גלים של עצב

24  שעות קשות  / סא"ל גילי, מפקד טייסת "מגיני המערב"

ההודעה על הפגיעה באח"י חנית מגיעה אלי בקשר. אני נמצא בספינה אחרת, מול חופי טריפולי, על גבול סוריה.

בהתחלה שברי ידיעות, הקשר לא טוב. לאט לאט הידיעה מתבהרת, חוזרים על פרטים. לא, זו לא טעות. החנית נפגעה, ירכתיים ימין, ארבעה נעדרים. לי ברור שאלה חבר'ה מהטייסת. השאלה היחידה שעולה לי בראש: כמה מהארבעה הם שלי?

מתחילים ללחוץ לעלות לאוויר ולסייע. לא מקבלים אישור. אני מפקד הטייסת, ויש לי כנראה נעדרים או הרוגים. יכול להיות שאחד מהם הוא דני, סמ"ט א'. אני מפקד המסוק ולא נותנים לי לעלות לאוויר. המידע לא מלא. המוח עובד בקצב מטורף. תסכול נוראי.

משכנע את מפקד הספינה שאני חייב להתקשר. מרים טלפון לאורן, סמ"ט ב' שנשאר מנהל לחימה בטייסת. שיחה קצרה. אני אומר לו: "תקרא לרמי ותתעדכנו במה שקורה. תבדקו למה לא מעלים אותנו לאוויר".

מקשיבים לתקשורת מול מפקדת חיל הים בחוף. "יש לנו בעיה עם אחד השמות... שם פרטי, שתי אותיות..."  

המוח מריץ את שמות החבר'ה בספינה. מי זה יכול להיות? "אות אחת ש'... אות שנייה ס'..." אני יודע שאין שם פרטי כזה. המוח מייד מחבר: שטרנשוס. זה דב. שם אחד אני כבר יודע. 

מגיעה הודעה מהחוף: מבקשים להחזיר אותי לטייסת. ממריאים. בדרך רואים את החנית במערכת התצפית הטרמית. אני בוהה במסך, רואה את הספינה בוערת, מדמיין איך זה נראה על הספינה. רואה את המסוק, רואה את האנשים על המנחת. רוצה לנחות, רוצה לעזור. ולא יכול.

 

איך מסבירים להם?

נוחתים בבסיס. מבטים ננעצים כמו סכינים. בלי להגיד כלום, רק רוצים לשמוע. מה קרה? ספר לנו שזה לא נכון. התייעצות קצרה עם מפקד הכנף. שיחה ראשונית עם כל מי שנמצא בטייסת. הולך הביתה, עולה על מדי א'. יחד עם דודי, הקצין הטכני, נוסעים למשפחה של דב בכרמיאל. בדרך טלפונים. מדברים עם כל אנשי הטייסת הקטנה שלנו. מודיעים. טל ודב נעדרים, חוזרים על הפרטים, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.

מגיעים למשפחה של דב. האנשים מקצין העיר כבר שם. ההורים של דב, אשתו. כל זה קשה, אבל הילדים! זה אוכל אותי מבפנים. איך מסבירים להם?! אני מסתכל עליהם ומדמיין את הבנות שלי. מדברים עם אחד הקצינים מקצין העיר: מתברר שהוא אחיו של הטבח שעל החנית.

ממשיכים בדרך. נוסעים לאשדוד, למשפחה של טל: ההורים, האחיות. אותו עצב, אותן מחשבות. טל עדיין נחשב נעדר. אוספים כוחות ללכת, אבל רגע לפני מגיעה הידיעה שזה סופי. אנחנו עוברים עם המשפחה את השלב הבלתי אפשרי של קבלת הידיעה הקשה מכל. טל כבר לא נעדר. הוא מת. 

טל אמגר ז"ל. "הלוויה קשה. מאוד"  // צילום: דובר צה"ל

חוזרים לטייסת. שיחה עם כולם, מספר שוב את כל הפרטים. מדבר עם כולם. מסתכל בעיניים, לראות מי צריך יותר עזרה. שינה קלה בבית, אולי שעה, מחבק את הבנות ויוצא שוב.

אחר הצהריים נוסעים שוב לאשדוד. הפעם לנמל, לקבל את פני הספינה והצוות שחזר איתה. אני על מדי א', החבר'ה על סרבלים. ריח שרוף בכל מקום, הכל חרוך, הכל שבור. גם המסוק במצב קשה. עוברים יחד עם הצוות את תהליך הקליטה-מקלחת, בגדים להחלפה, בדיקה רפואית, בדיקה פסיכולוגית ראשונית. אחר כך לוקחים את הצוות שלנו ונוסעים. מגיעים לכנף בארבע לפנות בוקר. עברו רק עשרים וארבע שעות. 

 

ההתאוששות

יום ראשון בבוקר. עשרים וארבע שעות קשות עברו עלי, וזה לא נהיה קל יותר. יושב במשרד, כותב הספד לטל. מי יודע איך כותבים הספד?

אבנר, שהיה מפקד הטייסת לפני שנתיים, מתייצב במשרדי. הוא בא מחצרים במסוק סייפן. לא שאל, לא הודיע, פשוט בא. "מה אתה צריך שאני אעשה?" הוא שואל.

בצהריים יוצאים להלוויה. בדרך אנחנו מקבלים הודעה שגם דב כבר אינו נעדר; גם הוא מת. עוצרים את האוטובוס. שולחים קבוצה של אנשים לכרמיאל, להיות שם עם המשפחה של דב.

מגיעים לאשדוד. הלוויה. קשה. מאוד. 

דב שטרנשוס ז"ל. "איך כותבים הספד?" // צילום: דובר צה"ל

בסוף בכיתי  / רס"ן אורן, סמ"ט ב', טייסת "מגיני המערב"

 אני יושב בשבת בערב במבצעים. מכינים לוחות וציוותים. מתכוננים להמשך, מי יחליף את מי ומתי. את הרוב אני עושה לבד, כי אתה יצאת לים. לא שאלת אותי בכלל. הודעת. 

שבת בצהריים. קפצתי הביתה. הצוותים בים. הילה אמורה ללדת בקרוב. יש לה בטן ענקית. כל ליטוף שלה מעלה בי אושר. אני מתלבט מתי לחזור לטייסת. אולי נישן קצת, ואז נחזור לעבודה.

מוזר לי נורא. קיבלתי תפקיד סמ"ט ב' בטייסת חדשה. טייסת עם חמישה מסוקים, עם סדיר וחצי. הגעתי מטייסת מסוקי קרב, שזינקו שם בכל לילה. איך אוכלים את זה?! קיבלתי גם קצין הדרכה. הוא בעצם נגד, מכונאי מוטס. אין לי מושג איך זה עובד פה. 

כבר בשבועות הראשונים אני מבין שלטעות פה לא יהיה לי קל; דב עולה על כל טעות שלי. לא שמתי מדריך בצוות, לגיחת החילוץ שמתי יותר מידי דלק, לא ראיתי שגילי בדיון וציוותי אותו לטוס עם עופר. לא ייאמן: הוא עולה על כל שטות שאני עושה. 

יש פה אווירה מוזרה. המון אנשים. החבר'ה הגיעו מדוגמים על א'. חיל הים מבריקים מלבן. לפני שעה עבדתי על הציוות שיוצא מחר לספינה, ועכשיו אני בבית קברות, לובש כחול-תכלת, משקיף מעל כולם, חזה מתוח. נועם המש"קית לא מפסיקה לבכות. עופר מחבק אותה. אני עובר בין כולם. 

לא ברור כל כך מה קורה. יש מלחמה, נשארה המון עבודה בטייסת. אז למה כולם פה? באו להיפרד מדב. לא מאמין שאנשים חושבים שדב לא יגיע מחר ברבע לשש לטייסת. הם לא מכירים אותו. כשאני אגיע בשבע, הוא יעבור איתי על התיקונים שעשה בדפית. אני אביא לו קפה מהבית, עם קצף. הוא מבסוט מזה מאוד. הם לא מכירים אותו. הוא לא יכול אחרת. 

"מה קורה דב?" אתה לא עונה בטלפון. תגיד, איך האוטו החדש? נראה אחלה! מעניין מה אמר אבא שלך בסוף. הוא חשב שכדאי להשקיע בדירה חדשה, לא? ואיך היה שלשום הבשר שהכנת? תגיד, לא מוגזם לעשות על האש בעשר בלילה? בכל מקרה, תחזיר לי טלפון לגבי סגירות של הטיסות לשבוע הבא.

מוזר, דנה אשתו של דני התקשרה. אמרה שדיווחו באינטרנט על טיל שפגע בספינה של חיל הים. "לא שמעתי כלום. בודק וחוזר אלייך". התקשרתי לקס"מים (קציני סיור מוסקים). הם אמרו לי שבאמת פגע טיל, אבל זה לא בספינות שלנו. התקשרתי לדנה. "זה לא בספינות שלנו. אל תדאגי. הם נורא רחוקים. אין מי שיפגע בהם מכזה מרחק".

שוב דנה.

"מה קורה?" היא אומרת שבאינטרנט דיווחו שיש נעדרים. "מה? לא שמעתי שום דבר. נראה לי הזוי, אבל אני בודק וחוזר אלייך". התקשרתי לחיל הים ולמטה. יש נעדרים. לא ייאמן. מה אני אומר לה? היא בלחץ היסטרי. גם גילי בים. מאיפה זה בא?

הספינה אח"י חנית. אחרי השיקום // צילום: עמי שומן, דובר צה"ל

הכי טוב שאני מכיר

יום שישי. סתם יום שישי. יוני 2006, 8:15. טלפון. מי מתקשר בשעה כזו? דב. "מה המצב דב?" 

"כן, צריך נורים ליום רביעי בבוקר, שכחתי להגיד לך". 

"זהו? זה כל מה שרצית?"

 ענית לי שלקחת איתך אתמול את הלוח השבועי הביתה. שעברת עליו אתמול ולא שמת לב, אבל היום בבוקר פתאום ראית שכנראה צריך נורים. יום שישי. 8:15.

כולם בוכים.

המון צרחות.

לאן הלכת? ולמה? זה לא פייר.

אני עובד בצד ומסתכל. נמתח. לא בוכה. לא ממש מבין מה קורה. רואה שגילי ליד הקבר ומזיל דמעות. אני לא. ככה היית רוצה שאהיה: לא בוכה, לא מפחד, לא מרגיש. צופה, רואה, שומר על כולם. אחר כך הלכתי הצידה. כולם עברו ליד הקבר, להגיד לך שלום.

אני לא.

עמדתי בצד והסתכלתי. המון אנשים הזכירו אותך. אני מנסה לזהות. חלק גדול אני לא מכיר. מסתכל לצדדים. מי בוכה? כל החיילות בוכות, גם חלק מהחבר'ה. אני עומד במקום. מסתכל. סוקר את כולם בעיניים. גילי נעמד לידי. הוא שאל מה קורה. אמרתי שבסדר. ואז נזכרתי. נזכרתי שאחרי בערך חודשיים בתפקיד, כשהכרתי אותך, נשבעתי שכשאעזוב אכתוב לך מכתב ארוך.

אז אני אומר לך כמה אני מעריך אותך. שעוד לא יצא לי לפגוש, במהלך עשר השנים שאני בצבא, חייל כמוך: משקיען, יסודי, אבל לא בסיסמה. מהלב, מהבנה עמוקה שמה שאנחנו עושים הוא חשוב, ושבגלל זה אנחנו צריכים להיות מקצוענים. למכתב הארוך שלי אני אצרף תקציר. אני אשלח אותו למישהו חשוב. עוד לא החלטתי למי, אבל אני חייב, כי דבר כזה עוד לא ראיתי. ועוד משהו: למכתב אני צריך לצרף משהו שמסמל איכות. אולי בקבוק יין ישן. אבל טוב, יקר כזה, שכולם ישר מבינים שהוא איכותי. אולי ג'יני כחול, כי זה הכי טוב שאני מכיר. כמוך, הכי טוב שאני מכיר. 

ואז בכיתי.

כמו תינוק.

כמו שעכשיו אני בוכה.

תחזור כבר.

אני מתגעגע, לנצח.

הביאה לדפוס: דניאל רוט-אבנרי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו