פריון, מיניות, שפה, גלות, זהות – "אחותי", ספרו החדש והשישי במספר של משה סקאל שב ועוסק בנושאים שניצבו במרכז ספריו הקודמים. אלא שבעוד ב"יולנדה" או "הצורף", למשל – שני ספריו האחרונים, הוא התחקה אחר היסטוריה משפחתית ענפה תוך תנועה רחבה בין זמנים, מקומות ושפות, תנועה שהתגבשה לכדי דיוקן של דור – הפעם, לכאורה, התנועה מצומצמת.
המקום: שכונת קריית שלום בתל אביב, עם גיחות קצרות צפונה, מעבר לירקון. במוקד: קורותיה של משפחה אחת, המשתלשלים וכרוכים כולם בסיפורה של נטע, האחות הבכורה, אינדיבידואליסטית ויוצאת דופן, שלאחר שנים של מערכות יחסים סוערות וטיפולי פוריות כושלים מאמצת ילדה מרוסיה. המספר, אחיה הצעיר, ליאור, אומר ש"לפעמים אי אפשר לדעת איפה היא נגמרת ואיפה אני מתחיל". תומר, האח השלישי (המכונה "השלישי"), לכאורה מנותק ומרוחק מאחיו הגדולים. אך גם לו, מסתבר, קשר הדוק ומיוחד עם "אחותי".
לכאורה: מושג מפתח בסיפורת של סקאל, שלא פעם הוגדרה כמתעתעת, ולא בכדי. קיים בה דיסוננס שבין הכתיבה החיננית, המחויכת, הקצבית, מלאת האור וההבעה לבין יסוד פרוע וקודר שמתנהל תחתיה, ואינו מתאווה לחשוף את עצמו לחלוטין. הדיסוננס הזה בולט ב"אחותי" ביתר שאת, שכן מדובר ברומן צנום יחסית, אינטימי, כזה שמאפשר לקורא להציץ לרגעים ולהרהורים הפרטיים של הדמויות הסובבות אותו, ובכל זאת מותיר בו לא מעט פינות חשוכות, קצוות משתלשלים, עבר לא פתור ועתיד עמום.
כריכת הספר (זמורה ביתן)
ברקע העלילה, השוזרת את חייהם של בני המשפחה זה בזו – סיפור היכרותם של נטע ועילם הלברטל, סופר בודד, טיפוס מכונס וחידתי; מסעותיו של השלישי הרחק ממשפחתו והרחק מעצמו; הטלטלה שמתחוללת בנפשה של נאדיה הקטנה, בתה של נטע – צפים להם מפעם לפעם סרטי טבע, שנאדיה והשלישי אוהבים לצפות בהם יחדיו. לא סרטים מן הסוג החביב והצמרירי: עכברים קטנים שהופכים מדי לילה לטורפים אכזריים, צרעות שעוקצות עכבישים וזוללות את בשרם בתאווה, ועוד מראות, שדווקא התיאור הריאליסטי והמדוקדק שלהם מקנה להם, עם הצטברותם, ובמיוחד על רקע השכונה האפרורית כל כך, נופך כמעט סוריאליסטי.
האפקט הזה מקרין על הרומן כולו, לכאורה רומן משפחה בנוסח הריאליזם הפסיכולוגי המוכר והטוב, רווי סיבוכים והתרות, אך קריאה שנייה ושלישית בו דומה במובנים רבים להצצה לתוך קרביו של אורגניזם פועם ומתנועע. לכאורה הוא פתוח ופרוץ, למעשה שומר על מסתוריותו.
אותה דינמיקה של גילוי והסתרה בולטת בתנועה הגמישה של המספר: ליאור, האח האמצעי, מתנהל ברומן על תקן נוכח-נפקד. כמספר, הוא פולש בעדינות אך בנחישות לתוך הרגעים האינטימיים והמחשבות הפרטיות של בני משפחתו. אגב כך הוא נוגע בנושאים מורכבים כגון התנסויות נטייה לאובדנות, תרומת זרע, או חיי המין בגיל השלישי, שאין לדעת אם הוא מיטיב לספר אודותיהם בפירוט וידענות כזו בשל הקרבה שלו כדמות לבעל הסוד, או שמא מדובר בתנועה חופשית בין היותו מספר-עד למספר כל יודע וחוזר חלילה. מנגד, יותר מכולם, דווקא ליאור הוא דמות אפופת סוד. הוא מנדב על עצמו מידע בקמצנות וברמיזה, וזאת אף על פי, או דווקא משום שכל מידע הנכרך בדמותו נראה דרמטי ונפיץ.
העמדה הזו יוצרת תנועה כפולה: לעתים מתלכד ליאור עם הקריין בסרטי הטבע שנאדיה והשלישי מהופנטים כל כך מהם. אלא שבמקום האריות, הדגים או הצבועים ניצבים בני משפחתו ויקיריהם, ואת הספר או הג'ונגל מחליפה השכונה, על מבניה האפורים והכבישים המתעקלים. מנגד, ליאור, אשר למן כותרת הרומן מעיד על הקשר הסימביוטי שלו עם אחותו, מאפשר לקרוא את סיפורו דרך עלילותיהם ומחשבותיהם של בני משפחתו.
בתשתית הרומן, כמו בשמו, ניצב אם כן הקשר הייחודי כל כך בין אחים; מחד מרוחקים כל כך, עד שלא מבחינים בטרגדיה קורמת עור וגידים מעבר לקיר; מאידך רחוקים ככל שיהיו, שונים ככל שיהיו, לכודים בנסיבות החיים, לא פעם אי אפשר לדעת היכן האחת נגמרת והשני מתחיל.
אותה רשת עדינה וסבוכה, שהולכת ונטווית בין הדמויות עם התמשכות העלילה, עומדת בסתירה חריפה לניתוק שחוות הדמויות מהגוף. האחות, המתמודדת עם טיפולי הפוריות הממושכים ועם היות אם לבת שלא נשאה ברחמה; האב, הנאלץ לעבור ניתוח אורולוגי, ומכאן עם הזקנה והשלכותיה; השלישי, ש"תמיד היה במחוזות אחרים. בכל מקום הוא היה, רק לא במקום שבו נמצא גופו". הגלות מן הגוף היא זו שמנקדת את הספר במעשי אלימות – פגיעה עצמית, ניסיון לרצח, צלקות אקראיות. יש בכך אמירה חזקה על הפער בין ההתקדמות הטכנולוגית ויכולתה לתקן את הגוף ולחולל בו ניסים, לעומת הניתוק והבדידות שאנחנו עשויים לחוות בגופנו למרות כל זאת. ויש בכך מעבר. כמו שאומר לעצמו האב, "לא משנה כמה אנשים הקיפו אותך כל החיים, בסוף אתה נשאר לגמרי seul (לבד)".
וכך, אף על פי שבמרכז הרומן מתהווה ומתפרש אותו קשר ייחודי שבין בני ובנות משפחה, באותה מידה "אחותי" הוא רומן שעוסק בבדידות, על כל סוגיה. גילוי והסתר, קרבה רגשית וגלות מן הגוף, קשר סימביוטי לעומת בדידות מכאיבה ואף מסוכנת – כל אותם ניגודים מתנקזים בסוף לשאלה אחת, שמתמצה בדמותו של הסופר, עילם הלברטל – איך לכתוב? כיצד ניתן להפוך את הבלתי ניתן לתמלול לסיפור, או במילים אחרות, כיצד לחלץ את עצמי, את אהוביי מתוך התהום ולצקת בחיים משמעות?
נדמה שהתשובה שעונה סקאל לסופר שיצר היא חמלה. מילה שנשחקה מעט ובכל זאת אין כמוה להיטיב לתאר את יחסו של סקאל לדמויותיו. הוא מוצא בהן, בקורות חייהן ואף במנהגים הקטנים, הטפלים כביכול, הומור ויופי, אור וגם תוגה. הסתכלות זו מאפשרת לו לחלץ סיפור שהולם ונוגע גם מתוך רגעים יומיומיים מאין כמוהם. שם פועמים החיים במלוא עוצמתם.
אחותי / משה סקאל, כנרת זמורה-ביתן, 220 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו