"היה או לא היה?" כלשון הזמר. היה בקבינט המדיני דיון מוקדם בסוגיית המנהרות מעזה או שבדיעבד מנסים לנפק תאריך מלאכותי? התשובה מוזרה: היה, ולא היה. מין מימוש של אמרת החכם באדם "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך".
בנימין נתניהו חיפש ומצא כי המונח "מנהרה" הופיע בשמונה דיונים שקדמו למבצע צוק איתן. זה נכון. אך דיון ממשי נפתח רק בדברי נפתלי בנט ב־30 ביוני 2014, הוא היום שבו נחשפו גופות שלושת הנערים שנרצחו בחלחול. אז גם החל להתגלגל המבצע הצבאי.
בפועל רצוי היה שנתניהו יביא את האיום התת־קרקעי לדיון בקבינט ולא רק אגב בירור בעניין אחר. אך אין הוא חייב. המנהרות הן איום על תושבי הנגב המערבי, אבל האם כדאי ליזום את תקיפתן כפי שהציע בנט? יותר מכך, שלשום חשף אודי סגל בערוץ 2 כי חמאס מוסיף לחפור מנהרות לעבר ישראל, האם מציע מישהו בקבינט לחמם את הגיזרה ולתקוף אותן כבר עתה?
עמדת בנט היתה ונשארה לגיטימית. בכל זאת מבחנו של נתניהו אינו אם נהג על פיה אלא אם הקו שבו בחר היה סביר (לפחות לשעתו, ובתנאי שהוא נקי משיקולים זרים).
בנט יעץ להפיק לקחים. כך נוהג צה"ל והממשלה צריכה לפעול בהתאם. רק שאילו נערכה הפקת הלקחים המומלצת, המסקנה לא היתה עולה בקנה אחד עם תפיסתו של שר החינוך. בוודאי לא בהכרח. האישים שהחזיקו ברסן הביטחון הלאומי ידעו על קיום המנהרות (לפי צה"ל גם כל שרי הקבינט). אך נתניהו ואהוד ברק ומשה (בוגי) יעלון וגבי אשכנזי ובני גנץ יצאו מנקודת הנחה שמבצעים צבאיים לא יחסלו את שלטון חמאס בעזה. זאת יכולים לעשות רק הפלשתינים או המצרים. לפיכך ישראל חותרת למה שיעלון כינה בספרו "ניהול משבר" ולא לניסיון שווא לפותרו. זו ההבחנה בין מציאות אפורה לבין תעתועי לשון דמגוגית.
אם מאמצים גישה זו, ולא את פתרונות הסרק של אביגדור ליברמן הכובש בהבל פה את רצועת עזה בתוך 48 שעות, מתחייבת שורה של צעדים והימנעות מאחרים. הרוב בממשלה ובצמרת צה"ל הבין בכובד ראש כי מאז מלחמת ששת הימים ב־1967 איבדה ישראל את הלגיטימיות למכת-מנע במימדים אסטרטגיים. אין מי בעולם שיעניק לה גיבוי לכך. אפילו גולדה מאיר הבינה זאת היטב בראותה ברגע האחרון, באיחור, את ריכוז הכוחות המצריים לאורך תעלת סואץ ובדחותה את ההצעה לתקוף אותם מן האוויר בטרם יצאו למלחמת כיפור ב־1973.
לכן מי שסבור כבנט, כי היה מקום ליזום תקיפה של המנהרות, צריך להביא בחשבון כי זה מרשם לבידוד ישראל מתחילת הקרב, שהיה מונע מצה"ל להנחית בהמשך את המכות הכואבות בעזה (בנט, שלא כליברמן, לא הציע לכבוש את הרצועה, וטוב שכך). הפגיעות בעזה התחדשו בהצלחה דווקא מפני שישראל ניאותה להעניק לדיפלומטיה הזדמנות להפסיק את הלחימה.
השר בנט. הצעתו לגיטימית, אך לא בטוח שנכונה // צילום: דודי ועקנין
רק משסירב חמאס להיענות ליוזמה המצרית התאפשר חידוש האש בעזה. בסופו של דבר מבצע צוק איתן הוא נוסחה משופרת של הקלאסיקה מאת קרל פון קלאוזביץ, שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, ובמקביל המדיניות היא המשך המלחמה באמצעים אחרים.
גם הטענה נגד משך המבצע אינה מחזיקה מים. יש כמובן מחיר כלכלי ומדיני למערכה הנמשכת 51 ימים. אך כשההורים השכולים - עם כל הצער והכאב - מתמרמרים על הלחימה הממושכת, חובה להשיב להם ביושרה ובהזדהות כי דווקא ההפסקות וההמתנות חסכו בחיי אדם, ולא להפך. הנכונות לנסות תוך כדי לחימה את הדיפלומטיה, שגרמה להארכת המערכה, היא ההוכחה הטובה שנתניהו ויעלון וגנץ עשו מאמץ חריג וראוי לצמצם את שיעור הנפגעים. לא כך היה כאשר אהוד אולמרט ועמיר פרץ ודן חלוץ יצאו ב־2006 לסיבוב האחרון במלחמת לבנון השנייה.
הלקח הנכון מהסדנה שמבקש בנט לקיים בממשלה הוא שצריך לומר בפה מלא שכיפות הברזל והאמצעים החדשים - אך הלא־מושלמים - לחשיפת המנהרות, לא יאפשרו למבצעים הצבאיים לשים קץ לשלטון חמאס ברצועה. מכאן ואילך ראוי להוריד את רמת הציפיות מתוצאותיהם. אין סיבה למהר, לזרז, להקדים. גם אם בחשיכה אורבות ומזדחלות מנהרות.
זהירות, ייאוש
אור אדום לממשלה: הכרתי את הוריו של הקצין הנעדר הדר גולדין (טרם נפגשתי עם הוריו של אורון שאול). הם אינם קצרי רוח. גם אינם תובעים את גופת בנם שבידי חמאס על חשבון אינטרס לאומי. להפך, הם חותרים לשיתוף פעולה עם הממשלה כדי להביא את בנם לקבר ישראל בלי לפגוע במדינה. השבוע נוכחתי כי הם קרובים לייאוש. זו קריאת SOS לממשלה לא להתנכר להם. אם תיפתח חלילה מערכה - היא תהיה מכוערת וידם תהיה על העליונה. אין הם חותרים לכך. יפה רגע אחד קודם.
הישג לצד החמצה
במאמר "האויב של אויביי" התייצב השבועון הבריטי "אקונומיסט" כתנא דמסייע לבנימין נתניהו, בטענתו כי חל שיפור במעמד המדיני של ישראל. החשש מאיראן והאכזבה מברק אובאמה במלחמתו הרופפת בדאעש והתעצמות רג'פ טאיפ ארדואן הביאו את מצרים וירדן ומדינות המפרץ לשתף פעולה עם מדינת היהודים, ולהסתפק במס שפתיים למען הפלשתינים. בעצם, הם נמאסו על אחיהם הערבים.
זו הצלחה ישראלית כל עוד יוכלו המשטרים בארצות ערב לעצום עין נוכח מי הביצה העומדים שבהם שקועים הפלשתינים. מציאות זו פועלת בשיטת ההיזון ההדדי, החוזר גם על אפריקה. אם מדינות ערב מרשות לעצמן, מדוע שהיבשת השחורה תעמוד מן הצד ולא תחבור לישראל הנתפסת כמעצמה טכנולוגית וכלכלית?
ארדואן. ממשיך להתעצם בטורקיה // צילום: אי.אף.פי
רק שעל ההישג של נתניהו מעיבה שחיקת יחסיו עם ברק אובאמה והמפלגה הדמוקרטית, שעלולה לכבוש בנובמבר את הבית הלבן, וגם אם לאו קיימת אפשרות כי תהיה למפלגת הרוב בסנאט ובבית הנבחרים. עדיין המפלגה הדמוקרטית אוהדת את ישראל, אבל לראשונה בוועידתה נמצאה קבוצת מיעוט ששרפה דווקא את דגל הכחול־לבן; והילארי קלינטון מנוסה ביחסים ידידותיים עם ישראל, וכמותה גם הסנאטור טים קיין שישמש סגנה, אבל משום מה לא נבחנה ברצינות העובדה המפתיעה כי לא נמנה עם 85 הסנאטורים אשר ביקשו בכתב מאובאמה להגדיל את הסיוע הביטחוני לישראל. לפחות תמוה.
נתניהו החמיץ את אובאמה. אפשר להבין כי לא רצה לדון עימו על הסיוע הביטחוני לעשר שנים כל עוד התקוטטו על הסכם הגרעין עם איראן, אבל מדוע לאחר מכן? עתה הוא קרוב להשלים עם מהלך אשר הוצע לו בחודשים האחרונים - לקבל את הצעתו הנדיבה אם גם לא האידיאלית של הנשיא האמריקני. הוא אמר "לא", אך האמריקנים משוכנעים כי אביגדור ליברמן ומשה כחלון יסיטו את נתניהו לאשר את ההצעה האמריקנית עם תיקון קוסמטי לטובת ישראל כדי לא להביכה.
קבלת הצעת אובאמה עתה היא הרע במיעוטו. היא מטילה צל כבד על הישגי נתניהו בתחומים מדיניים אחרים.
לתבוע את כורש
השבוע ליגלגתי על אבו מאזן המתכוון לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג נגד ממשלת בריטניה בשל הצהרת בלפור מ־1917, ותהיתי מדוע לא יתבע גם את אלוהים על הברית בין הבתרים עם אברהם אבינו. אחד הקוראים העלה הצעה יותר הומוריסטית:
אלוהים אינו גוף משפטי שניתן לתבוע אותו. אך מדוע שאבו מאזן לא יוסיף לרשימת הנתבעים גם את ממשלת איראן בגלל הצהרת כורש?
ביקורת פבלובית
ביום הבחירות, כמה דקות לפני פתיחת השידור בשעה 18:00 בערוץ 10, לחש דב ויסגלס על אוזני כי בנימין נתניהו גייס לקרב את טיעונו כי המוני ערבים מגיעים לקלפיות בהצבעה מאורגנת. ביקשתי מהמנחה תמר איש־שלום להקדים הערה כי אילו העז מישהו לומר כדבר הזה על יהודים המגיעים בהסעה מאורגנת לקלפיות בארה"ב, היתה הקריירה הפוליטית שלו סופגת מכה אנושה. בימים שלאחר מכן התפתחה מחלוקת חריפה, ונתניהו התנצל.
השבוע חזר לכך בנימה הפוכה. הוא קרא לערביי ישראל להתמזג במשק ובחברה הישראלית. נופת צופים. אפליה או לא, הממשלה המכהנת מחויבת להשקעות חסרות תקדים במגזר הערבי. אמנם לא הבנתי מה מסתתר (אם מסתתר) מאחורי הודעתו, אבל היא ראויה. וכמה עלובים נראו הח"כים הערבים שכמו ברפלקס המותנה של פבלוב יצאו אוטומטית בדברי ביקורת. פוליטיקאים הם פוליטיקאים ללא הבדל דת, גזע, לאום ומין.
נזכיר בשבוע הבא
עד אתמול בשבע בבוקר נאלמו כל התזכורות, כולן יוק: הכרעת הדין בערעור של אהוד אולמרט בפרשת הכסף שקיבל ממשה טלנסקי והגילויים על מרכז ההשקעות וראשונטורס; החלטת הפרקליטות בסוגיית התיק נגד עו"ד נבות תל־צור ושיחותיו עם שולה זקן; היעדר כל התקדמות בפרשת יחסיו של ניצב בדימוס מנשה ארביב עם הרב יאשיהו פינטו, שבעטייה הגישה השבוע התנועה לאיכות השלטון תביעה כי מאסרו לא יקוצר בשליש. קיים חשש שנשוב בשבוע הבא.
אכן, שולחן ערוך
לפני זמן רב בישרה לי ד"ר מור אלטשולר כי ספרה "חיי מרן יוסף קארו" התקבל לפרסום על ידי אוניברסיטת תל אביב. מאז לא שמעתי עליו. תהיתי אם נפל בין הכיסאות.
מור - בתו של איש הצבא גדעון אלטשולר - יצוקה בדמותו. היא אינה עושה לעצמה הנחות. גם לא פשרות. מדברת באורח ישיר ומטיחה ביקורת בגובה העיניים, ואף שחלקתי עליה בעניינים רבים ידעתי כי אפשר לסמוך על יושרתה. לכן חששתי כי התקוטטה עם מישהו והספר שהוא תמצית של מחקר פרטני מדהים לא יראה אור. עד שהשבוע הגיע לידיי.
מור אלטשולר // צילום: קוקו
אלטשולר, שכצפוי הקדישה את הספר לאביה, הסכימה לקצרו. אך השמועות הרווחות הן שאמנם בקבלה תיקונים לכתב היד השיבה בחיוב, אבל לאחר מכן החזירה אותו למקורו.
בשעתו שוחחתי איתה על גיבור ספרה שעיצב את ההלכה היהודית מאז המאה ה־16 בדפוסי דיבור שגרתיים. שוב תהיתי על מאמרים שטענו כי התחרה באר"י הקדוש ולא יכול לו, והוספתי כי ה"שולחן ערוך" משעמם ועוסק בעניינים טכניים מתי להקדים תפילין ליד זו או אחרת, ואפילו מה סדר נעילת הנעליים. היא התבוננה בי במידה של רחמים. סכסוכים עם האר"י הקדוש? עניין שולי. הרכילות נסוגה בספרה כלא היתה. אזכור האר"י מסתכם בשמונה מ־583 עמודי ספרה.
בכל פעם שהחילונים אומרים בהיסח דעת כי המרן - ראשון לפני עובדיה יוסף - בלם את התפתחות ההלכה, הקורא ימצא בספרה גיבור שמהותו עמוקה. הוא ההלכה והמשיחיות והמיסטיקה אשר אפפה את צפת התוססת של אז, שחלפו כנראה לבלי שוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו