לוחם חופש

כמדי קיץ בקיצו, שוב אני ניצב מול השאלה הקיומית: מי אמר שחייבים לנסוע? איפה בדיוק כתוב שחייבים להעמיס את המכונית, או לעלות על מטוס, ובכל אופן לאתגר את כל הריצ'רצ'ים של כל המזוודות עד להתפקע? ומה לעזאזל היה קורה אילו, נניח, היינו נשארים בבית? לא היינו יוצאים ידי חובת חופש גדול? יד על הלב, מתי בכלל יוצא לנו ליהנות מהבית שטרחנו ואיבזרנו וקישטנו ובסוף בקושי יש לנו זמן בשבילו? הרי עדיין לא נולד הצימר המפנק שיציע לנו את המיטה הביתית שלנו בארץ, את הקפה כמו שרק אנחנו אוהבים.

כמדי קיץ בקיצו, אני תוהה מתי התחרפנה עלינו דעתנו. בצד הירושלמי של המשפחה שלי היה מנהג עתיק ונכבד שלא נוסעים לשום מקום. אף פעם. אשרי יושבי ביתך. דודים מסוימים שלי נהגו לנופף בעובדה שמעולם לא היה ירושלמי שגילה ארץ רחוקה.

תפתח אנציקלופדיה, יא וואחש - הם הקניטו בלי בושה - במו עיניך תראה. לא מרקו פולו. לא ואסקו דה גאמה. לא קפטן קוק ולא קפטן הוק. אף אחד מהם לא היה ירושלמי. אצלנו נשארים בבית.

פעם אחת בלבד קרה שירושלמי חטף קוצים מאחורה והחליט שהוא מגלה עולמות. יואל מוישה סלומון קראו לו. ומה יצא מכל זה? פתח תקווה! זה מה שיצא! אתה מבין יא עקרוט?

אם זה לא הספיק כדי להוציא מליבנו את חיידק הנדודים, נהגו אצלנו להזכיר עובדה היסטורית שאני במקומם הייתי מצניע, עם כל הכבוד. ובכן מסתבר שאצלנו בכל פעם שהתעורר צורך להתייעץ עם אדם חכם, בעל ניסיון ורחב אופקים, היו נוהגים לפנות לדוור. למה הדוור? כי היו לו אופניים - האיש ראה עולם!

אני, מצידי, לא הייתי מתגאה כל כך בפרט המסוים הזה מתולדות המשפחה והשכונה, וה"אצלנו" וה"פעם". אבל מה לעשות? מאז שאני זוכר את עצמי, הענפים היותר אותנטיים במשפחתי התגאו בכך שהם לא נוסעים. ולאחרונה גם אני, שכבר זכיתי למלא דרכונים בחותמות שונות ומשונות, שואל את עצמי כמה שאלות קיומיות בעניין הזה. יכול להיות שקצת הזדקנתי. ויכול להיות שפשוט סוף סוף נכנס קצת שכל לראש.

הדברים הללו, כמה צפוי, נכתבים מחו"ל. הכל התחיל כשאשתי שמעה אותי בפעם ה־15 מספר את סיפורי המורשת הירושלמית ומתגאה בזה שלא נוסעים. היא יודעת מתי אני מבלף, ולפני שהספקתי אפילו להיתמם, כבר היה לנו כרטיס טיסה ליוון. סלוניקי, למען האמת. שם, בעיר היחידה בעולם מאז רעמסס שבה יהודים התפרנסו מסבלות, אנחנו אמורים לשכור רכב ולצאת למסע הרפתקאות.

ומה זה אומר מסע הרפתקאות? שקודם ננמנם ארבע שעות כמו צוענים על ומתחת לספסל עד שיואילו לפתוח את דלפק השכרת הרכב. חמש שעות נתפתל בין נופים עוצרי נשימה ובין הילוך שני לשלישי. נחלק את זמננו בין קריאות התפעלות לבין הקאות של הילדים. נריב. נתעצבן. נשאל "מי צריך את הנסיעות האלה?!" אבל בעוד שבועיים נוכל להרשים את החברים שלנו בסיפורים שיגרמו לבנות הזוג להיאנח ולומר משהו על הגבר המפונק שלהן שרק רוצה הכל כלול, וכל החופשות איתו נראות כמו חמגשית ממוחזרת. בשביל כבוד צריך לעבוד. ובשביל סיפור טוב, שווה לצאת מהבית.

• • •

את יודעת שהייתי הרב הראשי של סלוניקי?

- די כבר.

- באמת.

- כן, ואני הייתי מאלפת כלבי הים של קרקס מדראנו. לא נמאס לך כבר מהסיפורים האלה?

ובכן קוראים יקרים, זה המזל שלי. אילו הייתי יצרן בשמים, מן הסתם הייתי מתחתן עם תתרנית. לו הייתי ואן גוך, בוודאי הייתי מתאהב בעיוורת צבעים. ובקיצור זה שאשתי פשוט לא מאמינה לשום סיפור, עדיין לא אומר שלא

שימשתי רב של קהילת יהודי סלוניקי. המינוי הזה נמשך בדיוק סוף שבוע אחד. ולא, מעולם לא הוסמכתי לרבנות, אבל גם את רב הכותל, כך למדנו לפני שבוע, מעולם לא הסמיכו.

זה קרה לפני כ־13 שנה. בין ערוצי הטלוויזיה היה אז אחד בשם ערוץ התכלת, והוא אמור היה לעסוק בתכנים יהודיים. התגלגלו הדברים כך שדווקא אני מבין כולם זכיתי להגיש תוכנית של נסיעות לחו"ל. "היהודי הנודד" קראו לפרויקט הזה, ובו צילמנו וסיפרנו את הסיפור היהודי של יותר מ־20 ערים בעולם. היה כיף גדול מצד אחד. מצד שני, אפילו שופטי כדורגל סופגים פחות קללות ממה שחטפתי אז. אין במציאות הישראלית ג'וב שמעורר כל כך הרבה קנאה וצרות עין כמו משהו שכרוך בנסיעות לחו"ל. אפילו אם מדובר בנסיעות שחלק גדול מהן מוקדש לבתי עלמין, מוזיאונים של ציוד מוהלים ומסעדות שמתמחות במזון כשר למהדרין בלתי אכיל.

כשהגענו לפרק על סלוניקי, ידענו שמדובר באחת הערים שיש להן סיפור יהודי חזק ולא שגרתי, ולמרות סופו הרע ומר אנחנו ניתן כבוד גם לפרקים האופטימיים שלו. חיכיתי לפרק הזה, אבל אז פנתה אלי המפיקה ואמרה לי שלא תהיה ברירה ואני אצטרך להיתקע שם גם בשבת. היא הסבירה בצער שסלוניקי היא מקרה חריג מבחינת לוח הטיסות. זה ממש חד־פעמי, היא הבטיחה, והודיעה לי חגיגית שהיא כבר תיאמה עם הרב של סלוניקי. היא מפיקה תותחית והכל סגור. אתה הולך להיות אורח הכבוד בביתו של הרב. תתכונן לשבת ביתית לגמרי. כולל שירי שבת, קוסקוס ואפילו חריימה.

- ממתי סלוניקאים מכינים חריימה? - התפלפלתי - אצלם זה הכל בורמוליקוס וחמזליקאס, לא?

- לרב קוראים בן שטרית. הוא סלוניקאי כמו שאתה חסיד גור והוא מת כבר לארח מישהו שיודע להעריך חריימה טוב.

ואכן, כבר ביום חמישי הגענו ישר משדה התעופה לביתו של הרב. התקבלנו בחיבוקים חמימים, אבל פניו של הרב העידו שמשהו התפנצ'ר. "תשמע ידידי הטוב. צר לי מאוד. הגיעה אלי הודעה דחופה, ממש בדקה ה־90, ואני חייב לנסוע עם המשפחה לכמה ימים לצד השני של יוון".

הבטתי במפיקה. תותחית תותחית, אבל הנה נתקעתי שבת שלמה בחדר במלון מעאפן. חריימה? זה ייגמר בקופסת טונה.

אל דאגה, ניסה הרב לקרוא את מחשבותיי, הכנו לך אוכל לשבת. והוא הושיט לעברי חבילה עטופה בנייר כסף, שהתבררה מאוחר יותר כשני שניצלים קפואים, ואז אמר:

"ועוד דבר אחד, ג'קי. תשמע, אני לא יכול להותיר כאן את הקהילה כצאן שאין לה רועה. אני ממנה אותך להחליף אותי עד שאשוב. תקרא להם בתורה. תספר משהו על פרשת השבוע. ותענה לשאלות".

• • •

כך אכן היה. יצאתי מבית הרב חמוש במינוי ובשני שניצלים. קשים כשני הלוחות. אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. במשך 48 שעות כיהנתי כרב הראשי של סלוניקי, עיר ואם בישראל. קראתי בתורה, אמרתי משהו על הפרשה, שרתי איתם "אין כאלוהינו" בלאדינו, ומכיוון שעדיין יש ניסים בעולם, איש לא היפנה אלי שום שאלה הלכתית. אשר לשניצלים - באין אמצעי לחמם אותם, הם הושלכו לפח קפואים. והנה השבוע חזרתי לעיר שבה כיהנתי, וכצפוי: לא קבלת פנים, לא תרועת חצוצרות ובטח שלא חריימה. נימנמנו שלוש שעות על הרצפה עד שיפתחו את סוכנות השכרת הרכב, וחשבנו שכך חולפת תהילת עולם, וכמה צדקו הדודים הירושלמים שהקפידו להישאר בבית.

(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו