אשת הברזל

חודש לקח לאנג'לינה ג'ולי לכתוב את התסריט לסרט הביכורים שלה, "בארץ של דם ודבש", שייצא בקרוב לבתי הקולנוע בארץ. "ואז הגיעה תקופה ארוכה של שכתובים", היא מספרת.

"בראד קרא את התסריט, אנשים אחרים קראו אותו. זה עבר כמה גלגולים. הכתיבה היתה החלק הקשה ביותר בכל התהליך, זה החלק שבו הרגשתי הכי חשופה. כשחקן אתה משתמש במילים של מישהו אחר ותמיד יכול להאשים את הבמאי, שיכול להפיל את האחריות על העורך. אבל התסריטאי הוא זה שיושב לבד בחדר וכותב את מה שלדעתו חשוב, מצחיק או היסטורי. בסך הכל רציתי לספר את הסיפור הזה, ואיכשהו זה התפתח לזה שגם נהייתי הבמאית. לא היו לי תוכניות לביים, עדיין קשה לי לומר 'אני במאית'".

כשהתסריט נשלח אל השחקנים לקריאה ראשונה, הוסתרה מהם העובדה שג'ולי עומדת מאחוריו. "מכיוון שהצוות הורכב מאנשים ששרדו את המלחמה בבוסניה, רציתי לקבל מהם תגובות כנות", היא סיפרה השבוע בראיונות לתקשורת העולמית. "אם התגובות של השחקנים אחרי הקריאה היו שמדובר בתסריט לא אחראי ולא מתאים, בכלל לא הייתי נכנסת לכל זה. הייתי שמה את הפרויקט מאחוריי ושורפת אותו".

אבל התגובות היו חיוביות. בעזרת תקציב צנוע של פחות מ-15 מיליון דולר ו-42 ימי צילום בבודפשט ובבוסניה, יצרה ג'ולי סרט שהיה מועמד לגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר (והפסיד לסרט האיראני "פרידה", שנאבק עם "הערת שוליים" על האוסקר).

אלא שלא כולם אהבו את העבודה של ג'ולי. העיתונאי הקרואטי ג'יימס ברדוק הגיש נגדה תביעה בטענה שגנבה את עלילת הסרט מספרו "The Soul Shattering" (ניפוץ הנשמה) שיצא ב-2007."יש ספרים וסרטים דוקומנטריים רבים שהעניקו לי השראה לכתיבת התסריט, אבל את הספר המדובר מעולם לא ראיתי", היא מיהרה להכחיש. גם בבוסניה נרשמה התנגדות לעלילה: לפני הצילומים היו רבים שיצאו במחאה על השימוש שג'ולי עושה בזוועות המלחמה. כעת, לאחר שצפו בסרט, הם שינו את דעתם ואף הצהירו בתקשורת כי "זה סרט שחובה לראות".

עלילת הסרט עוסקת ברומן בלתי אפשרי משני קצוות הסכסוך, בעולם של טיהור אתני מזעזע. עבור ג'ולי, שהיתה מעורבת גם בהפקה, זו פעם ראשונה בתפקיד הבמאית, והוליווד בוחנת אותה בקפידה. בתו של השחקן ג'ון וויט בנתה לעצמה ב-15 השנים האחרונות מוניטין מכובד מאוד בתעשיית הקולנוע, ומעבר כזה אל מאחורי הקלעים הוא שינוי דרסטי עבור מי שהשיגה וניסתה כמעט הכל, אף שהיא בסך הכל בת 36.

"אני אוהבת להיות בצד השני של המצלמה, לצפות בשחקנים אחרים", היא אומרת. "אני אוהבת את ההתנסות בדבר החדש הזה, אף על פי שאני עדיין לא בטוחה שאני מספיק טובה בזה. זה מאוד כיף שיש לי יכולת לכוון את הזרקורים על שחקנית אחרת, שהיא לדעתי מאוד מוכשרת. הסרט הזה היה אחת החוויות היותר טובות של חיי, אבל גם ביליתי הרבה לילות בלי שינה בתקופת ההכנות וגם אחר כך, כשהייתי עסוקה בבימוי. אפילו כעת, כשאני מקדמת את הסרט, אני בחששות שאולי לא עשיתי עבודה מספיק טובה. מה שכן, אני אוהבת שיש לי יכולת לכתוב או לביים או להפיק פרויקטים על נושאים שמלהיבים אותי".

"לא ידעתי כלום"

במלחמה, שפרצה ברפובליקת בוסניה הרצגובינה באפריל 92', שנה לאחר פירוקה של יוגוסלביה, עמד במוקד המחלוקת פילוג דתי ואתני. סרביה, קרואטיה ובוסניה הקיזו זו את דמה של זו, עם כ-100 אלף הרוגים וחורבן מוחלט של חיי אדם, רכוש ותרבויות. אחד הצדדים הידועים לשמצה של המלחמה ההיא היה אונס המוני של כ-50 אלף נשים. נשים בוסניות-מוסלמיות נשלחו ל"מחנות אונס", שבהן נאנסו שוב ושוב על ידי חיילים סרבים. נערות בנות 12 נאנסו ליד אמהותיהן, חלקן סיפרו כי נאנסו אפילו עשר פעמים ביום.

"העבודה שלי מטעם האו"ם והמסעות שעשיתי לאזורי מלחמה שונים ומחנות פליטים בכל רחבי העולם נתנו לי את הרעיון לעלילה. ככל שהעמקתי וחקרתי יותר על יוגוסלביה-לשעבר, התחלתי להיות מעורבת רגשית. התביישתי שאני יודעת על זה כל כך מעט".

עד כמה מעט-

"הייתי בת 17 כשהסכסוך החל. בהתחלה אפילו לא הבנתי עד כמה אני לא יודעת כלום. זאת היתה המלחמה של הדור שלי - רצח העם הנורא ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה - וכתיבת התסריט היתה הדרך שלי ללמוד מה התרחש באמת במלחמת בוסניה. התחלתי לחשוב על האלימות הבינלאומית נגד נשים. על הצורה שבה בני אדם משתנים ומתעוותים דרך המלחמות, ואיך חלקם יוצא מהן חזק לעומת אחרים שגומרים שבורים לחלוטין. אין דרך בטוחה להתמודד עם הנושאים האלה, אבל מאוד חשוב לדבר ולנסות להתמודד.

"זה גם גרם לי לשאול לא מעט שאלות, שייתכן שאי אפשר לענות עליהן או להסבירן. איך גברים יכולים להיות כאלה קדמוניים? כיצד הם מסוגלים להיות כל כך אלימים כלפי נשים? ואיך בכלל אפשר להתייחס בהיגיון לקונפליקט, כשאנשים אונסים ורוצחים את מי שהיו עד אותו רגע שכניהם, התחתנו איתם וחלקו איתם היסטוריה משותפת? איך החברה העולמית מסובבת את הגב ומאפשרת לזוועות האלה להתרחש? ולמה אנחנו עדיין לא מדברים על זה מספיק? אין לכך תשובות, זה לגמרי לא הגיוני".

בתחילת המלחמה סירבה ארה"ב להתערב. העימות נראה כמו בעיה אירופית. ההפגזות של נאט"ו החלו ב-1994, מה שכפה על הצדדים כניסה להליך של משא ומתן שנערך בדייטון, אוהיו. הסכסוך הסתיים בדצמבר 1995, אחרי שלוש שנים וחצי של מלחמה עקובה מדם.

לפני שהחלה לכתוב דאגה ג'ולי לקרוא כל ספר שמצאה על המלחמה. היא גם התייעצה עם ריצ'רד הולברוק, אדריכל הסכם דייטון (שהלך לעולמו בדצמבר 2010), עם ווסלי קלארק, מפקד כוחות נאט"ו באירופה, עם כתבים שסיקרו את המלחמה ועם אנשים ששרדו את הזוועות. בסופו של דבר הרכיבה את סיפורם של אג'ילה הבוסנית-מוסלמית ושל דניאל, קצין המשטרה הסרבי, שהכירו בסראייבו ממש לפני פרוץ המלחמה ונפגשו מחדש במחנה אונס, שאליו היא נשלחה ובו הוא משרת. "רציתי לספר את הסיפור האמיתי. רציתי להתייחס לאנשים בכבוד", היא מדגישה.

את טכניקות הבימוי ירשה, לטענתה, מקלינט איסטווד, שביים ב-2008 את הסרט "ההחלפה" (Changeling), שסידר לג'ולי מועמדות לאוסקר. "היתה לי התנסות טובה מאוד איתו, הסט שלו הרגיש כמו משפחה. הוא עובד עם אנשים טובים. נכון, אתה חייב להיות מוכשר, אבל צריך גם להרכיב צוות של אנשים עם לב טוב. ככה אין מאבקי אגו, כל אחד מכבד את האחר, וכולם עובדים ביחד. קלינט מאוד מהיר וחסכוני כבמאי - וזה בדיוק מה שאני הייתי חייבת להיות, כי התקציב שלנו היה נמוך, ולא היתה לי ברירה אלא להתקדם מהר".

השחקנים שג'ולי אספה הם ערבוב של סרבים, בוסנים וקרואטים, רובם איבדו במלחמה בני משפחה, נפצעו או סבלו מההפצצות - כל אחד והחוויות הקשות שסחב איתו מימי המלחמה. "הרגשתי אחריות אמיתית. הייתי חייבת להיות הכי נאמנה שאפשר לאמת. הקשבתי המון לקאסט, הקשבתי לסיפורים שלהם, וניסיתי לשלב אותם לתוך העבודה. הסרט חצי מתוסרט וחצי מאולתר. זה היה קשה, כי ביקשתי מאנשים להיכנס מחדש לסיטואציות שבהן חיו בעבר, וגם להיות ברוטליים זה לזה. עם זאת, למרות כמות הרוע שאנחנו מראים בסרט כשמדובר באכזריות כלפי נשים, במציאות זה היה גרוע פי אלף".

איך השחקנים התמודדו עם זה-

"ביום הראשון צילמנו הרבה סצנות של אונס, וזו היתה פעם ראשונה שכל האנשים האלה - המייצגים צדדים שונים של הסכסוך - התכנסו באותו מקום כדי לעבוד יחד. חשבתי לעצמי, 'או שזה יכניס הרבה מתח לתוך הסט ויהיה לנו בוקר מאוד קשה, או שזה ישפיע בצורה אחרת לגמרי'. מייד אחרי שצעקתי 'קאט', השחקן עזר לשחקנית לקום, העניק לה את החיבוק הכי גדול שיש וסילק את השלג המזויף שנצמד לשיערה. שאר אנשי הצוות אספו את בגדי הנשים ומיהרו להלביש אותן, להתנצל ולהכין להן תה. עד הפסקת הצהריים כולם התחברו והיו נחמדים זה לזה, כך שאפשר לומר שהיתה המון אהבה בסט.

"אני יודעת שזה סרט שקשה לצפות בו, אבל אלו גם שעתיים שבהן אתה נכנס לתוך מציאות קשה שאנשים חוו על בשרם במשך שנים. היתה לי מטרה - רציתי סרט שיהיה קשה לצפייה. רציתי שאנשים יישבו מרותקים ויאמרו לעצמם: 'בבקשה תפסיקו עם זה, שמישהו יתערב כבר'. אני מרגישה שחובה לצפות, כדי להבין מה קרה שם".

ומה הלאה-

"הגיע אלי גראהם קינג (שהפיק את שני סרטיה האחרונים - "התייר" ו"בארץ של דם ודבש") ושאל: 'אז מה הדבר הבא-' ועניתי לו: 'אפגניסטן'. הוא התחיל לצחוק, ואני אמרתי: 'אני לא צוחקת'".

העבר האפל

המגזין "פורבס" הכתיר את ג'ולי לשחקנית המרוויחה ביותר בהוליווד בשנים 2009 ו-2011. היא כיכבה עד היום ביותר מ-30 סרטים. את הפריצה עשתה בסרט הטלוויזיה "George Wallace", שזיכה אותה בגלובוס הזהב ב-1997, כשהיא בת 22. כעבור שנה קטפה שוב את הפרס, הפעם על תפקידה בסרט "ג'יה". ב-1999 הוסיפה לארון גם את האוסקר לשחקנית המשנה, על תפקידה כצעירה חולת נפש ב"נערה בהפרעה".

הוריה של ג'ולי נפרדו כשהיתה בת שנה. אביה, ג'ון וויט, שזכה גם הוא באוסקר, התנתק ממנה וכמעט לא היה מעורב בחייה. בגיל ההתבגרות החלה הנערה הכחושה עם המשקפיים והגשר בשיניים למרוד. איבדה את בתוליה בגיל 14, פרשה מחוגי הדרמה ומלימודי המשחק, לבשה על עצמה בגדים שחורים, צבעה את השיער לסגול, בילתה את הזמן בהופעות רוק כבד ועשתה קעקועים במקומות שונים בגופה. בראיונות שהעניקה כעבור שנים הודתה כי בזמנו, היא והחבר שלה נהגו לחתוך זה את זה בסכין לשם ריגוש מזוכיסטי. חלק מהצלקות נותרו על גופה עד היום.

גם בתחילת הקריירה ההוליוודית היא חיה על הקצה. בגיל 21 נישאה לשחקן הבריטי ג'וני לי מילר (שגילם את דמותו של סיק בוי בסרט "טריינספוטינג"), אולם הם נפרדו כעבור שנה. היא ניהלה מערכת יחסים עם השחקנית ג'ני שימיזו, שעליה אמרה "כנראה הייתי מתחתנת איתה אם לא הייתי נשואה לבעלי הראשון"; חשפה את גופה מול המצלמות; ולא התביישה לדבר על סטיות סאדו-מזוכיסטיות ועל יחסים ביסקסואליים.

במקביל, הפכה ג'ולי לאשה הסקסית בעולם: לא היה כמעט משאל שלא זיכה אותה בתואר הנחשק, לרוב בלי תחרות של ממש. הוליווד רדפה אחריה, וג'ולי קפצה לתוך נישואים פרובוקטיביים ומוקצנים עם בילי בוב ת'ורנטון. הנישואים, שנמשכו שלוש שנים, זכורים בעיקר בזכות התליון שכל אחד מן השניים נהג לענוד על צווארו ונשא בתוכו את הדם של בן הזוג האחר, כמו גם קעקועים עם שם בן הזוג.

את בראד פיט פגשה ב-2004, כששיחקו זוג נשוי בסרט "מר וגברת סמית'". באותו זמן השחקן הפופולרי היה נשוי לג'ניפר אניסטון, שעד היום משוכנעת כי ג'ולי חטפה לה מהידיים את בחור חלומותיה. אבל היום בראנג'לינה זה כבר מותג, ואניסטון תקועה בקומדיות רומנטיות מרדימות. "בראד עמד לצידי בכל צעד שעשיתי בדרך להוצאת הסרט שלי", היא מפרגנת. "הוא לקח פיקוד על הילדים בזמן שהייתי בצילומים, הוא תמיד מעודד אותי ואומר לי לא לפקפק בעצמי.

"ממש לפני שהתחלתי לעשות את מסע היחצנות לסרט, חזרתי הביתה והיתה לי התמוטטות נפשית במקלחת. בראד מצא אותי ככה, בוכה. המשכתי לבכות בין זרועותיו. הספקות והפחדים החלו לעלות ולהציף אותי, חשתי שמוטלת עלי אחריות ענקית והרגשתי מאוד קטנה. ממש התרסקתי. ואני בן אדם שלא בוכה לעיתים קרובות".

כמו כל בני זוג, גם להם יש כמה נושאים שעליהם הם לא מצליחים להגיע להסכמה. "עונש המוות הוא המחלוקת הכי גדולה שלנו. לא אחשוף מי נמצא באיזה צד. זה הנושא ההוא שאף אחד לא מעז להעלות בארוחת הערב כי לא רוצים לעצבן את השני. אבל זה ויכוח מעניין, כי הוא מאפשר לנו לכבד את נקודת המבט של האחר וגם להיזכר שאנחנו לא דומים בכל. יש לנו השקפות מאוד חזקות".

לבני הזוג שישה ילדים, שיוצרים פסיפס מרתק של יבשות. פרט לשלושת הילדים הביולוגיים - שילון בן ה-5 והתאומים בני ה-3, ויויאן ונוקס - כוללת המשפחה גם את מדוקס (10), שג'ולי אימצה בקמבודיה, פאקס (8) מווייטנאם וזהארה (6) מאתיופיה. "אני מסתכלת עליהם וחושבת מה ההורים שהביאו אותם לעולם עברו ומה הסבים והסבתות שלהם עברו, ואני מרגישה מחוברת לזה", היא מספרת. "זו מתנה לאמץ ילד מארץ אחרת. בן רגע, מדינה שלמה נכנסת אליך הביתה. בראד ואני מלמדים את הילדים שלנו לכבד את כולם. יש לנו מדף ספרים בבית ועליו אפשר למצוא את התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן, הכל. ניקח את הילדים שלנו לכנסייה, לבית כנסת, למסגד, לטקסים בודהיסטיים. נלמד אותם על כל הדתות. לא משנה איזו דת הם יבחרו לעצמם, הבחירה תהיה בידיהם".

האם יום אחד תתחתן ג'ולי עם פיט? "הילדים שאלו אותי את השאלה הזאת, והתעניינתי אם זה רק בגלל שהם רוצים שתהיה עוגה גדולה. הם רואים בסרטים איך אנשים מאוהבים, מתחתנים ולומדים שהאושר מתעצם אחרי. אפילו שרק ופיונה התחתנו. הסברנו להם שמבחינתנו, התחייבנו זה לזה ברגע שהחלטנו להקים משפחה, וברגע שיש לך שישה ילדים אתה נמצא במחויבות הזאת הכי עמוק שרק אפשר. אין לי הרבה חברים שאני יכולה לדבר איתם. בראד הוא באמת האדם היחיד שאיתו אני יכולה לדבר".

הילדה הרעה של בראד

בראיון שנתנה בנובמבר לתוכנית "60 דקות" סיפרה ג'ולי כי הילדה הרעה שבתוכה "שייכת עכשיו לבראד". בעשור האחרון היא הקדישה זמן ניכר לעבודה הומניטרית, ערכה סיורים מתוקשרים בארצות עולם שלישי, ביקרה במחנות פליטים, גייסה כספים, תרמה סכומי עתק ועזרה בין השאר בבניית בתי חולים ובתי ספר. נציבות האו"ם לפליטים התרשמה ממסירותה ומינתה אותה לשגרירת רצון טוב; ג'ולי החלה להיפגש עם מנהיגים פוליטיים והקימה קרנות סיוע לפליטים או כאלה שזקוקים למקלט מדיני.

"אמנם יש לי רגעים שבהם אני פורצת בבכי ואני אפילו לא יודעת למה, ולפעמים אני גם לא מצליחה לישון בלילה, אבל לפחות אני מרגישה שאני יכולה לעשות משהו כדי להיות חלק מהפתרון", היא מסבירה.

"גדלתי בתור נערה יפה ומפוחדת שסבלה מיצר הרס עצמי, ולא היתה לה השקפה חיובית על החיים. המשחק הביא אותי למקום טוב יותר, ועדיין, בתחילת הקריירה לא הערכתי מספיק את מה שהעולם הציע לי, ולא הצלחתי לקבל מושג מי אני ומה אני רוצה מהחיים. ראיתי את העולם בצורה מעוותת. גדלתי בתור ילדה מאוד שאננה ושמחה, ואז דברים התחילו להתהפך ונהיו אפלים מאוד עבורי. אולי זה בגלל שהבנתי פתאום שהעולם לא כזה שמח כמו שקיוויתי שהוא יהיה בשבילי. אני מרוצה מכך שהצלחתי להחזיר לעצמי מעט מהתמימות והיופי שהיו לי כילדה, בכך שהקמתי משפחה משלי. הילדים שלי הם אלה שהחזירו לי חלק מהרוח הזאת".

ג'ולי מתמודדת חדשות לבקרים עם טענות שהיא אנורקטית ומשמשת דוגמה רעה לבנות הדור הצעיר. "אנשים תמיד אומרים דברים כאלה. זה מגוחך, מאז ומתמיד הייתי נורא רזה. אני רזה מדי, ובטח שאני לא אוהבת את זה. כשאנשים אומרים לי 'איך את כזו רזה', הם חושבים שזו מחמאה. זה מטריד. אם הייתי יכולה להעלות מחר חמישה ק"ג הייתי מאושרת. אני צוחקת שסטייק עסיסי הוא סוד היופי שלי. ברצינות, אני מתה על בשר אדום. זה לא עוזר לי לעלות במשקל, כי זה פרוטאין טהור, כך שזאת כנראה הדרך הטובה ביותר לאבד משקל. "הייתי טבעונית במשך תקופה ארוכה, וזה כמעט הרג אותי, אז ויתרתי על זה ברגע שהבנתי שהתזונה שלי לא מספקת".

ועכשיו לפוליטיקה

ג'ולי לא מכחישה את השמועות שנפוצו בחודשים האחרונים, ולפיהן הקריירה שלה הולכת לכיוון חדש. "עשיתי חיים כשחקנית. זו היתה עבודה כיפית, וצברתי בה הרבה מאוד ניסיון. אבל הלב שלי הלך לכיוון של פוליטיקה זרה, ותחומי העניין שלי נמצאים בנושא הזה. כך שאם אוכל לשלב בין הקולנוע לבין יחסים בינלאומיים, לחפש פתרונות ולהיות חלק מדיאלוג עם אנשים טובים - זה מרגיש לי כמו התפתחות נכונה עבורי. משחק הוא כבר לא דחף מיידי או הכרחי. הייתי צריכה את זה בתחילת החיים, זה היה מעין תרפיה בשבילי. מאז שיניתי את השקפת העולם שלי ואת חיי. משחק הוא עדיין משהו שאני נהנית לעשות, אולם הוא לא כזה חשוב לי כמו פעם.

"כשיש לך משפחה מורחבת, אתה חייב לוותר על החיים האישיים שלך למשך זמן מסוים. לפעמים אני לא מסוגלת להתקלח בלי שהילדים יצטרפו אלי, אז אני נכנעת וזה בסדר. כרגע, בראש סדר העדיפויות שלי נמצאים המשפחה והחיים עם בראד. אנחנו כל כך נהנים לגדל את הילדים וללמד אותם על העולם, שאין שום דבר שבאמת יכול להשתוות לזה. לשנינו יש העבודה שלנו, כמובן, אבל אני נוטה לחשוב על קריירת המשחק כמשהו שהוא חלק קטן בחיי. אני רוצה לבלות יותר זמן עם המשפחה, וגם לטייל בעולם כשליחה של האומות המאוחדות".

nirw@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו