המשורר מחמוד דרוויש קרא לטרנספר של יהודים מארץ ישראל. האנטישמיות חילחלה משיריו. הוא רצה לאכול את "בשר הכובש" כאילו היה קניבל. בצעירותו נטש את ישראל והצטרף לאויביה, וחזר לאזור. דרוויש נותר אויב גם כשחבר לזמן־מה לבת זוג יהודייה שהיתה יוצרת מקורית. השבוע שידרו בגלי צה"ל שיעור מטעם האוניברסיטה הפתוחה על שירתו החשובה כשלעצמה, ומירי רגב הזדעקה, ואביגדור ליברמן לא החמיץ את ההזדמנות לזמן אתמול את מפקד התחנה ירון דקל לשיחת נזיפה.
ניתן לאגור הסברים להצדקת המשדר. הוא עניין אקדמי של האוניברסיטה, ובכלל תוכן שיריו דווקא מחזק את טיעוני הימין כי הפלשתינים זוממים עדיין להשמיד את ישראל. אך גם מי שמניח כי הסברים אלה קלושים ועצם השידור שערורייתי - מבין כי התערבות של פוליטיקאי בתוכן השיעור על דרוויש היא פגם ופגע. כיוונתי לדעת גדולים, שכן זו עמדתו הראויה של ד"ר אביחי מנדלבליט. הפוליטרוק ליברמן יכול לא לחדש את החוזה של דקל, אבל אסור לו להתערב בתוכן השידור.
ליברמן לא לבד. נשיאת שנקר הפרופסור יולי תמיר הסירה ציור מאוס של איילת שקד בעירום מקיר התערוכה, וקמו עליה מבית - דווקא משמאל - ולו אני במקומה לא הייתי מפעיל צנזורה. היה עליה לנסות ולשכנע את הממונה על התערוכה לארי אברמסון לוותר על הציור ולהסביר ולנמק, אך אם לא עלה בידה - להימנע מלהפעיל את מרותה בעניין שהוא בתחום האמנות וחופש הביטוי.
כן גם בהפעלת תאגיד התקשורת. בנימין נתניהו לא עמד בלוח הזמנים, ונראה כי לא אכפת לו שכך אירע. מכל מקום הסכמו החד־צדדי עם אבי ניסנקורן לדחות ל־2018 את הפעלת התאגיד הוא מהלך מגושם בשדה הפרוץ של הדמוקרטיה.
יולי תמיר. נשיאת שנקר הסירה ציור מאוס של איילת שקד בעירום מתערוכה // צילום: משה שי
כל אירוע כזה הוא עניין של מה בכך. אבל מי שלקחי ההיסטוריה אינם זרים לו יודע שההתחלה היא תמיד בעניינים זניחים בעוד מעבר לגבעה ולקשת בענן ממתינים המושגים ז'דאנוביזם ועתה גם ארדואניזם. מחיר הצנזורה גבוה מאשר ההבלגה השלטונית.
כשמירי רגב צודקת
מכל מהומות ה"כפיים־כפיים" שהחדירה מירי רגב לפוליטיקה המידרדרת רק פנייתה לד"ר אביחי מנדלבליט לאתר אמצעים משפטיים למניעת סיוע כספי ממוסד המעודד סרבנות שירות בצה"ל מחזיקה מים. הרבה מים. תאיר קמינר היא סרבנית שירות. לא רק בשטחים אלא בכלל.
במדינה דמוקרטית מתוקנת היתה נעצרת לתקופת שירות החובה, לפחות. אך צה"ל הסתפק בשישה חודשים ונמאס להתווכח איתו. הוא שיחרר אותה. עתה מבקש הסינמטק לערוך לה ערב הוקרה. כך עשו פעם בימין הקיצוני לחייל שסירב ללחוץ בטקס רשמי את ידי הרמטכ"ל במחאה על ההינתקות מעזה.
תאיר קמינר. האירוע בסינמטק לא נועד להביע דעה אלא לערוך מחווה להפרת חוק // צילום: גדעון מרקוביץ'
רק בהבדל אחד, שהימנים אשר חגגו את גסות הרוח מתוצרתם לא ביקשו סיוע כספי מהמדינה. לא כן הסינמטק. יש עוד הבדל חשוב: אסור לפגוע בתקצוב מוסדות תרבות וציבור המביעים עמדה שמכעיסה את הממשלה, או אפילו את הציבור בכללו. אך במקרה של הסינמטק האירוע לא נועד להביע דעה קיצונית ככל שתהיה אלא להיות מחווה להפרת חוק. הפער בין הדעה לבין החוק הוא הקובע. אז כשמירי רגב צודקת היא צודקת.
מערכה ארוכה, ולא לרעה
מלחמת תרבות עזה מתחוללת ברחבי הארץ. יגאל לוינשטיין. אייל קרים. שנקר. הבימה. הקאמרי. מירי רגב. הצגות תיאטרון באריאל. יולי תמיר. ציור עירום של איילת שקד. משה (בוגי) יעלון. יאיר גרבוז. ניר ברקת. גידי אורשר. יאיר גולן. אייל גולן. אלאור אזריה. אלה אינם רק שמות של אישים ואתרים אשר נקלעו באורח מקרי וייחודי אל המערבולת. הם מראי מקום ואתרי קרבות ומפקדיהם, שהופכים למקשה אחת של מלחמת ענקים על דמותה של החברה.
העם היהודי מנוסה במלחמות תרבות. משה רבנו ואלדד ומידד. ירושלים וקיסריה. יונתן איבשיץ מול יעקב עמדין. החסידים יוצאי השבתאות והמתנגדים של הגאון מווילנה. תומכי ההשכלה האירופית ושולליה. אליעזר בן־יהודה נוכח העדה החרדית בקרב על השפה העברית. ירושלים ותל אביב ב"תמול שלשום" לש"י עגנון. חמש יחידות במתמטיקה מול דף גמרא. "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת". רוח גדולה באה וחדרה בסערה לנער את ליבת הסטטוס קוו הישן, שעוצב רובו ככולו לפני הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות.
הרב יגאל לוינשטיין // צילום: מתוך היו טיוב של ליבה יהודית
האינטרנט והאייפון והרשתות החברתיות הפכו את המפץ לבלתי נמנע. ההגנה מפני הסער היתה להתבצר בשיגרה ולנסות לחזק את החומות הישנות הנוטות ליפול, ואילו החלופה היתה ונותרה לזרום עם המודרנה. הרב לוינשטיין שתקף את הלהט"בים כסוטים, או את המאמץ הצה"לי הנאור למנוע הריגת חפים מפשע מבין אויבי ישראל, יצא מעורו והתקומם לא מפני שהוא כועס באמת על מפקדי הצבא. הוא נתן ביטוי צורם לעוינותו להומואים, כי הבין שהאחיזה הדוגמטית בערכי העולם הישן, בלי להתאימם לאתגרי הפורנוגרפיה באינטרנט, נשמטת מידיו כמחנך בכיר.
בפועל הוא כועס על עצמו ועל בני דורו, וכצפוי הצטרפו אליו כ־250 רבנים. הם שונים איש מרעהו, אך המכנה המשותף לכולם הוא מבוכה מפני החדש וחשש עמוק כי השליטה בצאן מרעיתם רפויה ואין בידם להושיע ולהתמודד ברוח רעננה עם המציאות הנרקמת, ולפיכך הם נטורי הקרתא המתבצרים מאחורי חומות סדוקות.
במבט ראשון זו התמודדות בין תפיסה חילונית חודרנית לבין הדתיים, וזה נכון. במבט שני, ברובד עמוק יותר, מלחמת התרבות מתנהלת בתוך המגזר, ואם מדובר ברעש אדמה רוחני כי אז מוקדו הוא בציונות הדתית המתפצלת בין קירבה מתחדשת לחרדים, לבין מי שמחויבותם למסורת פוחתת עד כדי הסרת הכיפה אף שהם נותרים חלק מהוויית המחנה שלהם.
בפועל זועם לוינשטיין מהיישוב עלי על מה שבעיניו הוא אולי גידול פרא אפילו בליבת ההתנחלות כספרו החדש של שגיא כהן "כולם נשא הרוח". המחבר, אשר חווה יידויי אבנים מגיל 7, סיפר על אמא שנפצעה סמוך להתנחלות, אבל הזמינה שכנה פלשתינית ממחנה ג'ילזון לחגוג עימה ביישוב בציינו את יום השנה לתקרית; ועל נערים שגדלו במגננה (כמו של לוינשטיין ו־250 תומכיו ועמיתיו) וברובם הולכים בדרכם, אבל יש מי שהסיר את הכיפה ומי שבאומץ לב בחר להיות הומו מוצהר גם במחיר גירושו מהישיבה; ועל מי שמנגד שרף עצי זית של השכנים הפלשתינים ו"כל הלילה רתחו ימי הלהבות"; וגם כאשר בסופו של יום המשפחה נוטשת את ההתנחלות היא משקפת את התמורות המתרחשות בה.
השבוע מצאתי את שגיא כהן בשירות מילואים ממושך ברמת הגולן. הוא הפך חילוני. סיים תואר שני בהיסטוריה באוניברסיטה העברית ומכהן כסגן מנהל התיכון רנה קאסן בירושלים. "כולם נשא הרוח" - הלקוח משירו של חיים נחמן ביאליק על ההשכלה שהריקה את בית המדרש היהודי מלומדיו - הוא אוטוביוגרפיה, אבל לא מדויקת. מתרחשים בה אירועים מעיקים ודיונים מכבידים על האמונה ועל ההומואים ועל שריפה בכפר פלשתיני, ובעצם כל מה שהרב לוינשטיין ודומיו חוששים מפניו.
בפועל, ענה שגיא לשאלתי, אמו אכן נפצעה. גם אביו נפצע קשה באינתיפאדה הקודמת. ההורים עקרו מעטרת לירושלים. אביו השתקם ומנהל נגרייה בהתנחלות ומעסיק בה פלשתינים, כמו בימים שבהם האמינו ראשוני המתיישבים ביהודה ובשומרון כי יוכלו ליטול את האדמה ולחיות לצד בעליה בשכנות טובה.
הוויכוח אינו מזרחי־אשכנזי. מירי רגב וש"ס מלבים אותו כדי לגזור קופון פוליטי לעצמם. הוא בדעיכה, זניח (תלמידיי, אמר לי שגיא, כבר אינם מבינים מה הוא). ביסודו הוא חילוני־דתי. לא בתחום המעשי, מפני שיד החילונים על העליונה ובתי העסק והעינוגים והמרכולים פתוחים בשבת ונותרה רק התחבורה הציבורית. אפילו לא על נישואים וגירושים. מפני שהחילונים קבעו עובדה שיש חלופות, ותוך דור או שניים לא תהיה לישראל ברירה אלא להכיר במעשי הרפורמים והקונסרבטיבים, ואז הרבנים הדתיים ימצאו לכך היתר בהלכה.
במצב הקיים, תל אביב המרוחקת עשרות קילומטרים מהיישוב שבו גדל המורה־ההיסטוריון, ואלפי שנות אור מבחינה מנטלית, אינה מבינה את מצוקת הדתיים ממש כפי שגם לוינשטיין מסרב לראות את האור הבוקע מן האוניברסליות הרוחנית־תרבותית של העיר הגדולה גם כשהיא שקועה בנהנתנות ובאנוכיות.
אי ההבנה הזאת צפה גם בוויכוח על מינוי הרב הצבאי הראשי אייל קרים. בכל קרב כזה מתפלצים החילונים לשמוע כי הדתיים מחויבים לעליונות ההלכה יותר מאשר לכל מרות אחרת. רק שאין מי שיסביר את משמעות הקביעה הזאת בלשון המובנת להם. במונחים חילוניים ההקבלה מצויה בחוקה האמריקנית שנחתמה בידי האבות המייסדים ב־1787 במלאות 11 שנים לריבונותם.
ברור שהחוקה אינה יכולה להעניק פתרונות ותשובות למציאות ב־2016. בכל זאת פיתחו האמריקנים שיטה המבוססת על מין הלכה חילונית, שבכל הכרעה בודקים אם התוצאה עולה בקנה אחד עם החוקה, שלא נועדה להתמודד עם הבעיות העכשוויות, ושחותמיה לא העלו כלל בדמיונם. על מנת להתיר שינוי נחוץ וחובה שבית המשפט העליון יקבע כי הוא תואם את החוקה. טכניקת פולמוס דומה נוקטים הדתיים. הכל צריך להיות על פי ההלכה, ולצורך זה חייבים להקים מבנה מילולי שימשוך את חופת ההלכה מעל לכל שינוי כאילו ניתנה כבר במעמד סיני.
המערכה תהיה ארוכה. בסיומה היא תתייצב על איזשהו סטטוס קוו חדש לדור הבא. המגזר הדתי לא יובס. הוא ישתנה בשם ההלכה. החילונים אינם צריכים להזדעזע מהשימוש בה אלא להתייחס אליה במונחי החוקה האמריקנית. בינתיים סוערות הרוחות, ולאו דווקא לרעה. ראוי להוציאה לרשות הרבים. כמו שיעול עמוק.
שאלה של סגנון
תשובותיו של בנימין נתניהו לשאלות הח"כים היו שיעור־לדוגמה בתקשורת פוליטית. מפלגת העבודה שיחקה לידיו. היא נכנסה לשדה מוקשים (ככלל נראה כי האופוזיציה אינה מצליחה לתפקד. בעיקר מפני שכל נאום של אראל מרגלית נתפס קודם כל כחלק מהמאבק על ראשות העבודה גם אם התוכן מופנה לכאורה כלפי הממשלה. מדברים נגד נתניהו ומתכוונים לכיסאו של יצחק הרצוג).
בתוך כך נדרש נתניהו לחקירה הנקראת בדיקה בעניינו. סביר שהתאכזב מהחלטתו של ד"ר אביחי מנדלבליט להורות על עריכתה. גם היועץ המשפטי שנהג נכון מבין את מניעי האכזבה. בכל זאת ראוי להשוות בין התנהלותה לבין זו של אהוד אולמרט העושה בכלא וממתין לעוד פסק דין של העליון המתמהמה עד בוש, ואולי עד בושת.
איני יודע מה נאמר בחדרי חדרים במעון ראש הממשלה. אבל בפומבי, שעה שנתניהו מכחיש כל אשמה וזה טבעי ומקובל, הוא ואנשיו נמנעים מלהכפיש את העוסקים במלאכה. כדאי להשוות זאת ללשון הביבים שנקט אולמרט נוכח חוקריו בשלב המקביל - מיכה לינדנשטראוס ומשה לדור ויעקב בורובסקי והפרופסור ירון זליכה. סגנון הוא גם שם המשחק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו