כמו כל סרטיו של וודי אלן בעשור וחצי האחרונים (למעט "יסמין הכחולה" ו"חצות בפריס"), גם "קפה סוסייטי" מוצא אותו פועל מתוך הרגל. הבדיחות היהודיות אותן בדיחות יהודיות, הרפרנסים הפילוסופיים אותם רפרנסים פילוסופיים, קווי העלילה אותם קווי עלילה, ומעבר למשחק הזיהויים הקבוע (הנה הפסקת החשמל של "בעלים ונשים", הנה הגנגסטרים הניו־יורקים של "קליעים מעל ברודוויי", הנה מועדוני הג'אז האפלוליים של "מתוק ומרושע" וכיו"ב), תוך כדי הצפייה בסרט המכני והמעט לאה הזה ממש אפשר לדמיין כיצד אלן בן ה־80 יושב ליד מכונת הכתיבה הישנה שלו ופשוט מתקתק את הדברים הראשונים שקופצים לו לראש במעין זרם תודעה - כאילו אין מחר, כאילו אין דבר כזה "טיוטה".
אבל אתם יודעים מה? אלן כבר הגיש לנו יצירות גרועות יותר בחייו. ובניגוד ל"איש ללא היגיון", למשל, סרטו הממוחזר והדי זניח מהשנה שעברה, בתוך עננת הדז'ה וו הסמיכה שאופפת את "קפה סוסייטי" דווקא ניתן לאתר כמה וכמה דברים חביבים.
ראשית, הקומדיה הרומנטית הקלילה והנוסטלגית הזאת, שמתרחשת בהוליווד ובניו יורק בשנות הארבעים, נראית מצוין. אני מניח שלא מדובר בחוכמה כזו גדולה כשהצלם שלך הוא ויטוריו סטורארו, הרב־אמן האיטלקי שחתום על יצירות מופת כמו "אפוקליפסה עכשיו", "הקונפורמיסט", "אדומים" ועוד. ובכל זאת, המראה החמים, הנעים והמלנכולי שמצלמתו של סטורארו משרה על ההתרחשויות מעניק לסרט עומק רגשי ופואטי, ומתפקד כמימד נוסף. לא דבר של מה בכך כשמדובר בוודי אלן המאוחר.
שנית, ג'סי אייזנברג וקריסטן סטיוארט, שמככבים בתפקידים הראשיים בתור צמד נאהבים שלא ממש מצליחים להביא את אהבתם לכדי מימוש מפאת ענייני נסיבות ותזמון (ושמשתפים כאן פעולה בפעם השלישית, אחרי סרט ההתבגרות המוצלח "Adventureland" וקומדיית האקשן הסטלנית "American Ultra"), מפגינים כימיה בריאה ומוכיחים שוב כי שניהם ראויים למעמדם בחזית קבוצת ה"שחקנים הצעירים שעוד יגיעו רחוק".
סטיוארט, שקיבלה מחמאות במדור זה גם בשבוע שעבר (עבור עבודתה ב"שווים"), מגישה הופעה מקסימה, כריזמטית ונטולת כל מאמץ כבחורה שצריכה לבחור בין מאהב מבוגר, מבוסס ונשוי (המגולם בידי סטיב קארל) לבין המחזר הצעיר והנלהב שמגלם אייזנברג. וגם אייזנברג הנודניק - שבאמת עושה מאמצים יוצאי דופן בשנים האחרונות כדי לעורר אנטגוניזם, על המסך ומחוצה לו - מצליח להתאושש מהשפל המביך שאליו הגיע ב"באטמן נגד סופרמן" (שם היה בלתי נסבל ברמות שיא בתור לקס לות'ור), ולעצב דמות נוירוטית וכמעט סימפטית שאינה מתקשה להוביל את העלילה לכל המקומות הדרושים. בתור בונוס, סצנה מוקדמת שבה הוא מזמין יצאנית חסרת ניסיון לחדר המלון שלו מתהדרת בתזמון קומי מושלם ומתכבדת להיות הסצנה המצחיקה ביותר בסרט.
עם זאת, בסופו של דבר, הסיבה היחידה שהביקורת הזאת נכתבת ממקום חיובי (ולא קנטרני) טמונה בחלקו האחרון של "קפה סוסייטי", ובמיוחד בשוט הסיום היפהפה שלו, שאיכשהו הצליחו לתפוס אותי לא מוכן. שכן האופן הנוגה שבו אלן בחר לסיים את סרטו הפך אותו, עבורי לפחות, לאחד הסרטים היותר כנים שלו, וכנראה גם לאחד הנוגעים ללב שבהם.
שלא תהיה לכם טעות: לטעמי עדיין מדובר בסרט מינורי לחלוטין של אלן. אבל בתוך גוף העבודות הגדול והמפואר שלו, יש חופן של סרטים שנדמה שהם טיפה יותר חשובים לו מהאחרים. ואולי זה המשפט "רגשות לא מתים", שליווה אותי בימים שלאחר הצפייה בסרט, או העובדה שאלן מקריין כאן את הווייס־אובר בעצמו - אני לא בדיוק יודע מה - אבל כשעלו האורות באולם, "קפה סוסייטי" פתאום הרגיש לי כמו סרט מאוד אישי של אדם זקן ועייף שמסתכל אחורה בתוגה ונאנח. ומה אני אגיד לכם, באותו הרגע, גם אני נאנחתי.
"קפה סוסייטי" ("Café Society"), כתב וביים: וודי אלן. ארה"ב 2016
מליסה מקארתי ולסלי ג'ונס ב"מכסחות השדים"
השד נורא כל כך
אין דרך אחרת לומר את זה: "מכסחות השדים", הרימייק הכל־נשי של פול פיג ללהיט הקומי הקלאסי מ־1984, הוא סרט רע שלא היה צריך להיעשות. לא רק שזה הסרט הכי פחות מצחיק שפול פיג עשה מימיו, זה פשוט סרט מיותר, מתיש ונטול כל רעיונות חדשים, שהולך לאיבוד תחת מטר של הופעות אורח סתמיות, תוכן שיווקי חסר בושה ורפרנסים מאולצים לסרט המקורי (ולסרטיו של פטריק סווייזי).
את צוות השחקניות מובילות כוכבת העל מליסה מקארתי (שלא מצליחה למצוא את הגרוב שלה הפעם) וקריסטן וויג (הדבר הטוב ביותר בסרט, לטעמי), שמגלמות שתי מדעניות עם חיבה עזה לעל־טבעי. אליהן מצטרפות צמד שחקניות שנמנות עם הצוות הנוכחי של "סאטרדיי נייט לייב" - קייט מקינון, שמגלה פוטנציאל רב (שממומש במידה מינימלית בלבד) בתור מדענית חנונה פרועה ולא צפויה עם שיער מחומצן, ולסלי ג'ונס, שמופיעה כאן על תקן הבחורה השחורה השמנה והאהבלה שצועקת כל הזמן. אני בטוח שג'ונס יודעת לעשות דברים נוספים (חוץ מלצעוק ולהיות אהבלה, הכוונה), אבל משום מה, אף אחד לא ביקש ממנה. כמו כן, היא גם היחידה בחבורה שאינה מדענית, מה שגרם לי לחשוב שאולי טוויסט פמיניסטי הוא לא הטוויסט היחיד שהסרט הזה היה זקוק לו.
יחד עם כריס המסוורת' ("ת'ור"), שמגלם את פקיד הקבלה החתיך והטיפש כמו נעל (ושניאות להיות הדבר הכי לא מצחיק כאן, במרחק ניכר), החבורה מקימה עסק לכיסוח שדים, ועד מהרה, הודות לאיזה ווירדו שזומם להציף את מנהטן ברוחות רפאים, העסקים מתחילים לפרוח.
מפה לשם, הבנות שלנו מתעמתות עם ראש העיר, שמגולם בידי אנדי גרסיה ("אל תהיה כמו ראש העיר ב'מלתעות'!" אומרת לו וויג, ברגע שהעלה אצלי חיוך נדיר), ויוצאות לתפוס את כל השדים. האם זה ייחשב לספוילר אם אני אספר לכם שהן מצליחות?
למרות שמאוד נהניתי מסרטיו הקודמים של פיג (שכוללים את "מסיבת רווקות", "עצבניות אש" ו"מרגלת"), את מספר הפעמים שבהן צחקתי בקול במהלך "מכסחות השדים" אפשר לספור על אצבע אחת (לסקרנים: זה קרה בערך בדקה העשרים של הסרט, בסצנה שבה צ'רלס דאנס, הזכור לטובה מ"משחקי הכס", מפטר את וויג מעבודתה באוניברסיטה לאחר שהוא רואה סרטון ויראלי בכיכובה ביו־טיוב). בהתחשב בכמות הכישרון שפיג קיבץ כאן, דומה שמדובר בסוג של פשע נגד האנושות, או לכל הפחות במחדל שמצדיק את הקמתה של ועדת חקירה בראשותו של ג'אד אפאטו. עם המזל שלי, זה בטח ייגמר בסרט המשך.
"מכסחות השדים" ("Ghostbusters"), במאי: פול פיג. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו