אני חולה על מתיו מקונוהיי, אבל אפילו הוא לא מצליח להציל את "מדינת ג'ונס החופשית" - אפוס היסטורי שמתרחש במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית ובשנים שלאחריה, ומבוסס על אירועים שהיו באמת.
מקונוהיי מגלם את ניוטון נייט - חובש בצבא הדרום שבטנו מלאה על כך שבעלי העבדים העשירים מקבלים פטור מהלחימה, בשעה שהעניים, שנלחמים עבורם ועבור האינטרסים הגזעניים שלהם, נופלים כמו זבובים בשדה הקרב. לאחר חוויית לחימה מטלטלת במיוחד, נייט גומל בליבו לערוק משורות הצבא, ועד מהרה הוא מוצא את עצמו מסתתר בביצות של מיסיסיפי עם כמה עבדים שחורים שנמלטו מאדוניהם. שם הוא גם פוגש ברייצ'ל (גוגו מבאטה־רו) - אישה שחורה שמאוחר יותר תהפוך לאם ילדיו.
מפה לשם, נייט מחליט לקרוא תיגר על צבא הקונפדרציה, ויחד עם חבריו העבדים ועוד מספר עריקים הוא מקים ישות מדינית עצמאית בלב הדרום. אט־אט מצטרפים אליהם עוד ועוד אנשים שמאסו במלחמה ובאופן האכזרי והחזירי שבו הצבא מתייחס לעניים ולחלשים שנותרו מאחור, ונייט, שמתגלה כלוחם צדק ערכי וכריזמטי, הופך למנהיגם הבלתי מעורער.
דומה שהסיפור הנשכח (והדי מדהים) הנ"ל היה מאוד קרוב לליבו של הבמאי גארי רוס ("פלזנטוויל", "משחקי הרעב"), וניכר שהיה לו חשוב מאוד לספר אותו. אך למרות הכוונות הטובות, העסק פשוט לא עובד. הפתיחה הסוחפת והמזעזעת דווקא מצליחה להמחיש את הסיבות שבגינן נייט בוחר לנטוש את שדה הקרב. אך כמעט כל מה שמגיע לאחר מכן משחק את עצמו על המסך כמו שיעור היסטוריה ארוך שאולתר בידי מרצה עם הנגאובר.
הנרטיב מקוטע ואפיזודי, התסריט, שכל הזמן נמצא במירוץ אל עבר ראש הפרק הבא, פוסח שוב ושוב על סצנות מהותיות, ואף שהסרט נמשך כמעט שעתיים וחצי, התחושה המתקבלת היא שרוס אינו מצליח ללפות את ידיו סביב האירועים ההיסטוריים המרתקים שמונחים לרגליו. במקום זאת, הסרט ניאות לעסוק בנקודות המוצא והסיום של תהליכים שונים, מבלי להציג את התהליכים עצמם או להסביר כיצד הם התרחשו. כתוצאה מכך, מקונוהיי בעיקר מבלה את זמנו בנשיאת נאומים מעוררי השראה. למרבה הצער, אם שמעת אחד, שמעת את כולם.
ההתפזרות ההרסנית של "מדינת ג'ונס החופשית" מקבלת ביטוי גם בשימוש התכוף בכתוביות - שמספקות אינפורמציה רבה שהסרט עצמו אינו מצליח להעביר לצופים באמצעים דרמטיים - ובשילובה של עלילת משנה משפטית מיותרת שמתרחשת כשמונים שנה לאחר מלחמת האזרחים. קל להבין מדוע עלילת המשנה הזאת - שבה אחד מצאצאיו של נייט נשפט על כך שנשא אישה לבנה לאישה - נראתה חיונית לרוס. היא מדגימה כיצד הגזענות בדרום לא נעלמה לאחר תום מלחמת האזרחים, ומראה איך החוקים הגזעניים של פעם פשוט הוחלפו בחוקים גזעניים חדשים. אך בפועל, השילוב הלא אלגנטי שלה בסרט רק הופך את התוצאה לעוד יותר מבורדקת ומקוטעת.
מקונוהיי, מצידו, עושה כמיטב יכולתו כדי לגרום לסרט להמריא. הוא מיוזע, מזוקן ופעור עיניים כפי שרק הוא יודע, ובשלבים המוקדמים של הסרט עוד נראה שיש לו סיכוי לסחוב את היצירה הסופר־כבדה הזאת על גבו. אך ככל שנוקפות הדקות, וככל שהאירועים המזעזעים נערמים זה על זה, מתברר שהמשקל הרב מכריע אותו. לאחר התפנית שנייט עובר בתחילת הדרך, הדמות שלו מידרדרת באיטיות אך בבטחה אל עבר מחוזות "המושיע הלבן", ונותרת שם. ולמרות שכמה רגעים בעלי עוצמה פזורים לאורכה של היצירה, אף אחת מדמויות המשנה שמעורבות ברגעים האלה אינה מקבלת את הנפח או את תשומת הלב שהיא ראויה להם.
כפי שמהדורות החדשות בתקופה האחרונה שבות ומזכירות, הנושאים שבהם עוסק "מדינת ג'ונס החופשית" עדיין מאוד רלוונטיים עבור החברה האמריקנית. אך הבחירה של רוס לספר את סיפורו על יריעה כה רחבה מניבה יצירה דידקטית, שטחית וחסרת מומנטום שאינה מתקרבת לקרסוליים של סרטים דומים מהשנים האחרונות - כמו "12 שנים של עבדות" ו"ג'אנגו ללא מעצורים" - שהעדיפו להתמקד בפלח צר ואישי יותר של הסיפור הכולל. תייגו תחת כישלון אצילי.
"מדינת ג'ונס החופשית" (Free State of" Jones"), במאי: גארי רוס. ארה"ב 2016
קריסטן סטיוארט ב"שווים". יש עתיד?
רגשות מעורבים
להרגיש או לא להרגיש - זו השאלה שעומדת במרכז "שווים", דרמה רומנטית עתידנית שיצאה מתחת ידו של הבמאי הצעיר והמוכשר דרייק דורמוס ("Like Crazy").
עלילת הסרט מתרחשת בעולם קר, מנוכר וקהה חושים שבו הרגשות האנושיים ממוגרים באמצעים מלאכותיים עם הלידה, ומתמקד בשני צעירים יפי מראה (ניקולס הולט וקריסטן סטיוארט) שבכל זאת מתחילים להימשך זה לזה. כצפוי, כשהעניין מתגלה, שני הגיבורים שלנו מוצאים את עצמם נרדפים בידי הממסד, שמבקש לאשפז אותם בבית חולים מיוחד ו"לטפל" בהם. וכצפוי, השניים מחליטים לברוח למקום מרוחק שבו לא יפריעו להם להתחבק, להתנשק ולעשות זה לזה עיניים. האם יצליחו?
לאחר שהשתפשף ורכש לעצמו שם עם כמה דרמות אינדי צנועות, "שווים" מוצא את דורמוס נכנס לטריטוריות המד"ב הדיסטופי־אסתטי שמוכרות מסרטים כמו "גטקה" ו"עולם הזמן" (שניהם של אנדרו ניקול). בעזרת פסקול אמביינטי מרחף, תלבושות אחידות וחופן של לוקיישנים סטריליים והיפר־מודרניים הוא מיטיב לייצר את האווירה ואת המראה שהז'אנר דורש. אך בכל מה שקשור לסיפור, ההצלחה שלו חלקית בלבד. בעיקר מפני שמעבר למתואר בסינופסיס, לא קורה כאן יותר מדי.
עם זאת, יש ל"שווים" מעלות מסוימות, ואלה בעיקר נובעות מהופעותיהם המדויקות של הולט ("מקס הזועם: כביש הזעם") וסטיוארט ("דמדומים"), שנעים באופן מרשים, משכנע והדרגתי בין אפאתיה מוחלטת לבין סערות הנפש האמוציונליות שמערערות את עולמם. התהליך העדין והמדוד שהם עוברים במהלך הסרט הוא למעשה גולת הכותרת כאן, והדרכים המינימליסטיות והמאופקות שבהן דורמוס מתעד את התהליך הזה, תוך כדי שהוא מציב את ה"התעוררות" של גיבוריו כנגד המונוטוניות הכבויה של הסביבה, מצליחות לעורר מחשבות לגבי טבעו וחשיבותו של הרגש, ואפילו להיות קצת ארוטיות. כל מבט, כל נשיכת שפה וכל כמעט נגיעה הופכים למשמעותיים. ודורמוס, שמרבה למקד את המצלמה שלו בפניהם של שחקניו, סוחט כל מחווה שכזאת, מינורית ככל שתהיה, עד לטיפת הערגה והכמיהה האחרונה.
אני מניח שסרטו של דורמוס מבקש לומר משהו על עולמנו אנו, ועל נטייתם הגוברת של רבים מאיתנו לעמעם את התחושות השונות שמוציאות אותנו מאיזון בעזרת תרופות מרשם ו/או סמים אחרים. אך כאמור, הסיפור שהוא מספר מתרחש על פני השטח בלבד ונמנע מללכת לעומק. הקליימקס האמוציונלי הבלתי נמנע אמנם מזריק קצת אנרגיה להתרחשויות, וגם נוכחותם האמינה כתמיד של גאי פירס ("ממנטו") וג'קי ויבר ("ממלכת החיות") בתפקידי משנה מסייעת במידת מה לשמר את העניין והמתח. אבל בשורה התחתונה, "שווים" מותח את הקונספט שלו עד לקצה גבול היכולת מבלי לגבש אמירה מקורית או מהדהדת במיוחד. לפחות נעים להסתכל עליו.
"שווים" ("Equals"), במאי: דרייק דורמוס. ארה"ב 2015
yishai.kiczales@gmail.com טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו