
הם לא שמעו, למשל, על "פזצט"א", לא אומרים להם "תעשה מעלים", והם לא צועקים "שתיים שלוש - הקשב". אבל לארוחה עדיין קוראים "פריסה", ורגע לפני ההסתערות המפקד אומר להניח את כלי הנשק ב"מערום", הנה עוד מילה שהצליחה לשרוד. בצבא, כידוע, אין ערימה. רק מערום. מערום נשקים. מערום קיטבגים. מערום בפלות.
עבורי זה הרגיש כמו לפגוש חבר ותיק במקום הכי לא צפוי. אבל עכשיו אוכלים. חיילים, לא משנה מאיזו חטיבה, הם יצורים ששרויים במצב תמידי של תיאבון בריא ומאוד לא סלקטיבי. טירונים לוקחים את זה צעד אחד הלאה. אני עובר בין מעגלי הסועדים שיושבים על האדמה, ובוחן את התקרובת. היום כולם מדברים על צילחות, אבל כאן הכל מונח על הרצפה, במין הצעת הגשה מקורית, שאפשר לסכם אותה במילה - נו - מערום.
קודם כל אני מביט בלחם. כמו תמיד, זהו לחם פרוס בשקית. אבל הלחם טרי, אינעל דינו. בזיכרוני הטראומתי עדיין מוטלות שקיות לחם צה"לי עייף וחסר תקנה. השקיות היו מעורפלות מרוב אדי זיעה שכיסו אותן מהצד הפנימי. עד הגיוס לא ידעתי שלחם מסוגל להזיע. בדרך הקשה למדנו שהלחות על השקיות היא כל מה שהיה פעם טרי ואכיל בלחם הזה.
כבר שנים מספרים לנו שצה"ל עבר למזון בריא. ואכן, אין מרגרינה בארוחת הבוקר שאני דוגם. גם העיסה ההיא שזכתה לכינוי "ריבה" לא נראית בסביבה. אני שואל בדאגה על מנות הקרב. ובכן, הם בכל זאת טירונים ועדיין לא פגשו מנת קרב אמיתית, אבל כבר יודעים לספר שאין יותר שימורי תירס.
אני צריך להחזיק משהו. אין תירס?! התירס, שהיה המכנה המשותף הנמוך, ברירת המחדל הצהובה של כל החיילים שלא יכלו להכניס לפה שום דבר אחר, ובכן התירס הנצחי - כבר לא. אני מקווה שהנתון הזה לא מעודד השתמטות.
כדי להתנחם אני חוזר לפריסת הבוקר. הירקות והביצים נראים לא רע. יש מבחר גבינות ומעדני חלב שגם הילדים שלי היו שמחים לנשנש. אבל כל זה הוא שום דבר לעומת מה שקרה לשוקולד.
ממרח השוקולד הצבאי הוא נחמת החיילים הנצחית. אני חייב המון לקופסאות הממרח שליוו את הקריירה הצבאית הזניחה שלי. הצבע הזכיר שוקולד, ולנו זה הספיק. למעשה היה שם שוקולד בערך כמו שב"לוף" היה פילה מיניון.
אבל הפריט הזה סבל לא רק מהרכב חומרים בעייתי, אלא גם ממיתוג מפוקפק. על קופסאות הממרח ההוא הודפסו המילים "ממרח סתמי". לא להאמין שמישהו דיבר פעם ככה על אוכל. לא להאמין שאכלנו את זה. היום, חברים, קוראים לזה "חומי". חומי זה שם חמוד. לכלבלב. לסמור. מבחן הטעימה, בכל אופן, החזיר אותי ישירות לטירונות. מדובר באותו "סתמי", ונוסטלגיה היא עניין מאוד לא מתוחכם.
• • •
אני לא באמת מתגעגע לטירונות שלי. אמנם יחסית לחצי שנה, צברתי חוויות שבעולם הסביר אי אפשר לאסוף גם בעשר שנים, אבל, יד על הלב, על רובן הייתי מוותר בקלות. בכל יום בטירונות שלנו התרחשו חמישה או שישה דברים, שעליהם - בלי לפרט - מישהו היה נכנס היום עמוק לכלא.
אותנו טירטרו עד העצם. לפעמים כדי למשמע אותנו, "לפקס" ולהחזיר למסלול, אבל ברוב הפעמים סתם בשביל הכיף. בכל רגע נתון שהייתם מגיעים לפלוגת הטירונים שלי הייתם רואים לפחות ברנש אחד ש"הצמידו" אותו. הצמדה היתה כלי פדגוגי מקובל מאוד בתקופתנו.
אם שכחת פעם את הקסדה, נאלצת לחבוש קסדה, נניח, שבוע. ברציפות. כולל שינה ומקלחות. אנשים שלא ניקו מספיק טוב את הנשק, הוצמדו לבזנ"ט חלוד. הם קשרו אותו לרצועה והלכו איתו כמו נשק אישי במשך שלושה ימים או שבועיים במין תהלוכת השפלה.
אחד החבר'ה אצלנו פלט פעם נפיחה באמצע מסדר בוקר. העונש היצירתי שלו היה ללכוד את הנפיחה בשקית, לקשור אותה לחגורה ולהיות צמוד אליה שבוע. היו ימים, חבר.
היום אף אחד לא צמוד לכלום. חוץ מאשר לסמארטפון, כמובן. כמעט אין טרטורים. אני שואל את המפקד לכמה שכיבות סמיכה הוא מוריד חייל כדי ליישר אותו קצת. התשובה היא - 8. שמונה. זה מה שהתקנות מתירות, וגם זה רק במזג אוויר ממוזג ונעים במיוחד.
אצלנו זה התחיל משלושים והתקדם במהירות למאה עם כל מיני תוספות מענגות כמו ג'ריקן עשרים ליטר על הגב. או פשוט לעשות את זה על ערימת חצץ.
• • •
ככל שביקורנו מתמשך, כך מתברר לי שוב ושוב שנולדתי לפחות עשרים שנה מוקדם מדי. טירוני הנח"ל 2016 לנים במבנים מסודרים ומרוצפים. זה לא בדיוק צימר מפנק. יותר כמו בית יתומים קטן מסרט בריטי ישן. שורות־שורות של מיטות, אבל לכל חייל יש ארונית ומעל כל מיטה שלושה שקעי חשמל.
לחיילים של היום יש הרבה מה להטעין, וזה אוכל לי את הלב מרוב קנאה. למען הסר ספק, אצלנו באוהל לא היו שקעים. גם לא ארוניות. החשמל הקלוש הגיע בחוט לראש האוהל ומיצה את עצמו בבית מנורה. כששכבנו לישון, מישהו היה צריך לטפס על העמוד ולהבריג החוצה את הנורה. לרוב פשוט זרקנו עליה אבן.
כבר צהריים, וצריך לחזור למונית והביתה. ברור לי שבעוד עשרים או שלושים שנה, אחד החיילים מטירונות הנחל בבסיס "טוב" יגיע לביקור לא צפוי בטירונות של בחורים שיכולים להיות הילדים שלו.
"עד מתי פברואר 2016", הוא ימלמל לעצמו, ויגיב בהלם כשייתקל כמוני במילים בסיסיות שנעלמו - ובאחרות שצצו משומקום.
"חיילי שוקולד מפונקים", "ילדים של אמא", הוא יהרהר בקול. איך זה שהם לא יכולים להסתפק בשלושה שקעים מעל למיטה כמו הגברים המסוקסים של פעם, שאכלו "חומי", דפקו שמונה שכיבות סמיכה כמו ארי והטעינו את הסמארטוש דור 5 בתנאים לא תנאים?
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו