בראשית קיץ 1934 קיבל הוועד האולימפי של פלשתין - ארץ ישראל, הזמנה להשתתף במשחקי החורף והקיץ האולימפיים שהיו עתידים להיערך ב־1936 בגרמניה. באותה העת שתי התחרויות נערכו באותה המדינה, והדבר היווה הזדמנות למפגן כוח עבור המדינות המארחות.
האירוע העיקרי היה כמובן משחקי הקיץ. אולימפיאדת ברלין עמדה בפתח והמארגנים הגרמנים, שהבינו איזה כלי תעמולה חשוב נפל בידיהם, הודיעו שיהיו שמחים לראות את הספורטאים מפלשתינה־ארץ ישראל מתחרים במשחקים, שהיו אמורים לעשות היסטוריה ולהציג חידושים כמו לפיד אולימפי וצילום טלוויזיוני.
הוועד האולימפי המאולתר של ישראל הורכב אז מעסקנים יהודים, ערבים ובריטים. גנרל פרדריק קיש הבריטי, ציוני אדוק ומי שניהל בפועל את העניינים בארץ, הודיע במכתב מנומס: "היות שהתאגדותנו הוכרה רשמית על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי רק השנה ואנו הננו נמצאים בשלבים מוקדמים מאוד של ארגון ואימון לשם השתתפות באולימפיאדות עתידיות, הננו מצטערים שהשאלה אינה יכולה לבוא בחשבון. אנו מקווים שבשנים הבאות תהיה ארצנו הקטנה יכולה לשלוח את ספורטאיה לקחת חלק בתחרויות האלה ברוח האמיתית של הספורט הבינלאומי".
יוסף יקותיאלי, הרוח החיה מאחורי הספורט בארץ ישראל, ומי שהיה אחראי בין היתר לייסוד המכביה, כעס עד מאוד. הוא טען שמשלחת לא צריכה לנסוע בכל מקרה, ולו רק בשל העובדה שהגרמנים, שהכוונות העתידיות שלהם כבר היו מובנות לכל מי שעיניו בראשו, מארחים את המשחקים.
"הן כבודו שכח להדגיש במכתבו את הסיבה העיקרית המונעת אותנו לשתף את ספורטאינו במשחקים האולימפיים בברלין", כתב בזעם, "והיא: היחס הרע של ממשלת הנאצים לעם העברי שיש לנו הכבוד להיות בניו. הן תשובת כבודו תשמש חומר תעמולה מצוין לנאצים נגד אותם הידידים שלנו הנלחמים נגד רשעותם של הנאצים ונגד עריכת המשחקים האולימפיים בברלין. ואוי לאותה בושה כשייוודע ברבים תוכן תשובתו הנ"ל".
"חסרה המחאה"
הוויכוח הפנים־ארצי הפך במהרה לוויכוח בינלאומי כאשר ספורטאים יהודים ברחבי העולם החלו להחרים את המשחקים הצפויים. הוועד האולימפי הבינלאומי, שבראשו עמד האמריקני אוורי בראנדג', מי שיואשם לימים כניאו־נאצי בעצמו, לא אהב את התגובה של קיש. אבל הוא לא היה היחיד. כאמור, גם בקרב העסקנים היהודים לא אהבו את תגובתו של קיש וטענו "שחסרה בה המחאה".
במארס 1935 פירסם עיתון "הארץ" דיווח ראשוני על כך שהוועד האולימפי הבינלאומי מתעקש שהיישוב הצעיר ישלח משלחת למשחקים, ולכך סירב יקותיאלי באומרו שהוא לא מסכים עם התנהלותו של קיש, שבחר "בדרכי שלום" כדי להסביר את ההיעדרות והסירוב להופיע במשחקים.
יקותיאלי אף פירסם מאמר שכותרתו היא ציטוט של מחדש המשחקים האולימפיים בעת המודרנית, פייר דה קוברטן: "כל המשחקים - כל העמים", שבו קרא ליו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי לשקול שנית את הבחירה בגרמניה כמארחת המשחקים ב־1936.
עד מהרה התגייס היישוב היהודי כולו לנסות להפעיל מעט מכוחו הבינלאומי כדי למנוע מהגרמנים לארח את משחקי הקיץ, שהיו אמורים להיות הגדולים ביותר עד כה בעת המודרנית. הגדילו לעשות ראשי ארגון מכבי שפירסמו הודעה שבה הם קראו לספורטאים יהודים ולא יהודים להחרים את המשחקים, ואלו שיעשו זאת יקבלו רישיונות עלייה לארץ ישראל במהירות האפשרית.
אבל המחאה לא בדיוק הצליחה ורמז לכך כבר התקבל במשחקי החורף של אותה השנה, כאשר לא פחות מארבעה ספורטאים יהודים בחרו להשתתף במשחקים ולזכות במדליות. הגדיל לעשות רודי באל, שזכה עם נבחרת גרמניה עצמה במדליית הארד בהוקי קרח. עוד קודם לכן, בדצמבר 1935, החליטו האמריקנים להוציא משלחת לאותם משחקים וביישוב הציוני הבינו שהיטלר עומד לנצח גם במגרש הספורטיבי.
היישוב היהודי, שכבר אז היה מחולק למכבי והפועל, התלבט כיצד לפעול. במכבי הציעו לשגר לגרמניה קבוצת ספורטאים שתשתתף באולימפיאדה פנימית עם ספורטאים יהודים בברלין.
בהפועל שלחו נציגים ל"אולימפיאדה העממית" שנערכה בספרד והיתה למעשה גירסה ספרדית למשחקים האולימפיים במטרה לנקוט פעולה ספורטיבית "אנטי־נאצית": "אנחנו נוסעים למשחקים שמעליהם מתנפנפים דגלי החופש", כתבו ראשי הפועל, "מהאולימפיאדה הזו תצא הקריאה הנלהבה לפועלי העולם לאיחוד הכוחות למלחמה במלחמה ולהגשמת הסוציאליזם! מעל במת אולימפיאדה זו אנו מכריזים כלפי כל העמים ופועלי כל העולם: פנינו לעבודה ולשלום עם העם הערבי".
האידיליה הסתיימה כאשר עם תחילת המשחקים האלטרנטיביים פרץ המרד הפשיסטי של גנרל פרנקו ובפני הספורטאים הארץ־ישראלים עמדו שתי אפשרויות: להצטרף למלחמה או לעזוב חזרה לארץ ישראל. חלק מהספורטאים הבינלאומיים השתתפו במלחמה, אבל משלחת הפועל העדיפה לחזור הביתה.
ובינתיים, רגע לפני תחילת המשחקים בברלין הוזמנה העסקונה בפלשתינה־ארץ ישראל לקונגרס ספורט בינלאומי בברלין במקביל למשחקים האולימפיים. עתה כבר לא יכלו להסתתר ופירסמו הודעה: "אנחנו מבטיחים לכל הספורטאים שבאו להתחרות בברלין כי באולימפיאדה הבאה, שתיערך בארץ אחרת, שבה קדוש כבוד האדם ללא הבדל גזע, דת ומין, שם נופיע, ונרפא את בני האדם מהמכות שהוכה חזונם בידיהם הגסות של מארחי האולימפיאדה הזאת, שתישאר ככתם שחור בתולדות האולימפיאדות".
"רק שהאולימפיאדה הזו לא היתה כתם שחור ונחשבה לאולימפיאדה מוצלחת עד מאוד", מסביר ד"ר אייל גרטמן מהאוניברסיטה העברית, המתמחה ביחסי גרמניה־ישראל בראי הספורט. "באולימפיאדה הזו הוחזר הלפיד האולימפי, האולימפיאדה הזו צולמה והאולימפיאדה הזו היתה מצוינת גם מבחינה ספורטיבית והשתתפו בה גם ספורטאים יהודים. קארל דים, מי שהפך את האולימפיאדה הזו לאחת המוצלחות בעת המודרנית, היה נשוי ליהודייה, ובאחת הסצנות הזכורות מהסרט 'אולימפיה' של לני ריפנשטאהל, רואים ילדה בלונדינית מגישה להיטלר זר פרחים.
"הפריים הזה הוא אחד הרגעים שבהם משתמשים כדי להראות את שלטון הגזע הארי ומצביעים על כך שזו היתה אולימפיאדה נאצית, אבל בפועל הילדה שמגישה את הפרחים היתה בתו של קארל דים, יהודייה כשרה גם על פי הדת היהודית וגם על פי חוקי הגזע הנאצים".
המפציצה מהגימנסיה
ואז פרצה מלחמת העולם השנייה והמשחקים האולימפיים נעצרו כמו כל כך הרבה דברים אחרים בעולם המערבי. 12 שנים רצופות של הפסקה באו לידי סיום עם ההודעה על כך שבקיץ 1948 ייערכו המשחקים האולימפיים בלונדון, שעדיין ליקקה את פצעי המלחמה. אבל ההזמנה שהגיעה לראשי הספורט ריגשה את העסקנים עד מאוד.
בזמן שכאן התותחים רעמו. הלפיד האולימפי בלונדון // צילום: אי.פי
היישוב היה רווי אז במריבות עסקנים בין מכבי והפועל, שכמו היום דאגו קודם כל לעצמם וקצת פחות לספורטאים. יקותיאלי, שערך את עיתון הספורט "אספקלריה של הספורט", פירסם מאמר מערכת נוקב בספטמבר 1947, פחות משנה מפתיחת המשחקים האולימפיים: "במשך שנים רבות, משנת 1923, טיפלנו בפתיחת השערים האולימפיים שהיו נעולים בפני ספורטאינו, וכשבאה העת למילוי שאיפתנו הגדולה הזו, הרי עומדים אנו ללא מעשה ומפסידים זמן רב לריק. גם כאן יש לחפש את האשמים בקרב אלה העומדים בראש מוסדות הספורט שלנו.
"חברי הוועד האולימפי הארץ־ישראלי נרדמו על מרומי האולימפוס", הוסיף יקותיאלי במאמרו, "הם בוודאי חולמים על הפתיחה החגיגית ורואים את עצמם צועדים בראש תהלוכת ספורטאים וספורטאיות, יושבים על במת הכבוד ולוקחים חלק עם גדולי העמים במסיבות חגיגיות".
רוב הסיכויים, אגב, שגם בשנת 2016 תקראו בשלושת השבועות הקרובים טקסטים דומים. את הזרעים לכישלון טמנו פה עוד לפני קום המדינה מתברר.
בעוד העסקנים הישראלים מתכננים לשלוח משלחת ענקית של יותר מ־70 ספורטאים למשחקים בלונדון, לדוד בן־גוריון היו דברים חשובים יותר על הראש מתחרויות ספורטיביות כאלו ואחרות, והוא החליט להכריז על הקמת מדינת ישראל, פחות משלושה חודשים בלבד לפני המשחקים האולימפיים. עתה נוצרה לעסקנים בעיה אחרת - כיצד לרשום את הוועד האולימפי הישראלי החדש בזמן מהיר למדי, כדי שיצטרף למשפחת הוועדים הבינלאומיים.
לכך היה צריך להוסיף שגרמניה ויפן לא הוזמנו למשחקים, מה שנתן פתח לגירוש מדינות אחרות, ואת הלחץ שהפעיל העולם הערבי כדי שהציונים כלל לא ישתתפו במשחקים. עם זאת, העסקונה הישראלית פינטזה על המסע ללונדון ולא התכוונה לוותר, אולי התותחים רעמו אבל הכיבודים חיכו מעבר לים.
לאט־לאט התפוגגו חברי המשלחת והלכו להילחם על הבית. אחת הספורטאיות שהיתה אמורה לנסוע ללונדון היתה תלמידת הגימנסיה בת ה־18 העונה לשם נתיבה בן־יהודה, שסיפרה בשנת 1972 בראיון ל"לאישה" על השתלשלות העניינים: "פעם, כשבגימנסיה היו צריכים נציגה לתחרות ספורט ארצית, גילו שאני מוכשרת לזרוק כדור ברזל. אז המורים אטרמן ונשרי שמו אותי על עיגול מצינור, נתנו לי ביד כדור של 4 ק"ג ואפילו לא אמרו לי איך לשים את הידיים ואת הרגליים והופ, הכדור נזרק למרחק של 10.5 מטרים. עד היום כמעט שלא עושים תוצאה כזאת.
נתיבה בן־יהודה. "שלחו לי לפלמ"ח כדור ברזל וכידון ומשקולות" // צילום: אורן בן חקון
"אני חושבת שהייתי יותר טובה מאלופת הארץ, סוניה לוין", סיפרה בן־יהודה, "וכשהתגייסתי לפלמ"ח לא הייתי שייכת לא להפועל ולא למכבי, הייתי מין בת מאומצת של הוועד האולימפי, עם האולימפיאדה של לונדון 1948 על הכוונת. אז שלחו לי לפלמ"ח כדור ברזל וכידון ומשקולות ופעם בחודש הייתי באה לתל אביב להתאמן בנבחרת האולימפית. אז לא השתתפו הרוסיות ומה אגיד לך, זה היה הצ'אנס האחרון שלנו לזכות במדליית זהב אולימפית, כי בפלמ"ח עשיתי תוצאה של 16.5 מטרים כמו כלום. ואת הרימון זרקתי למטרה במרחק של 50 מטרים ובהרמת משקולות הייתי בפלמ"ח שישית בין 80 בחורים. אתה לא מתאר לך כמה כוח היה לי אז".
בתחילת יולי, סמוך לפתיחת המשחקים, השתנתה תמונת הלחימה והעסקנים חיפשו פתרון יצירתי בדמות שליחה של שתי ספורטאיות וחמישה עסקנים. רעיה בורנשטיין היתה אמורה לייצג אותנו בתחרות האתלטיקה בהטלת כידון ופרידה ליכטבלאו בזריקת דיסקוס (עדיין מחזיקה בתוצאה ה־50 הטובה ביותר בתולדות המדינה, ואיך שזה נראה כרגע זה גם יישאר ככה; ע"ר).
העיתונאי ושדרן הספורט המיתולוגי, נחמיה בן־אברהם, לא אהב את ההתנהלות ותקף את העסקנים: "ואולי לא באה בחירת הספורטאיות אלא כדי לאפשר נסיעת המלווים? הטיפול בעניין הופעתנו במשחקים האולימפיים היה עשיר בטעויות גסות. אחת הטעויות שנעשו על ידי הגופים והאישים האחראים היתה היחס המסתורי שלהם לעיתונות. דומני כי אין ארץ בעולם שבה תזכה העיתונות ליחס מעין זה מצד הוועד האולימפי שלה. חוסר אינפורמציה רשמית, חוסר התחשבות וחוסר כל מחשבה בדבר צירוף נציג העיתונות הספורטיבית אל המשלחת - כל אלה מעידים על אי הבנה פטאלית, אי הבנה העוברת כחוט השני בכל מה שנוגע לטיפול בעניין השתתפותנו במשחקים האולימפיים".
העסקנים לא אהבו כמובן, אז כמו היום, את החשיפה התקשורתית והחליטו לצאת ללונדון כמעט בחשאי ובלי ליידע את התקשורת המקומית. כמו כן, היה עליהם להסתיר את העובדה שהם עומדים לצעוד בטקס הפתיחה של המשחקים תחת השם "פלשתין", דבר שלא היה עובר אצל הפוליטיקאים באותה העת.
עם זאת, הם לפחות הסכימו להגיד לעיתונות הכתובה מדוע הם שולחים רק שתי ספורטאיות וכל כך הרבה מלווים: "אין אפשרות לשגר צעירים וספורטאים לתפקיד זה מפני התפקידים המלחמתיים המוטלים עליהם בשעה זו", הסבירו, כמעט מתנצלים.
העיתונות המשיכה לפרסם שהנסיעה עומדת לעלות סכומי כסף אדירים, ודרשה: "לסלק את מנהיגי הספורט המקומי שממשיכים להוביל את הספורט שלנו מדחי אל דחי, ועתה הגיעו אל שיא כישלונם".
נקמת המלך ג'ורג'
יומיים לפני טקס הפתיחה של המשחקים בלונדון בוטלה השתתפותה של המשלחת המקומית. הסיבה הרשמית היתה שהוועד האולימפי של ישראל־פלשתין הפסיק להתקיים ומאידך הוועד האולימפי של מדינת ישראל טרם הוכר, וכך אף שקיבלה הזמנה, המדינה לא תוכל להשתתף במשחקים.
היתה זו פעולת נקם גרידא של יושבי יציע הכבוד בטקס הפתיחה - המלך ג'ורג' השישי וראש הממשלה הבריטי קלמנט אטלי - כשבסיומה של ההודעה הרשמית נכתב: "אין המשלחת הישראלית מייצגת איש".
לימים נודע שעל הבריטים הופעל לחץ כבד מצד בעלי בריתם במדינות הערביות כדי שהמדינה שבדרך לא תוכל להשתתף במשחקים. עם זאת, שלושה מתוך חמשת העסקנים שעמדו לצאת אל המסע ללונדון עשו זאת, כדי להכין את הקרקע לקראת השתתפותה של המדינה במשחקים האולימפיים הבאים בהלסינקי. רשמית, אגב, היתה זו באמת האולימפיאדה הראשונה שבה השתתפה ישראל כאשר שלחה 26 ספורטאים חובבנים למשחקי הלסינקי 1952.
80 שנה לאחר מכן שולחת מדינת ישראל בת ה־68 את המשלחת הגדולה ביותר בתולדותיה למשחקים האולימפיים בריו, כאשר המספר נוגע כמעט ב־50 ספורטאים וספורטאיות. הציפיות שלנו כמובן גדלו ב־80 השנים האחרונות וכבר הספקנו לזכות באי אלו מדליות, אבל דבר בולט השתנה בשנים האחרונות ויבוא לידי ביטוי בטקס הפתיחה ביום שישי הבא: עסקני מכבי ועסקני הפועל השלימו ויישבו אלה לצד אלה בטקס הפתיחה המפואר. עתה כבר לא נותר מי שיעצור אותם ואת שאר המשלחת הישראלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו