זה היה באמצע היום, באמצע החיים ובאמצע יולי. עוד יום שבו אני מרגיש כמו הנהג של ביונסה. מסיע את לוחמת החופש (הגדול) וחברותיה כשהן מצלמות את עצמן בתנועות ידיים חדות תוך כדי דיבוב שיר באנגלית עם האפליקציה החדשה "מיוזיקלי". המסע כלל קניון, סרט, בריכה ומשפטים קצרים כמו ״תן לי בבקשה כסף לגלידה״ ו״מסיימת בחמש״. אחר כך התקשרה עירית מהבנק עם שאלת יום א׳ הקבועה, ״איך אתה מטפל ביתרה?״, ואחריה צילצלה גם הגברת הראשונה עם הלהיט ״אל תשכח להזמין את האינסטלטור״.
עמדתי ברמזור לא רחוק מהים, כשהפנטהאוזים ב־50 מיליון שקלים מסתכלים אלי במבט מתנשא ובלתי מושג, שלא לדבר על האנשים שבמרפסות שלהם. הבטתי בזוג בני 14 שהלכו ברחוב יד ביד. הם נראו בחופשה מבית הספר. מה רע להם, חשבתי לעצמי, כל החיים לפניהם, טרדות הפרנסה מהם והלאה, הם לא מודאגים מטרור הסכינים, מהמנהרות בדרום, ממחירי הדיור, ואין להם מושג מי זה גידי אורשר. הם נראו עליזים ומשוחררים, ממש "האוהבים הצעירים, ברגעים הכי יפים של החיים". אני, לעומת זאת, הרגשתי בגיל של צביקה פיק.
הפלגתי בדמיון ארבעים וכמה שנים אחורה ותהיתי אם - בהנחה שמישהו יאפשר לי, או שגוגל ימציאו מכונת זמן - הייתי עושה את הדברים אחרת. להסתכל אחורה זה לא דבר מומלץ, מה גם שיש לי כאבים בצוואר, ובכל זאת, השאלה סיקרנה אותי.
מה היה קורה אילו, למשל, לא הייתי מאחר את האוטובוס ביום הראשון של שנת הלימודים, ובמקום להתיישב ליד יוסי המופרע, כי זה היה המקום הפנוי האחרון שנשאר, הייתי מתיישב ליד שלי, התלמידה הטובה של הכיתה. מה היה קורה אילו, במקום להעיף בכיתה מטוסי נייר, לזרוק על המורים קליפות קלמנטינה ולחשוב שטנגנס זה תחתונים דקים, הייתי מקשיב למה שנאמר, מצטיין בלימודים, מתמחה במשוואות עם שני נעלמים ולא בכיתה עם שני נעלמים.
נכון שאז לא הייתי מקים עם יוסי וחברים אחרים את הלהקה הראשונה שלי, "אקנה", ולא מתגלגל ממנה לעיסוק במוסיקה, כתיבת שירים ועולם השעשועים, אבל היי, הייתי מתמטיקאי מבריק, משרת בצבא בממר"ם, אוסף המון ניסיון, נוסע לקליפורניה לטיול שחרור של חודש, פוגש את סטיב ג'ובס, מקים איתו חברה, ואולי אפילו מצליח לשכנע אותו לקרוא לה אקנה ולא אפל.
המוצרים שהייתי מפתח - אייפון, אייפוד ואייס קפה, כמו גם האתרים שבהם הייתי משקיע בסיבוב הראשון - אמזון, גוגל וקוגל (שקצת פחות תפס כי מתברר שיש שוק מוגבל למנוע חיפוש של מאפים כשרים) - היו משאירים אותי באמריקה, עשיר כקורח. נכון, הייתי מדבר היום בקצת מבטא, והילדים היו באים לארץ רק באוטובוס של תגלית, אבל הייתי מתגבר על הגעגועים בעזרת בית ענק בקליפורניה, שפורשה קאררה וינטג׳ חונה בחצר שלו.
חברים שעזרתי להם לממן כמה תקליטים, בשם קרוסבי, סטילס ונאש, היו מזמינים אותי מדי פעם לאולפן ומספרים שהם רוצים לצרף עוד חבר ללהקה. היה להם מועמד, אבל אני הייתי מסביר להם שקרוסבי, סטילס, נאש ושרעבי יישמע פחות טוב, וממליץ במקום זה על חבר אחר שלי, ניל יאנג.
בהמשך איזה מתלהב צעיר בשם מרק צוקרברג היה מתקשר ומציק לי בשאלות, ואני הייתי ממליץ לו לקרוא לחברה החדשה שלו nosebook או nood-nik, ומנתק לו, כי ביל גייטס היה מצפצף לי מלמטה.
ואז התעוררתי מהחלום וקלטתי שהצפצוף מגיע מהיונדאי שעומדת מאחוריי בפקק בוואדי ערה.
כשחזרתי הביתה תהיתי מה עושה עכשיו יוסי, המופרע שבגללו לא נהייתי סטיב ג'ובס. די מהר איתרתי אותו בפייסבוק וקבענו להיפגש. הוא נראה מצוין, לבוש היטב, שזוף, מטופח ומתוח פלסטית. התיישבנו בבית קפה, והוא סיפר לאן התגלגלו חייו.
״אחרי התיכון והצבא התחתנתי עם שלי, התלמידה המצטיינת של הכיתה״, אמר ב־ל׳ שמסגירה מבטא זר. ״זה לקח בדיוק שנתיים עד שהבנו שאין לנו שום שפה משותפת חוץ מהספר 'ודייק' ללימוד לשון. היא ברחה ממני להודו וגרה שם עד היום, מנהלת אשראם מצליח וקוראת לעצמה סיטאר.
"אני למדתי ניהול בתי מלון, החיים גילגלו אותי לכל מיני מקומות אקזוטיים, ואני גילגלתי את הרווחים מהמלונות למקלטי מס אקזוטיים. הצלחתי מאוד, יש לי כמה בתים על כמה חופי ים ברחבי העולם. הייתי חבר קרוב של יו הפנר מ'פלייבוי' ונהניתי מכל הפריבילגיות הנלוות (שולף תמונות שלו שזוף, מחזיק קוקטייל עם זיקוק בבהמאס ומוקף בשפנפנות). התחתנתי ארבע פעמים, אבל אף אחת לא שרדה את זה שאני פחות בעניין של מונוגמיה ויותר בקטע של ויאגרה".
היו לי המון דברים לשאול אותו, אבל אז אשתי התקשרה ושאלה אם כבר אספתי את השואב אבק מהתיקון.
בדרך לטכנאי באזור התעשייה של אור יהודה פינטזתי על האחוזה של יו הפנר, ואיך פרצוף התשעה באב שלי משתלב עם החיוך של מיס פברואר. מכיוון שרציתי לשמוע עוד על עלילות יוסי בג'קוזי, התקשרתי אליו למחרת וקבענו פגישה נוספת. התכוונתי לספר לו איך כל הלילה התקשיתי להירדם מהמחשבות מה היה קורה אילו הדברים היו מתגלגלים אחרת, ואיך כמעט הקמתי את פייסבוק.
אבל הוא הקדים אותי וסיפר איך נמאס לו להמשיך במרדף הסיזיפי אחרי תענוגות החיים, שכל מה שהוא היה רוצה זה להיות נשוי כמוני עם שלוש בנות, לחיות בארץ ולדבר עברית, "והייתי נותן את כל מה שיש לי כדי להחזיר את להקת 'אקנה' לפעילות ולתופף שוב פעם־פעמיים בחודש ברחבי הארץ עם החומר המקורי״.
חילופי התפקידים האלה נראו לי דווקא מרתקים, אבל הסברתי לו שכבר כמה שנים יש לי להקה, ומכיוון שכבר כילד הוא לא ידע לשמור על קצב, אין שום סכום בעולם שישכנע אותי לחזור לנגן איתו. לגבי האישה והבנות אמרתי שצריך לבדוק. יש בהחלט מצב שהן מעדיפות אותו על פניי, ואני בהחלט רואה אותן מתגברות על קשיי הקליטה תמורת חיים נוחים בהוואי.
כשזרקתי לאוויר שאני חושב לטוס ללוס אנג'לס, ושתמיד חלמתי לראות איך האחוזה של יו נראית מבפנים, הוא נשמע פחות נלהב. "עזוב אותך, מה אתה ילד בן 14?"
yairn@israelhayom.co.il(איור: טל לזר)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו