"העי"ג", סרט הילדים החדש והנפלא של סטיבן שפילברג, הוא ללא ספק עוף מוזר בנוף סרטי הקיץ. בזמן שכל שוברי הקופות שמסביב עוסקים בהתרוצצויות חסרות תכלית, בפיצוצים רועשים ובמיחזור חסר בושה של דמויות וקווי עלילה, סרטו של שפילברג הוא יצירה סבלנית ואינטליגנטית שעוסקת ברגשות כמו בדידות ועצב. ובעוד ש"מקסימליזם" הוא המתכון המועדף על האולפנים בעונה הלוהטת (כלומר, מקסימום אפקטים, מקסימום "money shots", מקסימום סינרגיה, מקסימום פרודקט פלייסמנט ומקסימום קהלי יעד דמוגרפיים שאותם יש ללכוד ברשת), "העי"ג" הוא יצירה מינורית וכמעט מינימליסטית (עד כמה שאפשר לקרוא לסרט שהופק בתקציב של 160 מיליון דולר מינימליסטי). יש בו דמויות ספורות וחופן זירות התרחשות, ואין לו מנוע עלילתי שגורם לו לרוץ קדימה ללא הפסקה, מתוך פחד שחלילה תאבדו עניין ותתחילו לבדוק הודעות במכשיר הסלולרי.
החריגות של "העי"ג" מפתיעה, אך גם מאוד משמחת, והיא מיטיבה לשקף את הלך הרוח של הבמאי האמריקני הוותיק והמשפיע (שיחגוג 70 בדצמבר). שכן בשנים האחרונות שפילברג עושה מה שבראש שלו, ללא התחשבות באופנות ובטרנדים העכשוויים. ונראה כי יותר חשוב לו לבלות את שנותיו האחרונות על פני כדור הארץ בטיפוח המורשת שלו מאשר בלשבור עוד שיא קופתי (בכל זאת, הוא לא ממש להוט שיזכרו אותו בתור האיש שהפיק בפועל את כל סרטי ה"רובוטריקים", ובהחלט ניתן להבין אותו). לפעמים, כמו במקרה של "לינקולן" או "גשר המרגלים", למשל, התוצאה מכובדת וראויה להערכה, אך לא מאוד מלהיבה. אך לפעמים - כמו במקרה של "סוס מלחמה" או הסרט הנוכחי - שפילברג מצליח להגיע למקומות שאליהם טרם הגיע בעבר, להוכיח עד כמה גדולה השליטה שלו במדיום הקולנועי ולספק למעריציו קלאסיקה מיידית.
בהתבסס על ספר אהוב במיוחד של רואלד דאל ("מר שועל המהולל", "ג'יימס והאפרסק הענקי"), "העי"ג" (ראשי תיבות של "ענק ידידותי גדול") מביא את סיפורה של סופי (רובי בארנהיל), יתומה בודדה, חמודה וחובבת ספרים, שנחטפת ממיטתה לילה אחד בידי ענק חביב (זוכה האוסקר מארק ריילנס). הענק לוקח את ידידתו החדשה אל ביתו שב"ארץ הענקים", ולאחר שסופי מתגברת על חששותיה הלגמרי הגיוניים (בכל זאת, ענק), השניים שוקעים אל תוך מערכת יחסים נינוחה ועתירת קסם שנסבה סביב עולם החלומות. הבעיה היחידה היא שמחוץ למאורתו של העי"ג ממתינים הענקים הפחות ידידותיים, אלה שאוהבים לאכול ילדים. והם לא ינוחו ולא ירפו עד שיהפכו את סופי לארוחת הצהריים שלהם.
כאמור, שפילברג אינו ממהר לשום מקום הפעם, וזה עשוי לתסכל ו/או לאכזב צופים שמצפים לקבל את התוצרת שהוא הרגיל אותם לקבל. הפתיחה הארוכה, האווירתית ונטולת המילים מזמינה את הצופים להיכנס אל תוך עולמו של הסרט ולהתרווח, וההמשך בעיקר מתמקד בשיחות המקסימות שנרקמות בין סופי לבין החבר החדש שלה. תוך כדי, התסריט - שעליו חתומה התסריטאית של "אי.טי", מליסה מתיסון, שנפטרה בשנה שעברה - עושה כבוד מלכים לשפה המענגת והחצי מג'וברשת שמעטרת את ספרו של דאל. וגם הוויזואליה המושקעת והיפהפייה בהחלט שומרת אמונים לאיורי הספר המקוריים, שלהם אחראי קוונטין בלייק.
עם זאת, מי שמעניק לסרט את הלב ואת הנשמה שלו והופך אותו ליצירה שראויה לדמעות המלוחות שלכם הוא דווקא ריילנס. הישג לא מבוטל כאשר זוכרים שהדמות שהוא מגלם כאן קמה לחיים בעזרת פלאים ממוחשבים. ההופעה האנושית, העדינה והמרגשת שלו מתהדרת בחן אלגנטי, במלנכוליה מתוקה ובתמימות של ילד, ואין ספק שמדובר באחת מהופעות ה־motion capture הטובות ביותר שראינו עד היום. יתר על כן, עבודת ה־CGI המדהימה של שפילברג ואנשי הצוות שלו (שהשתפרה מאוד בשנים שחלפו מאז "טינטין") אגבית למדי ואין בה שמץ של "שופוני". כך שאם תשתפו פעולה עם "העי"ג", ותתמסרו לכישוף שהוא מטיל על צופיו, לאחר זמן מה אתם צפויים לשכוח שמדובר באחיזת עיניים ולהאמין. מה עוד אפשר לבקש מסרט?
העובדה ש"העי"ג" התרסק בקופות בארה"ב בסוף השבוע האחרון הדביקה לו תווית של כישלון. אך האמת היא שהכישלון היחיד כאן הוא הכישלון של הקהל. סרטים רבים שנכשלו בקופות עם צאתם התבררו בחלוף השנים כיצירות קאנוניות. אני חושד שכך יהיה גם עם "העי"ג". בעוד עשר, עשרים שנה, כאשר אף אחד כבר לא יזכור את התוצרת הנחותה של קיץ 2016, "העי"ג" עדיין יהיה שם. גם כאחד מהסרטים היותר טובים ששפילברג עשה ב"תקופה המאוחרת" שלו, אבל גם, ובעיקר, כאחד מסרטי הילדים היפים של המאה ה־21.
"העי"ג" ("The BFG"), במאי: סטיבן שפילברג. ארה"ב 2016
"החיים הסודיים של חיות המחמד"
אקספרס של חיות
"החיים הסודיים של חיות המחמד", לעומת זאת, הוא ג'אנק. סרט אנימציה חסר ייחוד, חסר מקוריות וחסר השראה שלוקח את הנוסחה של פיקסאר, מפמפם אותה בסטרואידים ומשחרר אותה לרוץ חופשי. אם אהבתם את "המיניונים", שהופק בידי אותו אולפן, אני מניח שתמותו עליו. בכל זאת, יש כאן את כל האלימות, את כל הטמטום ואת כל הכיעור המונפש שהפכו את החבר'ה הצהובים ההם לתופעה כלל־עולמית. אבל לדעתי לפחות מדובר בלא יותר מ"Happy Meal" שמתחפשת לסרט. במוצר נחות וחד־פעמי שעושה יותר נזק מתועלת.
במרכז הסיפור - שנגנב במלואו מ"צעצוע של סיפור" ו"צעצוע של סיפור 3" - ניצבים מקס ודיוק, שני כלבים מבויתים (לואי סי.קיי ואריק סטונסטריט) שמוצאים את עצמם אבודים בניו יורק. בעודם מנסים למצוא את הדרך חזרה הביתה, השניים נתקלים בארנב רחוב מטורף (קווין הארט) שמעוניין לנקום בבני האדם שנטשו אותו ואת חבריו, ובמקביל, חיות הבית שגרות בשכנות למקס ודיוק יוצאות גם הן לתור אחריהם. אל תדאגו. אחרי תשעים דקות קצרות של מרדפים היפראקטיביים ו"מוטרפים" הכל יבוא על מקומו בשלום.
אם ראיתם את הטריילר של הסרט הזה, אתם בהחלט פטורים מלצפות בו במלואו. שום דבר כאן אינו מצחיק יותר מהפודל שעושה הד־באנגינג, ונראה כי גם היוצרים היו מודעים לכך (אחרת הם בוודאי לא היו משתמשים בבדיחה הזאת פעמיים). מעבר לכך, "החיים הסודיים של חיות המחמד" כולל כמה גגים צפויים שנוגעים לכלבים ולחתולים, והרבה מאוד מכות, צ'אפחות, פליקים, כאפות, סטירות, משיכות בפרווה ונפילות כואבות. אתם יודעים, כל הדברים שהמוח הרך של ילדיכם כה זקוק להם בשלב ההתפתחותי הכה עדין והכה משמעותי שבו הוא נמצא.
אה, וכמעט שכחתי. יש גם בדיחה חמודה על קקי של ארנבים. כן, זה מסוג סרטי הילדים שהדבר הכי טוב בהם קשור לקקי. הקהל, בכל מקרה, ציחקק לאורך כל הדרך ואף מחא כפיים בסוף. כנראה שהוא אוהב קקי.
"החיים הסודיים של חיות המחמד" ("The Secret Life of Pets"), במאים: כריס רנו ויארו צ'ייני. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו