אין יותר מדי במאים הפועלים כיום ששווה לראות כל סרט שיוצא תחת ידם, אך פדרו אלמודובר הוא ללא ספק אחד מהם.
הצילום, המוסיקה, המשחק, עיצוב ההפקה, האווירה, האופן החסכוני, המדויק והכה מענג מבחינה אסתטית שבו הסיפור מסופר - כשאתם צופים בסרט של אלמודובר, אתם יודעים מהרגע הראשון שאתם נמצאים בידיים טובות. ואם נתעלם לרגע מסרטו הקודם (והמוצלח פחות), "לעוף מהתרגשות", גם כשהוא תופס יום בינוני, התוצאה עדיין איכותית יותר ומעניינת יותר מסרטיהם הטובים ביותר של מרבית הבמאים האחרים.
כזה הוא המקרה של "חולייטה", סרטו העשרים במספר, שפתח את פסטיבל הקולנוע של ירושלים בסוף השבוע שעבר (ושיועד במקור להיות סרטו דובר האנגלית הראשון). המלודרמה הנשית הנ"ל, שמבוססת על שלושה סיפורים קצרים מאת אליס מונרו, היא לבטח לא פיסגת יצירתו, ובסופו של דבר גם ניתן לטעון באופן די משכנע כי מדובר באכזבה. אך באותה נשימה, תוך כדי צפייה, התזכורות לכך שאלמודובר הוא מגה־מאסטר מגיעות לעיתים תכופות. כך שגם אם לא מדובר בהום ראן בסדר גודל של "הכל אודות אמא" או "דבר אליה", לדוגמה, ההנאה פחות או יותר מובטחת.
על כל פנים, פתיחתו הקצבית והמסתורית של הסרט היא בעיניי גם חלקו המוצלח ביותר, ובמהלכה אנו פוגשים את חולייטה (אמה סוארז) - אישה מחומצנת בגיל העמידה, שעומדת לעזוב את ספרד עם בן זוגה הסופר ולהתחיל חיים חדשים בפורטוגל.
רגע לפני שהיא מפנה את דירתה, חולייטה פוגשת ברחוב את חברת הילדות של בתה, אנטיה, שמספרת לה כי נתקלה בה לאחרונה, בעת שהיתה באגם קומו, באיטליה. מסיבות שאינן ברורות לנו עדיין, החדשות מכניסות את חולייטה לסחרור רגשי רציני. היא מבשרת לבן הזוג כי החליטה לפרוק את חפציה ולהישאר במדריד, ואף נפרדת ממנו מבלי לספק הסברים. "תמיד ידעתי שיש משהו שאת לא מספרת לי", הוא אומר לה. ואין לו מושג עד כמה שהוא צודק. שכן עד מהרה מתברר לצופים כי בתה של חולייטה נטשה אותה לפני שנים רבות, באופן פתאומי, ונעלמה מבלי להותיר זכר. וכעת, בעקבות החדשות המפתיעות על אודותיה, התקווה שתזכה לפגוש בה שוב ניצתת מחדש, לראשונה זה זמן רב.
בנקודה זו הסרט קופץ אחורה בזמן על מנת להתחיל ולחשוף את הסוד הגדול שהגיבורה העצובה שלנו אצרה בליבה, כאשר חולייטה הצעירה מגולמת בידי אדריאנה אוגרטה. בשורה התחתונה, זוהי מעשייה מארץ המעשיות, שכוללת אהבה גדולה מהחיים, תשוקה בוערת, טרגדיות נוראיות, צירופי מקרים שמתרחשים רק בסרטים, קצת הומור, הופעות אורח של שחקנים אהובים שמוכרים מסרטיו הקודמים של אלמודובר (כמו רוסי דה פלמה, שמגלמת מנהלת משק בית חטטנית, ודריו גרנדינטי, כבן זוגה של חולייטה המבוגרת) וכמויות סיטונאיות של אשמה נוצרית. במשך רוב רובו של הסרט אלמודובר בהחלט מצליח לשמור על מתח ועניין, ועם זאת, למרבה הצער, ככל שהסיפור הרומנטי־אובססיבי מתקרב לנקודת הרתיחה שלו, כך מתחילה היצירה לאבד אוויר ותנופה ולהפוך לפחות ופחות אמינה. עד כדי כך שהסצנות האחרונות הן כבר אנטי־קליימקס של ממש.
לכך מתווספים עוד כמה זיופים שפוגמים בשלמותו של הסרט, שהמשמעותי שבהם לטעמי הוא הרגע הספציפי שבו אלמודובר בוחר לעבור חזרה מחולייטה הצעירה לחולייטה המבוגרת יותר. זהו מעבר לא אלגנטי, בלשון המעטה, שמעקר את האימפקט הרגשי של הסרט, ובמבט לאחור, "חולייטה" פשוט לא מצליח להתאושש ממנו.
ניתן לטעון שאלמודובר כבר סיפר סיפורים דומים באופן מוצלח יותר בעבר, וניתן גם לטעון ש"חולייטה" הוא מקרה קלאסי של "עוד מאותו הדבר". אך למרות שחלקו האחרון של הסרט עשוי להותיר אתכם מעט מבואסים, הדרך לשם תספק לכם מנה מפנקת ומענגת של כיף קולנועי עילאי. ולמקרה שלא שמתם לב, אין הרבה סרטים שמציגים כרגע בקולנוע שניתן לומר את זה עליהם.
"חולייטה" ("Julietta"), כתב וביים: פדרו אלמודובר. ספרד 2016
אלכסנדר סקארסגארד ב"האגדה של טרזן"
מחץ הג'ונגל
"האגדה של טרזן" הוא אפוס הרפתקאות עתיר אפקטים שנכשל בכל הסעיפים כמעט. ובכל זאת, אם אומר שהוא לא סיפק לי קורטוב של הנאה, האף שלי יצמח בכמה סנטימטרים.
בגדול, מדובר בסרט שמזכיר באופיו את התוצרים הנחותים והזולים (אך המאוד מבדרים) של חברת קנון האגדית (של מנחם גולן ויורם גלובוס). אתם יודעים, כמו "מכרות המלך שלמה", למשל. רק שהפעם, לרשות היוצרים עמד תקציב מופרע של כ־180 מיליון דולר - עובדה פעוטה שהופכת אותו לאחד מה־C movies היקרים ביותר שהופקו אי פעם.
הסיפור מתרחש כמה שנים טובות לאחר שטרזן, מלך הג'ונגל (שמגולם פה על ידי אלכסנדר סקארסגארד וקוביות הבטן שלו), עזב את אפריקה, שב לחיק הציביליזציה, ותפס את מקומו בבית הלורדים של אנגליה. אך כעת, גיבורנו נקרא חזרה ליבשת השחורה, למרות שממש לא מתחשק לו, וזאת כדי לבלום את הקולוניאליזם הבלגי חסר המעצורים ו/או הרחמים שמפרק את קונגו לחתיכות בחיפוש אחר יהלומים. בת זוגו, ג'יין (מרגו רובי), מצטרפת אליו כמובן, וכך גם לוחם צדק שחור מאמריקה (שאותו מגלם סמואל ל. ג'קסון).
את הנבחרת של הרעים מוביל כריסטוף ואלץ, ולמרות שהדמות האקסצנטרית והמטרידה שלו חייבת הרבה לדמותו של הארכיאולוג הצרפתי בלוק מ"שודדי התיבה האבודה", לטעמי מדובר בנבל לא רע בכלל. גם ג'קסון, מצידו, מספק כמה רגעים משעשעים ואנרגטיים, ולמעשה שתי דמויות המשנה שהם מגלמים מעניינות בהרבה מטרזן ומג'יין. סקארסגארד ניחן בנתונים הפיזיים הדרושים לתפקיד - על כך אין ויכוח. אך הטרזן שלו הוא יותר מדי רציני ומהורהר, ופחות מדי מלהיב וכיפי. ואילו רובי, המקסימה בדרך כלל, מגישה הופעה פרחית וחסרת חן שאינה משתלבת עם הטון הכללי של הסרט.
למרות תקציב העתק שהועמד לרשותו של הבמאי דיוויד ייטס, אין ב"האגדה של טרזן" אפילו רגע אחד שיגרום לכם להגיד "וואו". האפקטים אינם מרשימים במיוחד - בייחוד כאשר משווים אותם לאלה של סרטי ספארי מהעת האחרונה, כמו "ספר הג'ונגל" וסרטי "כוכב הקופים"; סצנות האקשן כל כך מקוטעות, מטושטשות ולא נהירות שכמעט בלתי אפשרי להבין מה קורה בכלל על המסך (כדי לקבל מושג איך עושים את זה נכון, אתם מוזמנים לצפות ב"אפוקליפטו", סרטו הפסיכי והפראי של מל גיבסון); והאופן המאולץ שבו התסריט מנסה להתאים את עולמו של טרזן לרוח הפוליטיקלי קורקט של המאה ה־21 נגוע בשלומיאליות ובפטרונות.
ובכל זאת, על אף כל פגמיו - ויש הרבה כאלה - קשה לי להגיד שהסרט המיותר הזה גרם לי לסבל ו/או לנזק בלתי הפיך. הוא אמנם מעאפן. אבל המעאפניות שלו שואבת את השראתה מהג'אנק שגדלתי עליו. וכנראה גם אני איני חסין לנוסטלגיה.
"האגדה של טרזן" ("The Legend of Tarzan"), במאי: דיוויד ייטס. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו