נשארנו לבד. הגדולה חורשת לבחינות באוניברסיטה ולא רואים אותה, האמצעית בצבא והקטנה יצאה למחנה קיץ של הצופים לחמישה ימים. חשבתי שאכנס לדכדוך, אבל קרה ההפך הגמור. הבית, כמו שאומר ליברמן, גן עדן. אין טלוויזיות פתוחות, אין צלחות זרוקות במטבח, מפלס הכביסה ירד, יש מים חמים בשפע, רק מזגן אחד דולק, ואין גרעינים של אפרסק ומשמש בסלון.
הגברת ואני תהינו איך אנחנו מנצלים את השבוע הזה לחופשה מפנקת, אבל העובדה שלילדים יש טלפון נייד גם ביער הזורע לא ממש מאפשרת ניתוק. כמה שעות אחרי שהצופה המהוללת הגיעה למחנה כבר צץ לה איזה משהו בעין, היא כמובן שלחה מייד תמונות של המפגע בנייד, ואני איבחנתי שמדובר במקרה מובהק של דלקת המרחקים שנגרמת מחשיפה לאבק ומאי־חשיפה לטלוויזיה 50 אינץ' בזמן רביצה על ספה. רופא היערות הצופי היה פחות נחרץ, פעם הוא קבע שהיא יכולה להישאר במחנה וכעבור שעה כבר טען בתוקף שהיא חייבת לחזור הביתה בגלל כאב ראש - הוא לא צריך את האחריות הזאת על עצמו, זה וואחד כאב ראש. כך שרוב הזמן היינו בדרך לאוטו או בחזרה ממנו, מחכים להוראות הרופא, מניעים מנוע ומכבים.
בינתיים, במעין מזוכיזם קיצי סרקתי במוחי את האופציות החו״ליות למקרה שיתפנו לי זמן וכסף, וסידרתי את המחשבות כך שארגיש שאני לא מפסיד כלום. העולם הרי השתגע לגמרי ועד כמה שזה נשמע מוזר, כאן בארץ הכי רגוע.
צרפת: תקופה לא טובה לאוכלי הצפרדעים (האם זה אומר שהצפרדעים עצמן שמחות מהפיגועים ואף שוקלות לסייע לטרוריסטים ולהקים את ארגון קרפדעאש?). גם פאריס וגם ניס עדיין מלקקות את הפצעים של הפיגועים האחרונים ולא בטוח שזה המקום לנסוע אליו.
עובדה, היהודים הצרפתים נוהרים בהמוניהם למשרדי התיווך בישראל. מכיוון שהם אחראים לפחות באופן חלקי לעליית מחירי הדיור אצלנו, מן הראוי להעביר את חוק "כל ישראל מסבלטים זה לזה", שיחייב אותם בכל פעם שהם נמצאים בדירתם הישראלית לאפשר לנו לשהות בדירתם הפריסאית, ואנחנו בתמורה נשקה להם את העציצים ונוציא את המזוזה לטיול.
הדילים לטורקיה: מאז השאלה אם לכתוב "טורקיה" או "תורכיה" לא נראתה דילמה כזו. מצד אחד מלונות מפוארים במחיר מצחיק, שמעלים את השאלה אם לא כדאי לטוס לשם רק כדי לישון בלילה על סדין צחור במלון מפונפן, לחטוף קבב קטן, ולחזור לבלות את שאר היום באילת הבטוחה וחוזר חלילה.
מצד שני, בטלוויזיה זה לא נראה טוב. פיגועים של דאעש, הפיכות גנרלים, מורים ושופטים מובלים כפופים למעצר, ואתה לא רוצה שמישהו שם בביקורת הדרכונים יבדוק אם היה לך קרוב משפחה מהסיירת שירד בסנפלינג למרמרה או שסתם יכריחו אותך להפוך למורה לאלגברה באיזמיר.
קפריסין: ישראלים מכוערים אני מעדיף לשנוא בארץ. פה הם מפחדים לזרוק מזרנים לבריכה ולשבור דלתות בבתי מלון. באיה נאפה אתה גם סובל מהם וגם לא נעים לך מהפדיחה כלפי המקומיים.
גרמניה: לא אוהב את הצליל של השפה הזאת, הסיכוי שעל שפת הבריכה יהיה כתוב ״אכטונג - רצפה חלקה״ נראה לי מלחיץ, שלא לדבר על האפשרות שגרמני - גם אם הוא רק הדורמן - יכוון אותי למעלית במועל יד. השבוע גם הם חטפו שם יריות, מצ׳טה והרוגים, כך שזו לא אופציה.
ריו: לא בא בחשבון. מחלות יש לי בבית והמקום נגוע בנגיף הזיקה. בנוסף, ההכנות לאולימפיאדה בעיצומן, ואני מפחד להיתקל בסמטה חשוכה במאמנת הנבחרת הישראלית בהתעמלות אמנותית. הבלאגן חוגג שם, משום מה סגרו שם את שירותי הווטסאפ, ושבועיים בלי דיווחים מהקבוצה האהובה עלי "הורי ו' 3", שלא לדבר על קבוצת "הורי ו' 3 - בלי זאביק וענת הנודניקים", יהיו משימה קשה מדי עבורי.
ארה"ב: השחורים והשוטרים בסכסוך מתמשך, ולמרות שאני לא בקבוצת הסיכון, עדיף להתרחק. אווירת הבחירות עם הכובעים הדביליים בצבעי הדגל והאס״ק (החיילת לימדה אותי שזה "אווירת סוף קורס") של אובאמה מלחיצים אותי. בנוסף, גם שם כל יומיים צץ מטורף אחר שיורה לכל עבר, כי צחקו עליו בבית הספר, ובגלל שעל כל תדלוק בתחנה מחלקים שם קלצ'ניקוב חינם.
בארץ, לעומת זאת, זה הזמן הכי כיפי בשנה. נכון, ההגה במכונית רותח כמו חרדי במצעד הגאווה, חופרים רכבת תחתית, יש מדוזות בים וארטיק עולה 14 שקל; אבל הכבישים פנויים, יש מקומות חניה, כל הנודניקים בחו"ל (אם חמאס רוצה להרוג ישראלים, כבר עדיף לו לעשות פיגוע במיקונוס), ואתה מקבל עדכונים שוטפים בזמן אמת על הרומן הסוער של האזרח הוותיק שימי תבורי.
כך שאם אתה לא עושה גלים ונהיה בעצמך נושא בחדשות כמו שמאלני עם יותר מדי דעות, חייל שירה במחבל, קצין שמואשם באונס או עובד בתאגיד החדש, מצבך מצוין. ״חופשי זה לגמרי בטלן״ כמאמר השיר, ואין מקום שאפשר לסמוך עליו שלא יקרה בו כלום יותר מאשר הסלון שלי.
אם יש לך מזגן תקין ואם הצלחת לנטרל את הילדים ולא נגררת בעקבותיהם לרדוף אחרי פוקימונים, אתה מלך. ישן במיטה שלך בחינם, רובץ בסלון בתחתונים, לא עומד בתורים, לא נדחק במטוסים ולא שומע צעקות בשמונה בבוקר מצוות הבידור שמעודד מתעמלים בבריכה לרקוד על פי מנגינת אגאדו.
אני משתדל לא לדבר על זה הרבה רק כדי שלא יקרה כאן מה שקורה בווייז, שמבריחה אותך מהפקק אבל בגלל שהיא הבריחה עוד אלפי מנויים, עכשיו כולכם תקועים בפקק אחר. ככה כולם ישמעו שהכי כיף בארץ, יעתיקו ממני ושוב יהיה פה צפוף ורועש. אז סעו לחו"ל, אל תחכו לי, אני כבר אצטרף אליכם בשלב של ריקוד הציפורים.
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו