זה התחיל בביקור שגרתי אצל הרופא. הוא נתן בי "מבט גבוה ומחנך", כמאמר השיר (של יצחק קלפטר... מה איזה? "האהבה שלי היא לא האהבה שלו..." נודניקים!), ולשנינו היה ברור שזה נגמר. שזה הזמן להדק חגורה. כבר מהקיץ אני סוחב כמה קילוגרמים מיותרים שנאספו בשקדנות בעזרת ארטיקים של ים, מלאווח וביצה מהכרם וביקורים חסרי שליטה בקונדיטוריות נבחרות. אחר כך הגיע חנוכה עם השיר המדרדר לפשע "סופגניות נאכל בם לרוב" ו-2012 התחילה עבורי בתחושה של אחריי המבול. המצב לא מאיר פנים לגדולי הפנים. בתור שמן ממוצע קשה היום לנהל קריירה מצליחה, אלא אם אתה אדל או רפי גינת, וגם הוא לא ממש יציב בקהילה. בעוד אנחנו טוחנים, הרזים השתלטו על כל חלקה טובה. תוכניות טלוויזיה, שערי עיתונים, שלטי חוצות, כולם מעוטרים כמעט תמיד ברזים בלבד, ואם כבר זורקים לנו איזו עצם, אנחנו לא מתאפקים ולועסים אותה. ניסיתי להדק את החגורה, וכשלא הצלחתי הבנתי שהבעיה היא לא בחגורה אלא בי. אשתי החליטה לשים קץ להפקרות והפגישה אותי עם דיאטנית אליל. הגברת דלת הקלוריות השביעה אותי בספר הבישול של חיים כהן שלא אתפתה למזונות האסורים עד להשגת היעד המיוחל: מידותיו של אנחל בונני (או בולוני, או בולונזי. שוב המחשבות בורחות לי לכיוון אסור). נכונו לך מבחנים קשים, היא הבטיחה, ואסור לך להיכשל. המבחן הראשון התקיים כבר למחרת בבית קפה. הבחור שעימו נפגשתי, גבר צעיר וחסון, הזמין ארוחת בוקר ישראלית. אף פעם לא הבנתי מה ישראלי בחביתה משתי ביצים, ארבע לחמניות, גבינות שונות ושמנות, צלוחית טחינה, צלוחית ריבה, סלט קצוץ דק וקערית זיתים. איפה הצניעות של פעם? הבטתי בבחור בבוז. הוא אמנם נראה מצוין, אבל החזירות הזאת יצרה אצלי סוג של דחייה מהולה בריר של קנאה. הוא שאל אותי למה אני לא אוכל, ואני הסברתי לו באריכות את החשיבות של האיזון התזונתי ומדוע כדאי להפחית פחמימות וסוכרים ולהתרכז בירקות ובדגים. הזמנתי לי מים מינרליים ובהיתי בזית. לראשונה בחיי הבנתי שאפשר להרוג בן אדם עם ריח של חביתה. הרגשתי שהאיש שונא אותי ועושה לי דווקא. הוא הזמין קפה הפוך ושאל אם יש משהו מתוק. חשתי סחרחורת וביקשתי עוד כוס מים. המניאק תקע לי קרואסון שוקולד מול הפרצוף! הלכתי לעשות פיפי ארבע פעמים והבחור שאל אם הכל בסדר. היה קשה, אבל את המבחן הראשון עברתי בהצלחה. בצהריים הוזזה לי פגישה משרדית תמימה למסעדת בשרים לא תמימה בכלל. למה? כי הבן אדם של הפגישה לא הספיק לאכול צהריים. נשבעתי לא ליפול לסם. הגבר מולי הלך על פורטרהאוס עסיסי עם תפוחי אדמה, בצלים על האש, ולקינוח טירמיסו ואספרסו. הוא שאל אותי למה אני לא אוכל, ושוב הסברתי שזה לא שאני לא אוכל, אני פשוט בררן יותר. פרשתי בקצרה את משנתי דלת השומן. ראיתי שהנושא משעמם אותו מאוד. לא רציתי לבאס לו את הצהריים, אז הלכתי על חסה ללא שמן רק עם לימון, וקינחתי בפרח שהיה באגרטל על השולחן. הפגישה נסבה על הקמת אתר אינטרנט חדש, ובכל פעם שהבחור אמר את המילה אפיונים - אני שמעתי עופיונים. אחר הצהריים ישבתי מול סוכנת הביטוח שעידכנה על מצבי הביטוחי תוך שהיא מערבלת קפה הפוך ועוגת גבינה פירורים. ממנה גם למדתי לעומק את משמעות הביטוי "לא נותר פירור": הבחורה לא השאירה עבודה לשוטף הכלים ואספה עם האצבע את כל הפירורים. אורך הפגישה היה כ-40 פירורים, ובזמן הזה רוקנתי קנקן מים שלם. לשאלה למה אני לא אוכל, מילמלתי משהו. הרעב הכניע אותי ובמקום משפטים יצאו לי המהומים סתומים. כשחזרתי מהשירותים בפעם השישית, הסוכנת אמרה שאני נראה חיוור ומייד שינתה לי את הקטגוריה בביטוח חיים לרמת סיכון גבוהה יותר, הוסיפה אובדן כושר עבודה והעלתה לי את ההשתתפות העצמית למקרה מחלה. בערב נסענו לבר-מצווה של המשפחה. אני דווקא מסמפט את הילד בדרך כלל, אבל סרט הבר-מצווה עם השיר "אתה תותח" היה קצת ארוך ועלה לי על העצבים. בסביבות המנה השנייה התפוצצתי. המלצר שאל אותי אם אני רוצה דג מטוגן או קניש פטריות, וכשלא הגבתי הוא שאל אותי למה אני לא אוכל... שלושה גברתנים משכו אותי חזק ולחצו לי על הגרגרת עד ששיחררתי את האחיזה מעניבתו הכחולה. אשתי היתה גאה בי. כל הדרך הביתה "איזה גיבור אתה", "כל הכבוד" וכאלה. הלכנו לישון גיבורים אך רעבים. בשלוש בבוקר היא קלטה אותי יושב בתוך המקרר. קמתי לפיפי ובחזור עצרתי לביקור אצל מר פריג'ידר. שאבתי חצי חלה עם קוטג' וגבינה צהובה, כוס שוקו ושניצל של הבנות. קינחתי באורז מאתמול, פשטידת קישואים וארטיק. דיאטטי! דיאטטי! בבוקר היא הלשינה עלי לדיאטנית ואני הבטחתי להיות ילד טוב ולהישמע להוראות. בקשה לי אליכם, קוראים יקרים. אם מי מכם רואה אותי אוכל באיזה מקום דבר מה לא ראוי, תהיו בני אדם ותשמרו את המידע לעצמכם. תודה. געגועיי לפולי אתמול ישבתי עם חבר ושוחחנו על הילדים שלנו, הומור ישראלי והחיבור ביניהם. קשה לקבל את העובדה שילדינו לא מכירים את נכסי צאן הברזל שלנו, אבל זאת עובדה. כשאני אומר לבת שלי "היה מנוע-" או "ישראבלוף", היא מביטה בי במבט תמה ובטוחה שנהייתי חמורדכי. דיברנו על הגששים והראיתי לחבר בגאווה קטע שעשיתי עם פולי ב"אחורי החדשות". פתאום התמלאתי געגוע. כמו יתר בני דורי גדלתי על הגשש, ואת רוב התפקידים של פולי אני יודע בע"פ. השבוע פגשתי את יעל פוליאקוב, הבת שלו שאין דומה לה. היא אמרה באיזו תוכנית טלוויזיה שטוב שהוא מת ולא רואה מה קורה איתה. כשפנינו אליו בזמנו והצענו לו להשתתף בתוכנית לא חלמנו שיסכים. בעבודה הוא אף פעם לא נתן לנו להרגיש שהוא פולי הגדול מהגשש. הצוות התייחס אליו כמו אל אלוהים, והוא אכן היה אלוהי. פולי היה קומיקאי אולד סקול, לא בדרן של טלפרומפטר (המכשיר שממנו קוראים מגישי טלוויזיה את הטקסט "כאילו" בע"פ. יעני, ישראבלוף). הוא היה חייב לשחק את התפקיד עד הסוף ולא אהב לקרוא מהמצלמה. זה אמנם לקח לו קצת יותר זמן, אבל קיבלנו את זה באהבה. אני זוכר אותו עושה את גדעון לבנת, השר המטומטם ואוהב הפינוקים, ואת מר פדלון, הדתי-לאומי האחראי על המורשת בערוץ 10 ומכור לבוטנים. הוא גם שיחק בגאונות את ג'ואי חקק, היורד הישראלי ממיאמי, שמדבר חצי עברית חצי אנגלית ומספר איך חופני חזר הרגע מביקור אצלו בג'קוזי. פולי היה שחקן גדול ואדם יקר ואהוב. לנצח אהיה אסיר תודה על שהסכים לחלוק איתי כמה רגעי מסך. אני מתגעגע אליו מאוד.
