1 המשלחת האולימפית של ישראל מביאה את סיפורה של המדינה ברמת דיוק שאולי רק צה"ל יכול להשתוות לו. צברים לצד עולים חדשים, עברית, אנגלית ואמהרית, וכמובן רוסית, כי בלי הרוסית אין לספורט האולימפי הישראלי זכות קיום.
ויש נשים וגברים, ונערות, אבל גם סבים. ערבית אין במשלחת האולימפית הישראלית, וספק אם זה ישתנה כי כבר יותר מדור שאנחנו לא מצליחים למצוא נציג לאוכלוסייה הערבית.
בגיבושון שנערך השבוע בכפר המכביה, רגע לפני שהם יוצאים למשחקים האולימפיים בריו בחודש הבא, היה ניכר למתבונן מבחוץ שמדובר בחבורה עולצת למדי, גם אם אלמונית ברובה. התיירים, אלו מישראל ואלו מבחוץ, שמציפים את המלון שבו נערך הגיבושון, נהנים משמש ישראלית מטגנת ומבקשים להצטלם עם ספורטאים, גם אם אינם מזהים היטב במי מדובר.
ואכן, ישראל עושה היסטוריה במשחקים הללו ושולחת את המשלחת הגדולה אי פעם: 46 ספורטאים מ־17 ענפים שונים, כולל כאלו שעושים הופעת בכורה, למשל טריאתלון וגולף. אפילו ברכיבת אופניים אנחנו שוב שולחים נציגים, לאחר שבפעם הקודמת - אי אז ב־1960, כשהספורט האולימפי בישראל היה חובבני - שני הנציגים שלנו סיפקו הופעה ספק עצובה ספק משעשעת, כאשר אחד נסע נגד הכיוון ואילו האחר נפגע מכוס מים שנזרקה לעברו ושברה את משקפיו, מה שגרם לכך שהיה חייב להפסיק להתחרות.
והנה, לפתע יש לנו נציג ברכיבה על אופני הרים. שלומי חיימי, תוצר של ישראליות חדשה, רק בן 27, נולד בכוכב יאיר, יישוב עם אוריינטציה ביטחונית אך גם כזה שהביא עימו המון תרבות פנאי לספורט עממי כגון אופניים, ריצה ושחייה. "יש פרפרים, אבל אני נמצא בקו עלייה", מספק חיימי תשובות לכלי התקשורת שעוטים עליו, כפי שלא זכה לכך אי פעם בקריירה הקצרה שלו.
זה גם המקרה של רון דרמון, רק בן 24 ועושה היסטוריה כנציג שלנו בטריאתלון. הוא נולד בלהבים וכבר בגיל 8 נחשף לראשונה לענף בגלל חוג ילדים שנפתח ביישוב המבוסס. בכיתה ה' הוא כבר שחה 100 מטרים, רכב שלושה קילומטרים וקינח בריצה של קילומטר. בריו הוא כבר ישחה ל־1,500 מטרים, ירכב 40 קילומטרים ואז ירוץ עוד עשרה. אם יסיים בין 30 הראשונים, יהיה הדבר משול למדליה בענפים אחרים.
"הבדיחה היא שבלהבים אין מה לעשות אז רצים ושוחים כל היום, אבל זה לא מדויק", הוא מסביר בנימוס, "אני נמשכתי לזה בגיל צעיר מאוד והבנתי שאם אני רוצה להתמקצע אז אני צריך לעזוב לאוסטרליה כי זה המקום להיות בו. ואכן זה הוכיח את עצמו. היום יש 600 ילדים קטנים שנמצאים בחוגים לטריאתלון".
רון דרמון. "הבדיחה היא שבלהבים אין מה לעשות" // צילום: אלן שיבר
ויש לנו גם שחקנית גולף אחת, ובכלל, אם להאמין למשלחת הישראלית, מדינת ישראל פונה אל ענפי ספורט שמעידים על עודף בשעות פנאי עם אוריינטציה עממית. דור ה־Y גדל אל תוך תרבות של שפע, כזו שיכולה להצמיח גם ספורטאים אולימפיים מענפים שפעם איש לא שמע עליהם במדינה שלנו.
2 אבל הסיפור השבוע של הגיבושון המסכם לקראת היציאה לריו היה נבחרת ההתעמלות האמנותית של ישראל. כן, זאת שרק לפני כחודש זכתה במקום השלישי באליפות אירופה. השבוע, במסגרת התחרות הגדולה האחרונה, גביע העולם בקאזאן, אירה ויגדורצ'יק, המאמנת של הנבחרת, רס"רית עם חוש הומור משובח למדי, לא אהבה את ההתנהגות של אחת החניכות שלה, ושיחררה לעברה בעיטה בחימום לתחרות. זה הספיק למקום שלישי ומדליית ארד.
יקטרינה לבינה, רק בת 19, נכנסה השבוע ללובי המלון בכפר המכביה כשהיא מצחקקת, קצת נבוכה מההמולה סביבה בעקבות הפרסום. בקיצור, מתנהגת כמו שילדה בגילה אמורה להתנהג. נבחרת ההתעמלות האמנותית מביאה משב רוח סובייטי אל תוך הלבנט המזיע: האימונים הם ברוסית, המשמעת בטח לא מפה וגם אם לעיתים העסק הופך לפארודיה בתוכניות טלוויזיה, הרי ההישגים מדברים בעד עצמם והישראליות זוכות במדליות חדשות לבקרים.
הבעיטה, בין שהיתה או לא היתה, זיעזעה את הורי המתעמלות, שדורשים את הדחתה של ויגדורצ'יק מהנבחרת. "אתם חיים בסערה? אז תחיו בסערה", היא יורה לכיוון העיתונאים ששאלו אותה אם היא מודעת לסערה שמתרחשת בתקשורת הספורט. היא רוצה להגיד עוד, אבל משתתקת. מבחינת הדרג הניהולי של נבחרת ההתעמלות, לא ברור כל כך מה הבעיה. הבנות נמצאות חודש לפני האולימפיאדה שיכולה להפוך היסטורית מבחינתן, כל טעות קטנה - ועבודה של ארבע שנים יורדת לטמיון.
נבחרת ההתעמלות האמנותית. עלתה השבוע לכותרות בנסיבות לא נעימות // צילום: אלן שיבר
בנבחרות רוסיה ובלארוס, שם מתמודדים על הזהב, הקשיחות היא תנאי הכרחי. בנבחרת בולגריה, שעומדת להתחרות עם ישראל על מדליית הארד, ניסתה מתעמלת להתאבד בקפיצה מחלון ביתה בסופיה לפני כחודש, רק כי לא הצליחה לשרוד את הניפוי האחרון למשחקים האולימפיים.
בישראל ההורים מחבר העמים מוכנים לתת את הילדות לוויגדורצ'יק אבל לא מוכנים לסבול אלימות ודורשים את הדחתה המיידית, גם אם זה אומר שהמדליה תתרחק. נטע ריבקין, אחת המתעמלות הבכירות, הופכת לפה של החברות שלה: "זו נבחרת ממש מגובשת ומדהימה, הבנות עומדות אחת מאחורי השנייה בכל סיטואציה ונותנות את הנשמה".
בערב ריבקין מגלה שהיא זאת שתישא את הדגל של המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה. לראשונה זה 20 שנה, אישה בראש המשלחת. "מבחינתי זה הכל - גם מימוש חלום ילדות, כשבתור ילדה וספורטאית שרואה את האולימפיאדה תמיד חשבתי בלב שבא לי להיות שם. גאווה עצומה וכבוד רב".
בחוץ, צוות האימון של הנבחרת מדליק סיגריה בסיגריה ומדבר רוסית בעצבנות. ויגדורצ'יק עצמה מתבודדת. פער התרבויות מתנקז לכדי נבחרת התעמלות אחת שהמתעמלת הכי מבוגרת בה נולדה הרבה אחרי שהקומוניזם נפל. לפחות פיזית.
3 אם להאמין לתחזיות, וזה לא שצריך לעקוב אחר הספורט האולימפי במהלך ארבע השנים שבין קמפיין לקמפיין, הרי שוב נשארנו עם הג'ודו והשיט. ההפתעה יכולה לבוא מכיוונה של חנה קנייזבה־מיננקו, קופצת המשולשת.
קנייזבה זכתה במדליית הכסף באליפות אירופה בשבוע שעבר, והיא תוצר של בית הגידול האוקראיני המשובח. האתלטיקה הישראלית לא מצמיחה יותר מדי כוכבים, אבל לפחות בייבוא השתפרנו לאורך השנים. בתחילת הדרך היא היתה קצת מנותקת מהמשלחת, אבל לאט־לאט הפכה לאהובה על כולם, גם בזכות בעלה, אנטולי מיננקו, שבעקבותיו זנחה את כל ההצלחה הגדולה באוקראינה (סיימה רביעית באולימפיאדת לונדון לפני ארבע שנים), ובאה בעקבות בחיר ליבה לארץ הקומבינות הבלתי נגמרות.
חנה קנייזבה-מיננקו. "מאמינה שבריו יהיה יותר טוב" // צילום: אלן שיבר
"רציתי לשמוע את 'התקווה' באליפות אירופה", היא אומרת, מקפידה על העברית: "אבל אני מאמינה שבריו יהיה יותר טוב". מאחורי גבה יסבירו שההתעקשות על העברית נובעת מכך שהיא לא מסוגלת לטעות ושונאת לשגות.
בכלל, הרומנטיקה הולכת חזק מאוד באתלטיקה הישראלית. קחו לדוגמה את דונלד סנפורד, אצן מאוניברסיטת אריזונה שהכיר בתחילת העשור בחורה ישראלית בשם דניאל דקל, שהגיעה לשחק כדורסל וללמוד ראיית חשבון בפיניקס הרחוקה. קיבוצניקית מעין השומר, שאבא שלה בכלל היה הכוכב הכי גדול של התנועה הקיבוצית בכדורעף. הוא בא אחריה לישראל, הקים עימה משפחה וייצג את ישראל בריצת ה־400 מטרים באולימפיאדת ריו, במטרה לעשות היסטוריה ולהעפיל לחצי הגמר.
רוצים עוד סיפור? לורנה צ'מאטי, שתייצג אותנו בריצת המרתון, בכלל הגיעה הנה כאם הבית של שגריר קניה בישראל. כשיצאה לרוץ בפארק בהרצליה היא הומלצה על ידי אחד העוברים ושבים למועדון הספורט המקומי. טו־מייק־א־לונג־סטורי־שורט, אחד המתאמנים, דן סלפטר, בכלל נסע להתאמן בקניה, שמצמיחה אלופים בריצות ארוכות כבר שנים, אבל כשרצו יחד במגרש בהדר יוסף הם סיימו את אחת מריצות ה־10,000 מטרים שלהם בארוחת ערב. לאחר מאבק ארוך על אזרחות והקמת משפחה משותפת, לורנה הפכה ישראלית לכל הדעות, חוץ מדבר אחד: לגיבושון בכפר המכביה היא מגיעה בדיוק על השעון, בעוד הישראלים הוותיקים יודעים שאפשר לאחר, משל היה זה טיול שנתי ולא משלחת רשמית של המדינה.
דונלד סנפורד. הרומנטיקה הולכת חזק באתלטיקה הישראלית // צילום: אלן שיבר
4 "מה זו הפיג'מה הזו?" שואל המתעמל אלכס שטילוב כשהוא מקבל את הלבוש הרשמי של המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים. בכלל, אם יש משהו שהמשלחת האולימפית שומרת בו על יציבות בעשורים האחרונים, זה הופעה ייצוגית אפעס, שנתקעה בשנות ה־80.
גם הפעם הקפידו שם על לבוש שנע, כפי שהגדיר זאת שטילוב, בין פיג'מה לבין דיילת קרקע באל על, כפי שהגדירו זאת במדור האופנה של "הארץ". התחושה היא כאמור של טיול שנתי, ואכן גם למחרת, בטקס הזיכרון לי"א הספורטאים שנרצחו באולימפיאדת מינכן, המשפחות עומדות בשמש ומחכות לאוטובוס הספורטאים שמגיע באיחור, שממש כמו המדים שהם לובשים, לא יכול להיחשב אופנתי.
אלכס גלעדי מגיע אף הוא. בינו לבין משפחות הנרצחים שורר מתח מימים ימימה. גלעדי, יחד עם דן שילון, היו אז במינכן, עיתונאים בשידור חי היסטורי אבל קודם כל כישראלים ויהודים שמנסים לתפקד באמצעו של האסון הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה המודרנית באירוע ספורט. לימים הפך גלעדי לאימפריה של איש אחד, והפך לכתובת לטענות על כך שהוועד האולימפי הבינלאומי אינו מנציח את הספורטאים בדקת דומייה.
לקראת האולימפיאדה הקרובה, הגרמני תומאס באך, אשר עומד בראשות הוועד האולימפי הבינלאומי, בחר להנציח את הספורטאים באבן זיכרון מיוחדת שתעמוד בכפר האולימפי.
אילנה רומנו, אלמנתו של יוסף רומנו, שהפכה לסמל של המאבק למען זיכרון הנרצחים, נשמעת נרגשת: "לעמוד פה ולראות אתכם זה הדבר הכי מרגש והכי מספק. לא יכול להיות דבר יותר מרגש, אתם הולכים בדרך שהלכו הקורבנות אבל אתם הולכים בדרך של הניצחון. אחרי 44 שנים של מאבק, השנה הרוח ניצחה ואנחנו נקבל את האיזכור. עכשיו החללים באמת יכולים לנוח על משכבם. שימרו על הנבחרת, סעו לשלום וחיזרו בשלום".
אחר כך היא מדליקה סיגריה. יש הבנה בין כל הצדדים שדקת דומייה לספורטאים הישראלים היתה גוררת גם דקת דומייה לטרוריסטים הערבים. לכן אבן הזיכרון היא הניצחון של המשפחות, של הוועד האולימפי הבינלאומי, ובין שיודה בכך או לא, גם של גלעדי עצמו, כמי שמצא עצמו טס לארץ עם 11 ארונות בכבש המטוס לפני 44 שנים.
5 שווה להתעכב רגע על יעל ארד, שפתחה את הטקס ברחוב ויצמן בתל אביב. ארד סיפרה לספורטאים הצעירים בטקס, שחלקם הגדול נולד בשנה שבה זכתה במדליה ויש כאלו שנולדו כמה שנים אחרי, כיצד הקדישה את המדליה ההיא מ־1992 לנרצחים. הספורטאים עצמם מתרגשים, הסיפור מרתק אותם, גם אמש בגיבושון שמעו עוד ועוד סיפורים מהלילה ההוא. כמו בכל מורשת ישראלית, בין שמדובר בטיולים של בתי ספר תיכונים לפולין או במשלחת שנוסעת לאירוע הספורט הגדול בעולם, בלי קצת מוות אי אפשר כנראה, מדובר במחדיר מוטיבציה שמקפיץ אנשים צעירים.
הספורטאיות במשלחת רואות בארד מודל לחיקוי, לראשונה מדובר בנבחרת שחצי ממנה הן נשים. אם ישראל לא תזכה במדליה נשית במשחקים הקרובים, הרי בדור האחרון לא הצלחנו להצמיח ספורטאית אולימפית אחת ששווה מדליה אולימפית. יותר ממה שזה מראה על הספורט הישראלי, הדבר מראה על החברה הישראלית שבה, כפי שאומרים כאן לא לציטוט: "ספורטאית נשית עדיין נתפסת כלסבית, גברית, ויש מגזרים שלמים שלא מאפשרים לנשים שלהן לעסוק בספורט בצורה מקצוענית אלא רק כתחביב".
ארד מסומנת כיושבת ראש הוועד האולימפי הבאה, האישה הראשונה בתפקיד. אם נחזור בלי מדליה נשית, באולימפיאדת טוקיו 2020 זה כבר יהיה, ככל הנראה, התיק של המדליסטית הראשונה והאחרונה שלנו.
6 אחר כך הספורטאים מגיעים לביקור הקבוע בבית הנשיא. רובי ריבלין לא ייסע למשחקים כי לא מצאו לו מלון קרוב לאיצטדיון שבו ייערך טקס הפתיחה, והוא לא רוצה לחלל שבת. מי שכן תגיע היא שרת הספורט והתרבות מירי רגב. היא מבטיחה לספורטאים ולספורטאיות הרים וגבעות, אבל מי יודע בכלל איזו ממשלה תהיה כאן עד המשחקים האולימפיים הבאים. רגב צמודה לריבלין והם נכנסים יחד לאולם העמוס מפה לפה: "אני רץ 60 מטר־רץ בשלושה ימים", אמר להם בהומור האופייני. חלקם פיהקו, חלקם התרגשו והוותיקים יותר הבינו שהחודש הקרוב הוא חודש השיא בחייהם, כי רוב המבקרים בבית הנשיא יחזרו לאלמוניות שלהם ב־22.8, יום שני בבוקר, בעוד חודש וקצת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו