ליאורה חסון זוכרת היטב את יום ראשון ההוא, לפני עשר שנים, שבו איבדה בשר מבשרה. תקלה במערכת המים בחממות של מושב מגוריה נעמ"ה גרמה לה לרוץ הביתה כדי להזעיק את בעלה יענקל'ה. המונית שראתה בכניסה למושב לא עוררה את חשדה. היא לא תיארה לעצמה שכאשר דלתותיה ייפתחו, ייפתח גם פרק חדש וצורב בחייה.
"דיברו על הפסקת אש", משחזרת חסון, "עברתי ממוד של 'און' ל'אוף'. אמרתי לליהי, החברה של גיא, 'אל תדאגי, תמשיכו בתכנונים העתידיים שלכם. המלחמה נגמרה'. המונית הגיעה באותו רגע, ויצאו ממנה ארבעה אנשים. הם ניגשו ליענקל'ה ושאלו, 'אתה יענקל'ה חסון? באנו להודיע לך שהבן שלך נהרג בלבנון'. שמעתי את הצרחה שלו בחוץ: 'ליאורה, הלך לנו הילד'".
צילומים: אורן בן חקון
רס"ל גיא חסון ז"ל היה בן 24 במותו. בן בכור לליאורה וליענקל'ה, אח לרועי, ליובל ולרעות. הוא נולד בקיבוץ קדרים שבצפון ובגיל חודש הגיע עם הוריו לבקעת הירדן, חלק מגרעין שייסד את המושב. במלחמת לבנון השנייה גויס בצו 8, וב־13 באוגוסט נהרג בכפר עייתא א־שאב מפגיעת טיל חיזבאללה - יום לפני שהפסקת האש היתה אמורה להיכנס לתוקף. גם חברו, רס"ל יניב שיינברום, נפל באותה תקרית. בפעולות החילוץ של הנפגעים נהרגו גם סרן אליאל בן יהודה ורס"ל אלעד רם.
את פרק הזמן שאחרי הבשורה על מות בנה מתארת ליאורה כ"חור שחור". היא לא זוכרת הרבה מאותם ימים ראשונים, גם לא את ההלוויה. מה היא כן זוכרת? שהתעקשה לראות את גופתו, ואת הנסיעה המסויטת לבסיס שבו הוחזקה; שהתעקשה לתרום את איבריו; איך הלכו לבשר לליהי, שהיתה בבית הקפה המצליח שהיא וגיא ייסדו חודשיים בלבד לפני שנפל, לאחר ששום גורם מהצבא לא מסר לה את ההודעה; וגם את הניסיונות הכושלים לא לספר בטלפון לרועי מה קרה לאחיו.
אחרי התקרית היתה בהכחשה מוחלטת, בטוחה שבכל רגע יחזור גיא מהטיול בהודו. "בשנה הראשונה אתה בריחוף תמידי. אתה לא מתפקד, והילדים לוקחים את הפיקוד והופכים להורים שלך".
"דרשנו שיקבלו אחריות"
גם עשר שנים אחרי שגיא נפל, ליאורה לא מפסיקה להילחם למען חברה ערכית יותר, מוסרית יותר. הדרך הזו החלה בשני מאבקים פרטיים. הראשון: לשנות את הכיתוב על המצבה של בנה, מ"נפל בקרב בלבנון" ל"נפל בקרב על הבית". השני: להביא לכך שחברתו ליהי תוכר
כאלמנת צה"ל.
בהמשך נטלה ליאורה חלק פעיל בקבוצת הורים שכולים, שדרשו להקים ועדה לחקירת כשלי המלחמה. "דרשנו לקיחת אחריות מצד כל מקבלי ההחלטות - שר הביטחון שהיה בתפקיד בגלל הסכמים קואליציוניים; רמטכ"ל מחיל האוויר שלא הבין בלוחמה יבשתית; ואולמרט. אני כואבת על זה שהוא יושב בכלא, כי הוא יושב בגלל מעטפות כסף - ולא על זה שנפגעו חיילים מהחלטות מטומטמות שלו, בניסיון להרוויח מחטף בימים האחרונים למלחמה על חשבון 33 חיילים".
"השירות - חלק מהזהות"
למרות הפצע שמסרב להגליד, היא הכריחה את עצמה לשוב לחיים. את זכרו של בנה היא מנציחה באמצעות הרצאות שהיא מעבירה בבית הקפה שגיא וליהי ייסדו.
אבל עדיין מכרסמת בה התחושה שמותו היה לשווא: "גיא נהרג, ואני לא יכולה לעשות שום דבר. המלחמה שלי ושל הורים נוספים היא שהילד הבא לא ייהרג ככה".
בשנה שאחרי מותו דרשה מאחיו רועי להפסיק לשרת במילואים: "ראיתי שאנשים לא משלמים מחיר ולא מודים בטעויות שלהם. אמרתי, 'עד כאן'".
לבנותיה דווקא חתמה על האישורים המתאימים כדי שישרתו בצה"ל: "לא התלבטתי, את לא יכולה. 18 שנה חינכתי אותן לנתינה. השירות בצבא הוא חלק מהזהות הישראלית־ציונית שלנו. זו חובתנו, אבל אנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי שהנהגה כזאת לא תהיה שוב".
גיא חסון ז"ל. "הלך לנו הילד" // צילום: אורן בן חקון
היא מזהה חוט מקשר בין תקופת המלחמה להיום, בין אי קבלת האחריות של מקבלי ההחלטות דאז לחברה הישראלית 2016. "אל תעמדו דום, אל תגידו 'במותם ציוו לנו את החיים', זה הכל שטויות. מותם כן היה לשווא. תראו מה קורה לנו: שיימינג, זלזול, גזענות. אז אל תבואו לבכות איתי ביום הזיכרון, לא לזה קיוו החיילים שהקריבו את חייהם. שלפחות את הדור הצעיר נחנך אחרת.
"ואני אומרת לפרץ, לחלוץ ולאולמרט: תתביישו. אפילו לא התנצלתם. יכולתי לסלוח אם מישהו מהם היה אומר, 'עשיתי את המקסימום כדי שהם יחזרו בשלום, ובמלחמות כמו במלחמות. אני כואב את כאבך ומתנצל בשם מדינת ישראל'. הייתי מוחלת. אבל הם דוהרים קדימה, ולכן אני נלחמת - בשביל האמא השכולה הבאה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו