007 קמ"ש

רק 150 ק"מ וקצת פחות משעתיים נסיעה מפרידים בין לונדון לבין "היער החדש", פארק לאומי ממערב לסאות'המפטון בדרום אנגליה. אלא שבכל הנוגע לאווירה, קשה לחשוב על שינוי קיצוני יותר. היער הפסטורלי עוטף את הבאים בנופים וצבעים שנראים כאילו יצאו מסדרות טלוויזיה בריטיות, ובתי האחוזה החבויים בו מזכירים את ימי הזהב של האימפריה. מוזיאון הרכב הלאומי של בריטניה, שנמצא בפארק, מציג בימים אלה את התערוכה הגדולה מאז ומעולם של מכוניות מסרטי ג'יימס בונד, לציון 50 שנים ל"היוולדו". לכבוד חגיגות היובל ריכז המוזיאון 50 מכלי הרכב הבולטים ששימשו את המרגל המפורסם בעולם, וגם כמה מהמכוניות של הרעים, דוגמת הרולס רויס פנטום מ"גולדפינגר". גויסו גם חלק מכלי הטיס והשיט, שכיכבו בסרטים.

המכוניות של בונד, שהפכו לחלק מנוף חיינו בעשורים האחרונים, הן לא סתם עוד כלי בסרט: הן סמל לאומי. את חשיבותן למדנו מהסערה הציבורית שפרצה ב-1995, כשנודע שהמרגל הבריטי יעבור לנהוג בב.מ.וו גרמנית. "כאשר גבר היה גבר ובונד היה שון קונרי, הוא נהג באסטון מרטין", זעקו אז כותרות העיתונים בבריטניה.

האמת, כמובן, שונה. בונד הספרותי שמר, כמו יוצרו איאן פלמינג, על נאמנות לבנטלי, אבל בונד הקולנועי הפך שנים לפני כן לקונצרן רב-לאומי שמקדם מכירות של יצרני רכב שונים. הכוכבת המוטורית הזכורה מתקופת הזוהר של המרגל בקולנוע היתה אסטון מרטין, אך בדרך לב.מ.וו הוא כבר נהג במכוניות אמריקניות, איטלקיות, צרפתיות ואף יפניות. גם הסיבה שבונד חזר לאסטון מרטין ב-2002 לא היתה פרץ של פטריוטיזם, אלא מתן החסות של פורד (אז הבעלים של אסטון) לסרט.

הגדולה מכולן

בונד לא נולד עם הגה ביד. בסרט הראשון בסידרה, "דוקטור נו" (1962), שון קונרי נהג בכלל במכונית שכורה. זו אמנם "סאנבים טייגר" פתוחה, לא כזאת שמחזיקים בכל חברת השכרה, אבל לא היו סצנות מושכות במיוחד בכיכובה. גם בסרט השני, "מרוסיה באהבה" (1963), אין משהו מרתק לחובבי המוטוריקה, למרות הופעה נייחת לבנטלי הנושנה של בונד. היה זה הסרט השלישי, "גולדפינגר" (1964), ששינה באחת את מעמד המכונית בסרטי בונד, וממנו והלאה היא הפכה לאחת הכוכבות הראשיות. המכונית של קונרי, האסטון מרטין DB5 הבלתי נשכחת שהכין Q (דזמונד ללואלין), תיזכר כמכונית בונד המוצלחת והמזוהה ביותר עם הסוכן הבריטי, ולכן תחזור בהמשך להופעות אורח. בונד תוהה היכן הבנטלי, אבל Q מסביר: "אלה ההוראות של M. אתה תשתמש באסטון מרטין DB5 עם שיפורים". האסטון הפכה לשיחת היום, גררה כוכבים דוגמת פיטר סלרס ופול מקרטני לעבור לשורותיה והולידה צעצוע מבוקש ושלל דגמים לאספנים, שנמכרים עד היום.

בעולם המיוחצן ורודף הרייטינג של ימינו קצת קשה להבין זאת, אבל באסטון מרטין כלל לא התלהבו מהעניין. הם הבינו רק בדיעבד את השירות והפרסום שעשה עבורם 007, ולמעשה סירבו בתחילת הדרך להשאיל לבונד מכונית. יוצרי הסרט היו אלה שהתעקשו לשמור על בחירתו של פלמינג, ולבסוף גם קיבלו את DB5 הראשונה שיוצרה.

האסטון היתה הראשונה בסדרת מכוניות שופעות גאדג'טים: קני מקלע נשלפו מתוך פנסי האיתות הקדמיים, ומתזי שמן בקעו מיחידות התאורה האחוריות כדי לגרום לרודף להחליק. בעת הצורך התרומם מגן חסין קליעים מאחור, ודוקרנים נשלפו ממרכז הגלגל כדי לחתוך את צמיגי היריב. היו גם לוחיות רישוי שמתחלפות בלחיצת כפתור, פנסים עם גוון משתנה, ואפילו ראדאר עם מסך מוסתר. אבל הפטנט הזכור ביותר היה כיסא המפלט, ששימש בתיאום עם הגג הנפתח להרחקת אורחים לא רצויים. היתה גם אפשרות לשלוף את "שיני" הפגוש כדי למעוך או למחוץ יריב, אך הפעולה הזו לא צולמה לבסוף.

בעידן של טרום פעלולי המחשב, חלק מהרעיונות הגיעו מג'ון סטירס, מומחה בפעלולי רכב, שגרם להכל לעבוד במציאות בעזרת מערכת הידראולית מורכבת וכבדה. ההופעה המוצלחת קנתה לאסטון מרטין תפקיד גם בסרט הבא, "כדור הרעם" (1965). תפקידה היה פחות משמעותי והיא כללה גם פחות גימיקים, אך תותח המים שנשאה באחוריה היה רעיון מקורי.

איך אומרים מכונית ביפנית-

בסרט הבא, "אתה חי רק פעמיים" (1967), נחת קונרי ביפן. תעשיית הרכב המתפתחת של סוף שנות ה-60 קיבלה אותו בחיבוק חם. אחרי שראו את הפרסום של האסטון, אצו אנשי טויוטה לספק ל-007 את הקו-פה החדשה שלהם, GT2000. באותן שנים מכוניות יפניות היו נושא לבדיחה ונתפסו משעממות ומשמימות - והקופה נראתה בדיונית עוד יותר מעלילותיו של בונד. היפנים היו כה נחושים, עד שבנו במיוחד עבור הסרט שתי מכוניות פתוחות על בסיס הקו-פה. איש הפעלולים של חברת סטירס הרכיב באחת מהן שפע צעצועים אלקטרוניים, אבל הם לא קיבלו ביטוי מהותי בסרט.

ההסבה היקרה שביצעה טויוטה לא סייעה, והדגם החדש לא זכה לפרסום ברמה של אסטון מרטין. בסופו של דבר רק 337 מכוניות כאלה נמכרו, רחוק מהכמות שלה ציפו בחברה. הנדירות של כלי הרכב (רק שתי מכוניות יוצרו) היא כנראה הסיבה שהיא לא התייצבה לתערוכה במוזיאון, אבל במקומה הגיעה נלי הקטנה - מטוס ג'יירו (הליקופטר עם מדחף אחד) זעיר, החמוש במיטב אביזרי הלחימה של השנים ההן, ממקלעים ולהביורים ועד לטילים.

כישלון הדדי

בונד חזר לאסטון מרטין בסרט הבא, "בשירות הוד מלכותה" (1969), שנחשב כישלון יחסי - אבל זה היה 007 חדש ואסטון חדשה. ג'ורג' לזנבי האוסטרלי ניסה להחליף את קונרי וספג ביקורות קשות, כשגם המכונית שאיתו לא ממש הבריקה: זו היתה ה-DBS החדשה, שסימנה גם סדקים במצבה הכלכלי של אסטון מרטין. המכונית נטלה מרכיבים מסדרת ה-DB אך היתה אמורה להציג מבנה, עיצוב ומנוע מודרניים בהרבה, אלא שבשל המצב הכלכלי, המנוע לא היה מוכן בזמן. המכונית היתה חיוורת, ורוב קטעי הנהיגה הם בכלל של "מרקורי קוגר" אמריקנית. בסוף הסרט, אחרי שבונד, שומו שמיים, התחתן ונסע עם הכלה הטרייה, גילינו שלשירות החשאי של הוד מלכותה לא היה תקציב למיגון: כדוריו של בלופלד הרשע חדרו את החלונות והכלה נרצחה.

אמריקה והמוסטנג

כשלונו של לזנבי החזיר את קונרי לסרט "יהלומים לנצח" (1971). יהלומים - בעצם, מזומנים - היו הסיבה לכך שאסטון פינתה את מקומה על המסך לפורד. כבר אז הבינו בפורד את האפקט הפרסומי העצום שיש לבונד, והם היו מהראשונים לאמץ את המודל עוד בסרטים קודמים. בחלק גדול מהסרט שהה קונרי בארה"ב, וקטעים רבים צולמו בלאס וגאס. האם היה זה צירוף מקרים שכל המכוניות הנראות ברחובות ובמגרשי החנייה בסרט נשאו סמל של פורד והיו חלק מקולקציית הדגמים החדשה של 1971? ממש לא.

בונד עצמו נהג במוסטנג מאך 1, שלא ביצעה פעלולים ייחודיים והסתפקה במנוע V8 רב-עוצמה, אך הוא הפליא בבלט מוטורי על האספלט של וגאס. המרדף ברחוב פיירמונט, הרחוב המרכזי בעיר באותם ימים, ריתק את העין והגיע לשיאו כשבונד נכנס לסמטה צרה. הוא הצליח לעבור אותה כשצידה של המכונית מתרומם באוויר. כאן, אם תרצו, גם התרחשה אחת הטעויות הבודדות של בונד כנהג - או ליתר דיוק, של יוצרי הסרט: בכניסה לסמטה, צידה השמאלי של המכונית מתרומם ורק הגלגלים הימניים נעים על הכביש. למרבה הפלא, הוא יוצא משם בצורה הפוכה, כשדווקא הגלגלים הימניים באוויר. לימים הבנו שזה קשור לכך שבמציאות נכנס קונרי לפנייה באולפני יוניברסל, אך הוא יוצא ממנה בווגאס.

צרעה בלי עוקץ

קונרי נטש את הסדרה, ולסרט "חיה ותן למות" (1973) התייצב בונד שלישי - רוג'ר מור. הצד המוטורי היה חלש, למעט מרדף עם אוטובוס קומתיים, אבל בונד שב לעולם הרכב כעבור שנה, בסרט "האיש בעל אקדח הזהב". תרומה גדולה מאמריקן מוטורס (AMC) הכושלת, שתרה אחר פרסום חיובי להצלה, היא הסיבה שבונד בחר בהורנט (צרעה), מכונית אמריקנית חסרת הילה. וכשיש תרומות, גם היריב - סקרמנגה הרשע - מקבל מכונית של אותו מותג. הוא זכה במטאדור הפחות נחשבת, ובאופן הזוי, דווקא היא זוכה בסוף המרדף לכנפיים ולמנוע סילון והופכת למטוס.

דווקא עם ההורנט מבצע בונד את אחד התמרונים הזכורים ביותר. בשיאו של מרדף שנע בין בנגקוק לאזור התעלות שסביבה הוא מרחף מעל פלג מים, מטפס על גשר שבור ומבצע היפוך מלא של 360 מעלות. בעידן המחשב זה אולי לא נראה רציני, אך במקרה הזה לא מדובר באחיזת עיניים. מור עצמו לא נהג כמובן, אבל הפעלולן במפס וילארד ישב מאחורי ההגה, שלצורך העניין הוזז למרכז.

זה היה פעלול שבו השקיעו חברות הפעלולים שעות רבות של תכנון, כולל סיוע של מהנדס מאוניברסיטת קורנל ושימוש במחשב אווירונאוטי. וזה עבד: הם הצליחו לבצע זאת בניסיון הראשון (שצולם בשמונה מצלמות).

עידן הלוטוס

אחרי עקיצת הצרעה של אמריקן מוטורס נראה היה שהצד המוטורי בסרטים נחלש ומתפנה למרבה במחיר. הסיכוי שנראה שוב התגלות כמו ה-DB5 נראה קלוש אז, אבל ב-1977 נמצא מור בתקופת שפל לאחר ביקורת על הופעתו הקודמת, והמפיקים ידעו שלקראת סרטו הבא, "המרגלת שאהבה אותי" (1977), הם חייבים משהו מיוחד. למזלם, הלוטוס הופיעה בדיוק בזמן. לוטוס של אותן שנים היתה נחושה להפוך מיצרנית מכוניות ספורט קלילות ושבירות לחברה במועדון האקזוטי, ואת הצעד הזה היתה אמורה לבצע האספרי החדשה. המכונית שעיצב ג'וג'רו האיטלקי נראתה כאילו הגיעה מעולם אחר, ובלוטוס חיפשו דרכים להבליט זאת; לכן, באופן מקרי, חנתה אספרי לבנה (מאבות הטיפוס הראשונים שיוצרו) בפתח מסעדה לונדונית, שבה שהה אחד ממפיקי חברת הסרטים של בונד. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

זו היתה אהבה ממבט ראשון, והיא השתלמה לשני הצדדים. מור קיבל בסרטו השלישי את המכונית הזכורה ביותר בתקופת השירות שלו, שכונתה על ידי הצוות "נלי הרטובה". בונד פגש באספרי על חופי סרדיניה, והפעם לא זכה לתדרוך לגבי הפעלולים שבה. כבר ברגע הראשון ריתקה המכונית בעלת המראה הדרמטי את עיני הצופים, שנפערו כשהיא נכנסה במפתיע למים והפכה לצוללת.

מתברר שליהוקה של האספרי לתפקיד לא היה פשוט. הופעתה מתחילה במרדף שגרתי שבו בונד נמלט מהרעים שנסעו בפורד קורטינה משפחתית, שאיכשהו מצליחה לזנב בגבירה האקזוטית. צוות הפעלולנים של בונד התקשה לשלוט באספרי החדשה, ומפיקי הסרט נאלצו לקרוא לעזרה לרוג'ר בקר, נהג המבחן של לוטוס.

גם סצנות המים לא היו פשוטות. שבעה גופים דמויי אספרי נבנו עבורן, והתפקיד של כל אחד מהם היה לסמן שלב בדרך להפיכת המכונית המדהימה לצוללת. היתה גם צוללת אמיתית שנבנתה לצילומים על ידי חברה אמריקנית מפלורידה בעלות של 200 אלף דולר וכללה ארבעה מנועים חשמליים. במהלך הצילומים הסתבר למפיקים שהמבנה האווירודינמי של האספרי, שמסייע להצמדתה לכביש, גורם לה לשקוע בזמן תנועה במים. גם זה לא ממש הועיל.

כאות תודה להופעתה המעולה הגיעה האספרי גם לסרט "לעינייך בלבד" (1981), הפעם בגירסת הטורבו. הלבן הוחלף בצבע ברונזה, והפעם לא היו פעלולים מיוחדים. עד כמה חשובה היתה
ההופעה ללוטוס אפשר ללמוד מכך שהיתה זו האספרי טורבו הראשונה שיוצרה והיא היתה שייכת לבעלי החברה. בונד חיסל במהלך הסרט גם סיטרואן דה-שבו, כנראה המכונית הזולה ביותר שבה נהג. מעניין לדעת שלצורך המרדפים שתלו אנשי הצוות מנוע של סיטרואן GS גדולה במקום המנוע המקורי הצנום של הדה-שבו.

בסרטים הבאים נהג מור בטוק-טוק הודי, באלפא GTV ("אוקטופוסי", 1983) וברנו 9 חצויה ("רצח בעיניים", 1985).

עוברים לב.מ.וו

הקהל לא אהב את טימותי דלטון, שירש את מור ב-1987, אבל הוא צבר נקודות בגלל חזרתה של אסטון מרטין. ל"007 באזור המסוכן" נבחרה ה-V8, למעשה אבולוציה של DBS מפעם. אנשי ההפקה עשו מאמצים לחמש אותה בכמה פטנטים, דוגמת רקטות מאחורי פנסי הערפל, קרני לייזר ומגלשי סקי. הם רצו שנחשוב שמצולמת כאן מכונית אחת, אך למעשה היו שתיים - הוולנטה הפתוחה והגירסה הסגורה. דלטון עוד הספיק לעשות את "רישיון להרוג" (1989) לפני שבונד יצא לחופשה של שש שנים.

כש-007 חזר בדמות פירס ברוסנן, המפיקים היו נחושים להשיב את כבודו האבוד וניסו לקשור אותו לסמלים הבריטיים של פעם. זו הסיבה שבפתיחה של "גולדן איי" (1995) נראה בונד מנהל מרדף אסתטי אחר פרארי GTS355 של הרעים כשהוא נוהג ב-DB5 הישנה והטובה. זו לא אותה מכונית מ"גולדפינגר", אבל היא רחוקה ממנה רק שני מספרים בלוחית הרישוי.

מפיקי הסרט התקשו לעמוד מול הפיתוי החומרני שהעמידה מולם ב.מ.וו, שבחרה בערוץ הזה כדי לקדם את תדמיתה, וכך, אף שתפקידה היה צנוע, המכונית הרשמית של בונד בסרט היתה Z3. לא היה קשה להחמיץ את הופעתה הקצרה, ובכל זאת טרחה ב.מ.וו לפרסם בכל מודעה את העובדה שבונד נוהג בה. צילומי הסרט התרחשו לפני שה-Z3 הגיעה לפס הייצור, והגרמנים בנו, באיחור, שתי מכוניות בעבודת יד עבור הצילומים.

בונד מתברגן ועובר לסלון

לסרט הבא, "מחר לנצח" (1997), תרמה ב.מ.וו את ה-750, שהעלתה חשש כי בונד מתברגן. היתה זו הפעם הראשונה שהמכונית הרשמית שלו היא סדאן עם ארבע דלתות. על אף המראה האנמי, ה-750, שבונד אסף במשרדי חברת ההשכרה אויס, נתנה הופעה מצוינת והיתה מצוידת בשפע גאדג'טים: היא ידעה לנעול את עצמה הרמטית, להתגבר על תקרים, לחשמל את הרעים, לירות טילים מהגג ולפזר גז מדמיע ועשן. בקיצור, אי אפשר היה להזיק לה. גולת הכותרת שלה היתה יכולתה לנסוע עצמאית, כשבונד שולט בה באמצעות הטלפון הסלולרי. במציאות היא היתה פחות מתוחכמת והנהג ישב בה, מוסתר מאחור, כשלרשותו דוושות והגה שהורכבו במיוחד...

המכונית שלא היתה

ב.מ.וו המשיכה גם לסרט "העולם אינו מספיק" (1999), שם היתה אמורה להשתתף אחת המכוניות היפות ביותר שלה - ה-Z8 הפתוחה והמיוחדת. אבל החברה שוב לא היתה מוכנה בזמן, והמכונית שהשתתפה ברוב הצילומים היתה רפליקה שיוצרה באנגליה. ב.מ.וו שלחה את הגוף החיצוני, וחברה בריטית ייצרה לפיה מרכב מפיברגלס, שהולבש על שלדה שהיתה שייכת למכונית הבריטית האגדית אי.סי קוברה. המנוע הגיע משברולט, והמתלה האחורי - מיגואר. שתי מכוניות כאלה נבנו לצורך הצילומים, וגם מרכב שלישי ריק, שנחתך במרדף עם המסוק. במהלך הצילומים התברר שאת משגרי הטילים בכנפיים, שנשאו הרפליקות, כלל אי אפשר היה להרכיב ב-Z8 המקורית.

שובה של אסטון

אף שה-DB5 הקלאסית נותרה תמיד ברקע, נראה שהעולם עצר את נשימתו כשבונד חזר לאסטון מרטין בסרט "למות ביום אחר" (2002) - 40 שנה אחרי המפגש הראשון. הפעם היתה זו הוואנקיש החדשה. פורד, אז הבעלים של אסטון, נטלה את החסות מב.מ.וו, וזו הסיבה שהסרט עמוס במכוניות ממותגים שהיו אז בבעלות פורד. זה כולל, כמובן, גם את היגואר XKR הירוקה של הרעים.

מפיקי הסרט רצו להעצים את האירוע ויצרו מכונית שתזכיר באופן נוסטלגי את ה-DB5 של "גולדפינגר": לכן גם מכונית זו עמוסה בטריקים - כמו, למשל, מקלעים שנשלפים מתוך מכסה המנוע ויודעים לעקוב אחר המטרה, טילים שיוצאים מהגריל, וכמובן, יכולתה להפוך לבלתי נראית. כמו ב-DB5, גם לוואנקיש כיסא מפלט - שהפעם מסייע לבונד להפוך את המכונית. כדי לסייע למכונית לאחוז בקרח האיסלנדי היא הצטיידה במסמרים שנשלפים מהצמיגים בעת הצורך. המהירות המירבית של המכונית, אגב, היתה 190 קמ"ש, לעומת יותר מ-300 בוואנקיש האמיתית.

חוזרים ל-DBS

בונד חדש, דניאל קרייג, הגיע באמצע העשור הקודם והמשיך במסורת האסטון מרטין. הוא חזר ל-DBS, חדשה כמובן, ב"קזינו רויאל" (2006) - אך למעט תא סודי להסתרת אקדח וערכת חירום רפואית, לא כללה המכונית טריקים מיוחדים. המכונית לא היתה מוכנה בזמן לצילומים, ואסטון שלחה רכב מדגם DB9 שעבר ניתוח קוסמטי לטובת הדמיון. סצנת ההתהפכות צולמה על מסלול ניסויים בריטי, וכדי להתגבר על היציבות הגבוהה של המכונית הוסתרה על המסלול רמפה בגובה של 4.5 סנטימטרים. הפעלולן הפעיל תותח אוויר כדי להפוך את המכונית ברגע הנכון. התוצאה: שבעה היפוכים רצופים שהכניסו את המכונית לספר השיאים של גינס.

ה-DBS המשיכה גם לסרט הבא של בונד והאחרון בסדרה עד כה, "קוונטום של נחמה" (2008), שבו היא נהרסה אחרי מרדף בפתיחה עם שתי מכוניות של אלפא, בדרך מאגם גרדה לסיינה. הכוכבת הרשמית בסרט היא דווקא מכונית קטנה ועממית, קא החדשה, המבוססת על פיאט 500. הסיבה פשוטה: קא היוצאת הפכה לאייקון, ובפורד היו צריכים לעמול על הדימוי של הדגם החדש. היא בוודאי מתחרה עם הדה-שבו על תואר המכונית העממית של הסידרה, ועם 68 כוחות סוס בלבד היא החלשה ביותר שהיתה לבונד. השאלה המעניינת את חובבי הסדרה - ואת חובבי הרכב - היא באיזה מכונית יפציע דניאל קרייג בסרט החדש בסדרה, שאמור לצאת למסכים לקראת סוף השנה.

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו