"אני מבקשת מאדל שתהיה נוכחת פה, ושתעזור לי שהכל יעבור בשלום. מרשה לעצמי לבקש ממנה, אני יכולה לבקש ממנה. מבחינתי אלה עכשיו רגעים של 'סיעתא דשמיא', ככה זה בלידה, הכל פתוח, ואל תוך החיים מגיעים גם המתים.
"היא פה, אני מרגישה אותה שהיא פה לידי, באה כדי לסייע לי, כאילו אנחנו ישות אחת, גם ככה כל הזמן מתבלבלים וקוראים לי אדל. יש לה כוח ענק, לילדה שלי. כמה היא עשתה בשנתיים האלה, כמה כוח, כמה עוצמה, איך היא נגעה בלב של כולם, אז מה זה בשבילה לבוא ולעזור נקודתית לאמא שלה".
יום ראשון השבוע, עשר בערב, מחלקת יולדות בבית החולים מאיר בכפר סבא. אנחות הכאב של האימהות שבדרך נמהלות בבכי של תינוקות, שהגיחו זה עתה לאוויר העולם, נושמים את נשימתם הראשונה. בחדר ההמתנה המוני בני משפחה - נרגשים, מצפים, דואגים. ובחדר מספר 1, אדווה ביטון נושמת במיומנות אל תוך הצירים שלה.
"ולדנית מנוסה", מכנות אותה המיילדות כשהן נכנסות מדי פעם לוודא שהלידה מתקדמת כסדרה, משתהות לרגע על השם הרשום בתיק הרפואי, וחיוכן מתרחב עוד יותר, כאילו אומר, "אנחנו מכירות היטב את הסיפור שלך, את אמא של אדל. כל הכבוד".
הן לא שמות לב לצלקת שעל צווארה של אדווה, זיכרון מר ורע מאותו ערב קשה שבו נפצעו היא ואדל הקטנה, אבל גם אדווה לא מתייחסת אליה. "זה הלב שלי שמצולק ומדמם מאז שאדלי הלכה", היא אומרת, והלב מתכווץ כל אימת שצמד המילים "לידה שישית" נשלח אל חלל החדר, כי זאת תהיה לידה שישית של אדווה, אבל רק חמישה ילדים יהיו בבית.
בת שנתיים ושמונה חודשים היתה אדל כשנפצעה אנושות בפיגוע האבנים במארס 2013 בצומת גיתי אבישר שליד אריאל. במשך שנתיים תמימות נאבקו בני משפחתה על שיקומה, אף שהרופאים קבעו שפגיעת הראש שלה קשה מאוד. דלקת ריאות שהסתבכה הביאה למותה, כשהיא בת 4 ושמונה חודשים.
"שיחררתי. אבל זה לא הסוף שביקשנו לסיפור שלנו", אמרה לי אדווה כשפגשתי אותה בשבעה, בפברואר 2015. היא היתה מיואשת, מותשת, כואבת. אמהּ של אדווה, מרטין, לקחה אותי לראות את הבית החדש שהלך ונבנה אז, והותאם בדיוק לצרכיה של אדל. "פה, בקומה הראשונה, היה צריך להיות החדר של אדלי, עם חדר צמוד למטפלת ואמבטיה ושירותים עם פתח רחב ונגיש", היא אמרה, "ועכשיו מה? אני מקווה שאדווה תמשיך ללדת ותמלא את הבית הזה בהרבה ילדים. אני מקווה שלהבא נתראה רק בשמחות".
"יש יותר שמחה מזה?" אני שואלת עכשיו את מרטין, שנמצאת בבית החולים כבר מהבוקר. הן חשבו שהלידה השישית תלך צ'יק צ'ק, אבל "הוא כאילו יודע כמה חם בחוץ, אז עוזרים לו להזדרז", אדווה צוחקת.
"אין על הילדה שלי", אומרת מרטין בהתרגשות. "אין עליה".
"יש יותר שמחה מלידה?"
אדווה היא ממושאי הסיפור שלא מאפשר למספר להתנתק ממנו. החיוניות והכוח שיש בה הבהירו לי כבר אז, לפני שנה וחצי, שמותה של אדל אינו סוף פסוק מבחינתה. שהיא עוד תמשיך לעשות, והיא תנציח את זכרה של בתה הקטנה ככל שתוכל, והיא תמשיך ללדת. כשסימסה לי בסוף השנה שעברה "אני בהריון, אמורה ללדת ביולי", לא הייתי מופתעת.
בחצות וחצי של יום שני השבוע נולד בנה השישי, במשקל 4.085 ק"ג. תינוק יפהפה וברור עם פלומת שיער בלונדינית, כמו של אחותו נעמה. "הוא קופי של סבתא שלו", אומרת המיילדת, ומרטין מחייכת בשביעות רצון. "ישתבח שמו, ישתבח שמו", היא עונה.
הבעל רפי הגיע בדיוק ללידה, אחרי שדאג שכל הילדים ילכו לישון, זה היה קשה להם הערב, בגלל ההתרגשות מהאח החדש שאמור להצטרף למשפחה. אדווה היתה בטוחה שהוא לא יבוא, כי כבר אינו מסוגל עוד לבוא בשערי בתי חולים, די היה לו מהם במשך שנים. אבל רפי לא באמת היה יכול להישאר בבית.
לאדווה (36) היה ברור עוד לפני הבדיקות שההריון הזה יביא איתו בן, אח קטן לאחייה השילוני, שנולד במהלך הטיפולים האינטנסיביים באדל והיה בן ארבעה חודשים כשהיא נפטרה.
עם אדל בשיקום, לפני מותה. "הייתי שבר כלי, הכל כאב לי. הנפש נסדקה, והיה משבר אמוני מאוד גדול" // צילום: יהושע יוסף
"הקדוש ברוך הוא לא היה מעמיד אותנו במבחן של בת שתיוולד אחרי האובדן של אדלי", אומרת אדווה, "הוא לא היה עושה לנו את זה. די, יש גבול. אף אחד לא יכול לבוא במקומה של אדלי. אני ממשיכה הלאה, אני לא מוותרת, אבל אין ניחומים ואין פיצוי לאובדן הגדול שחווינו. אני שמחה שתתווסף עוד אנרגיה של בן לבית, בשביל האיזון, ושלאחייה יהיה חבר".
בדיוק לפני חצי שנה הם עברו לבית הגדול ביקיר, יישוב קהילתי דתי שבשומרון, שנבנה לצרכיה של אדל. בית גדול ומעוצב ורחב ידיים, שאדל לא זכתה לבוא בשעריו. "בואי, תראי את החדר שהיה אמור להיות שלה", הובילה אותי אדווה שבוע לפני הלידה, מצביעה לעבר חדר גדול, כמעט אולם קטן, עם שולחן ענק וסביבו ספסלים וספרי תורה.
"בשבוע שעבר חנכנו פה את חדר הלימוד, ואנחנו מייעדים אותו לשיעורים תורניים. היו פה כמעט 100 אנשים ששמעו שיעור תורה מפי רב, שכולו נסב סביב קירוב הלבבות. לרפי היה חשוב להפוך את החדר הזה למקום שיבואו אליו בני הנוער הנפלאים שהארץ הזו מגדלת, בני נוער שהיו שם בשבילנו בכל רגע נתון מאז שאדל נפצעה, בתפילות, בארוחות שהביאו לנו, בבייביסיטר לקטנים כשאנחנו התרוצצנו בין בתי החולים.
"רצינו שיהיה להם מקום שהוא קצת כמו בית חם, עם כל מה שיש לאווירה הביתית להציע, בית מדרש שהוא קצת אחרת, להתכנס בו ולדבר ולקרב את הלבבות. ככה היה חשוב לנו לזכור את אדל ולהזכיר אותה. מהמקום של חיוּת ושמחה ואחדות ושיח על כל גווניו. ולא שהבית הזה יהפוך לבית מקדש מדכא לזכרה של אדל".
היא תמיד היתה כאחוזת קפיץ. הדוקטור לכימיה תרופתית, שלמדה ביולוגיה ופרמקולוגיה, היתה תמיד שכלתנית ופרקטית ותזזיתית, ולוחמת. נלחמה בבתי החולים, שלא ישחררו את אדל טרם הזמן, נלחמה בביטוח הלאומי ובמשרד הביטחון על סל טיפולי השיקום שמגיעים לבתה, נלחמה בקטינים שסקלו את מכוניתה באבנים והרגו לה את הילדה, נלחמה על מקום קבורתה של אדל, כשהמינהל האזרחי התנגד להכשיר קרקע לקבורה ביישוב. אדל היתה הראשונה להיקבר ביקיר.
ככה היא, לביאה ששלפה את טפריה ולא נתנה לאף אחד לייאש אותה בסיכויי השיקום של אדל, עד שבאה דלקת הריאות וטרפה לה את הקלפים.
שבוע לפני לידת בנה השישי, היא אחרת. כאילו משהו נרגע, הפך אותה לנינוחה יותר, מכילה יותר, מאפשר לה לראות את כל קשת הצבעים שבין השחור ללבן.
"זה נכון, אני אחרת. איך אפשר להישאר אותו הדבר כשהילדה הקטנה שלי קבורה במעמקי האדמה? איך אפשר? כשאדלי היתה בחיים, לא הרגשתי כלום. הגוף שלי היה חייב להיות חזק ומתפקד כדי לטפל בה, להרים אותה, להתעורר בלילה להזין אותה. המורכבות הרפואית שלה היתה מאוד לא פשוטה. ואז הילדה היפה הזו, ילדת האור שלי, נטמנה באדמה, והכל קרס.
"חטפתי דלקת במפרקי הידיים. הייתי שבר כלי מבחינה פיזית, הכל כאב לי. וגם הנפש נסדקה, והיה משבר אמוני מאוד גדול, והזמן לא עוזר, הוא רק מקשה. לעולם לא אשלים עם האובדן הזה, עם השבר הענק. ונשאלות שאלות קשות ומייסרות, ואני מבינה שזה המבחן שהקדוש ברוך הוא מעמיד אותי, כי אני יכולה להאשים אותו או להאשים את עצמי שלא הייתי עם אדל באותו לילה שבו הכל התחיל להסתבך בבית החולים, או להבין שכל מה שקורה הוא מדויק.
"נפער בי חלל ענק, שהותיר רִיק שהייתי חייבת להתמודד איתו, ובחרתי לקחת את האובדן למקום של צמיחה, של חיוּת, של עשייה. זו הדרך שלי להתמודד עם האין. אני שלמה עם מה שאני רוצה לעשות, ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה ואיך אני רוצה לעשות את זה. אם פעם חלמתי בגדול, היום אני חולמת בענק.
"רפי כל כך שונה ממני. הוא נחבא אל הכלים, מפנים את הכאב, אבל נותן לי גיבוי מלא לכל מעשיי. אני יודעת שהוא גאה בי".
כשלושה חודשים לאחר פטירתה של אדל הקימה אדווה את עמותת "אדל", ראשי תיבות של המילים "אני דואג לאחר".
לקראת סוף ההריון. "דואליות של עצב ושמחה" // צילום: מירי צחי
"אני ומשפחתי, כנפגעי פעולות איבה, היינו עטופים באנשי מקצוע. עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, שדאגו לכולנו. עם הזמן הבנתי, לצערי, שגם בשכול יש היררכיה. נחשפתי למקרים של משפחות שאיבדו את יקיריהן בנסיבות טרגיות שאינן קשורות לפעולות איבה. הבנתי שאין מי שידאג למשפחות הללו ויעזור להן בפן הכלכלי, השיקומי, החברתי, והכי חשוב, הרגשי. מי מטפל באמא שבנה טבע בחופשת הקיץ? לי יש יום זיכרון לנפגעי פעולות איבה, ויש לי תקציב לספר זיכרון. אבל מה עם התינוקת שמתה מוות בעריסה? מי ידאג להורים שהילדים שלהם התאבדו?
"הבנתי שאין מרכז של אובדן ושכול, שידאג לכל הרבים שנשארים מיותמים מעזרה, מתמיכה רגשית, ממילה טובה ומחיבוק חם. החזון שלי הוא להקים מרכז כזה, שייתן מעטפת טיפולית ראויה. שיהיו שם אולם הרצאות, וחדר מנוחה, וקפטריה, וסדנאות שיועברו על ידי אנשי מקצוע, ותערוכות שיציגו את עיבוד השכול.
"זאת המטרה של עמותת אדל, וככה אני בוחרת להנציח את זכרה, מעמקי נשמתי, מתוך מקום של חסד ונתינה. אני לא עושה את זה לעילוי נשמתה, כי אדל היא מבחינתי הרוגת מלכות, נפצעה בגיל שנתיים וארבעה חודשים, לא פגעה באיש. אני עושה את זה לזכרה, וזה מנחם אותי קצת".
"לדבר עם כל מי שאיבד ילד"
"יש לך מישהו שנפטר לך?" שואלת אותי אביגיל בת ה־8 מייד כשהיא נכנסת הביתה מהקייטנה, ובעצם שאלתה היא מסכמת את כל העשייה של אמה בשנה וחצי האחרונות. "אמא כל הזמן מדברת עם אנשים שנפטרו להם אנשים, היא כל הזמן בטלפון איתם. אז מי נפטר לך?"
"זה בדיוק ככה", מחייכת אדווה, הבנות יודעות שזו מציאות חיי, מפעל חיי, ולזה אני מקדישה את זמני ומרצי. הן עונות הרבה פעמים לטלפון שלי ורואות איך אני שומרת את אנשי הקשר - לפי האסונות שפקדו אותם, כדי שאדע לזהות. זו סיגל מוות בטביעה, זו מלכה מוות בעריסה. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. אני מדברת איתן שעות בטלפון".
וזה משאיר לך זמן לילדים?
"אני מקפידה על זמן איכות לילדים, אבל אם יש אמא נסערת שזקוקה למילה טובה ולאוזן קשבת, אני לא אגיד לה, 'סליחה, אני עם הילדים'. אני מסבירה לבנות שמי אם לא אני יכולה להבין את המשפחות האלה הכי טוב, ושמישהו צריך להושיט אליהן יד ולעזור להן. הן יודעות למה אני עושה את זה. החזון שלי הוא שיהיה קו חם, שיטפל באימהות האלה, ואין לי ספק שזה יקרה".
אני מסתכלת על האישה החזקה הזאת, שבטן של חודש תשיעי בין שיניה מדגישה את החיים ואת עוצמתם אל מול האובדן והשכול, שהיא עוסקת בהם יומם ולילה, והיא מקווה לא ללדת עדיין כי יש לה אירוע בעכו, שבו היא רוצה לפרסם את פעילות הסניף שכבר פועל שם, ויש גם סניף שהולך ומתגבש בלוד, ויש ערב נשים בבאר שבע, שבו היא תרצה את סיפורה, שנקרא "המסע", ותנסה לרתום לעמותה כמה שיותר אנשים.
חשוב לה שכולם בארץ וגם בקהילות בעולם יידעו על החזון שלה, ולכל קצווי הארץ היא נוהגת בעצמה, לא עושה עניין ממרחק, נחושה במטרתה. לא מתרגשת מלאווים שהיא מקבלת, וכשנסגרת בפניה דלת אחת, היא תמצא מייד את הדלת האחרת שתיפתח.
כבר יותר משנה היא מסתובבת בין ראשי ערים ומועצות בארץ ומספרת להם על הפרויקט שלה, מבקשת שיתוף פעולה, כי בניגוד לרשימות המסודרות של חללי פעולות האיבה, לה אין גישה לרשימות של משרד הרווחה בגלל חסיון הפרט, וחשוב לה להקים כמה שיותר גרעינים כאלה בערים השונות, קהילות תומכות שיתרכזו בעתיד לכדי מרכז אחד גדול.
בקרוב היא תצא בקמפיין גדול שיספר על העמותה, יסביר מה מטרתה. יום צילומים שלם הוקדש לסרט שישיק את הקמפיין ויכלול את הפסקול של שירי מימון, שהתנדבה לצורך העניין ("התקשרתי לשירי. היא היתה נפלאה ומאוד ריגשה אותי בהתמסרות שלה").
בסרט תודגש הדואליות בין המוות לבין כוח החיים, ישתתפו בו משפחות ששכלו את ילדיהן, דתיות וחילוניות, ובהן אמו של רותם דוידזון ז"ל מעכו, שנהרג כתוצאה מקריסת שער כדורגל, ובני הזוג גרוס, הוריהן של אביגיל ויעל, שנפטרו מהרעלה בעקבות ההדברה שנערכה בביתם.
"היום אני יותר מפוקסת, יותר מרוכזת, לא פוחדת לירות לכל הכיוונים, לא פוחדת להיכשל. לוחצת אנטר, מעזה ועושה. לא מעניין אותי מה אנשים אומרים. אני חושבת שבן אדם שמנצח זה אחד שלא פוחד להיכשל. ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה".
"ההתגייסות מחממת לב"
בבית משפחת ביטון התכונה רבה. מוריה (11 וחצי), נעמה (10) ואביגיל (8) נערכות לנסיעה ברכבת מתל אביב לעכו, עם אמן. הן יעזרו לה בהפקת ההפנינג שייערך בעיר, כדי להביא למודעות התושבים את גרעין "מרכז אדל".
ילדות עצמאיות, בוגרות לגילן, וכשהן כותבות ברכת יום הולדת או בר מצווה או כל ברכה, אדל תמיד תופיע ברשימת הילדים, אחרי אביגיל ולפני אחייה. ביום המשפחה הן תמיד יציירו גם אותה ויכתבו מעל "אדל", ואחותן שהיתה ואיננה כאילו נוכחת וקיימת. ביום הזיכרון האחרון עלתה מוריה לבמה לדבר על אחותה, ובפרויקט של כיתות ב', "הולכים לאורו", סיפרה אביגיל על האחות הקטנה שהיתה לה.
אחייה בן השנה ושמונה חודשים חוזר מהגן. "תראי, הטייץ שלו היה של אדל", אומרת אביגיל, ואי אפשר שלא להתרגש מהדמיון שלו לאחותו, שלא הכיר.
הבעל רפי. "שונה ממני"
"זה נכון, אחייה מאוד מזכיר את אדלי", מסכימה אדווה. "הוא ילד שמח ומאושר בדיוק כמו שהיא היתה, משתמש בדיוק באותן הבעות פנים, עושה בדיוק את אותם מעשי קונדס שהיא עשתה. הדמיון ביניהם מדהים וקשה גם יחד".
דינמיקת הבית שמחה ורועשת, אבל בשבתות ובחגים אדווה נשברת לפעמים. החוסר והריק מציפים אותה, ולא פעם היא בוכה, לא מסתירה את הדמעות מילדיה. "מבחינתי אני חיה את הזיכרון של אדל יום יום, דקה דקה, היא כל הזמן בפי ובליבי".
אז למה להתעסק עם עוד שכול?
"אני כל הזמן מחטטת בפצע הפתוח, עוסקת באובדנים של בני אדם, לא בצד השמח והפוטוגני של החיים. כשאנשים שואלים אותי מאיפה הכוח, התשובה היא מאוד פשוטה. החזון של 'מרכז אדל' נותן משמעות לחיים שלי. האמא שניגשת אלי אחרי ההרצאה ואומרת לי, 'נתת לי כל כך הרבה כוח וכל כך הרבה השראה', נותנת משמעות לכאב שלי.
"עד לפני הפציעה של אדל הייתי מרצה באוניברסיטה, מי חלם על עשייה ציבורית? ואז הגיעה הפציעה, ואני לא ויתרתי ונלחמתי, אבל למעלה החליטו עבורי אחרת.
"אני באמת מאמינה שהקדוש ברוך הוא לקח אותי וקילף אותי מהאישה האנונימית והפרטית שהייתי, כי אני יכולה לתת. כי קיבלתי את המתנות הללו - נחישות, יכולת ורבאלית, סוג של כריזמה, לא משנה איך מכנים את התכונות הללו - ואני צריכה לעשות עם זה משהו. אני חייבת לנתב את זה למען האחר.
"אם אני מגיעה לשבעה של משפחה שהבת שלה נהרגה בתאונה בהודו, אני לא זרה שם. כי זרה לא תבין זאת, ואני כן. אין שום הבדל בין הכאב שלי לכאב של אותה אמא, ולכן אסור שיהיה הבדל בטיפול בכאב הזה. ואני לא נציגה של אף ממסד, אני נציגת הלב הכואב של אמא, שטמנה את הפרח שלה באדמה.
"אני באמת מאמינה שאם אעשה טוב, הטוב יחזור אלי פי אלף. מספיק שאני כותבת פוסט אחד שאני צריכה מתנדבים לפעילות של העמותה בתל אביב, מייד יש נהירה והתגייסות של אנשים, שמחממים את ליבי. אנשים יוצרים איתי קשר מחו"ל ושואלים, 'מה את צריכה? רק תגידי'.
"בחודש פברואר האחרון חזרתי מסיבוב הרצאות בניו יורק. סיפרתי שם על החזון והחלום, כי אני צריכה כמה שיותר משתפי פעולה, בארץ ובעולם. מבחינתי מה שחשוב כרגע זה שכמה שיותר ראשי ערים ומועצות יגידו, 'בואי, אנחנו איתך, הפעילות שלך כל כך חשובה'. אני בטוחה שזה יקרה. אין לי ספק בכך".
ביום ראשון הקרוב תיערך ברית המילה לרך הנולד, וייחשף שמו בישראל. בינתיים אדווה תיקח כמה ימים לעצמה, להתאושש. היא מאוד רצתה להספיק להשיק את הקמפיין לפני הלידה, אבל למדה שלכל דבר יש עת משלו, ושהכל מדויק.
"בהרצאות שלי אני אומרת שאני לא מחליפה את קיטבג המסע שלי באף קיטבג אחר", היא אומרת לי השבוע בבית החולים. "זה המסע שלי, וזה התיק שלי, ויש בו אין, אבל יש בו גם הרבה יש. יש בו דואליות של עצב ושל שמחה.
"הילד הזה, שנולד עכשיו, הוא ההוכחה להמשכיות של המשפחה שלנו, ולהמשכיות של עם ישראל, ואני מודה עליו כל כך. הוא יגדל אל תוך האור של אחותו, אותו אור שחשוב לי להקרין הלאה, למי שזקוק לו".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו