הכשלים, הלקחים והמערכה הבאה

שקט בגבול לבנון אינו מטעה. עשר שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה הצפון שקט מתמיד, והשקט יציב מתמיד. שלל סיבות ועניינים - מהרתעה הדדית חזקה, דרך מאזן אינטרסים ועד למלחמות המזרח־תיכוניות - מבטיחים לכאורה שהשקט הזה יימשך. במילים אחרות: אם לא יקרה משהו חריג שכרגע שני הצדדים לא מעוניינים בו, ואם לא יתרחש תהליך טרגי של מיס־קלקולציה, אפשר בהחלט שהשקט יישמר עוד לשנים ארוכות.

השקט הזה הוא תוצאה ישירה (אם כי לא בלעדית) של מלחמת לבנון השנייה. התחושות הקשות שהותירה המלחמה בשני צידי הגבול, כמו גם המכות שספגו חיזבאללה וישראל, הרחיקו את רצונם של הצדדים להיקלע למלחמה נוספת אבל בו בזמן הכניסו אותם לתהליך מואץ של שיקום ובניין כוח מסיבי כהכנה לסבב הבא, שבירושלים ובביירות פועלים כמעט באדיקות כדי למנוע אותו.

את ההישג הזה של מלחמת לבנון השנייה - השקט - קשה היה לצפות ב־14 באוגוסט 2006, כאשר נכנסה לתוקף הפסקת האש בתום 34 ימי לחימה. ישראל היתה עסוקה אז בפסטיבל של הלקאה עצמית, וחיזבאללה - בשיקום ההריסות. משפט אחד של חסן נסראללה שנאמר שבועיים לאחר המלחמה ("אם הייתי יודע שיש סיכוי של 1 ל־100 שחטיפת החיילים תוביל למלחמה, לא הייתי מבצע אותה") אמנם אותת על העתיד לבוא, אבל האווירה הכללית היתה עגומה וספקנית.

צריך לתת לבכירי צה"ל את יכולת הביטוי בקבינט. שר הביטחון אביגדור ליברמן בסיור בצפון // צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

קברניטי המלחמה בדרג המדיני והצבאי הבכיר, ובראשם ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ, רואים בשקט בצפון הוכחה להצלחת המלחמה, ולהצלחתם בניהולה. אם תרצו: כמי שספגו את עיקר האש בזמן אמת, הם סבורים שזכותם ליהנות מהמחמאות כשמתבררת כעת התמונה המלאה. זאת הסתכלות צרה ואינטרסנטית; מלחמת לבנון השנייה נוהלה באופן כושל, וחשפה ליקויים רבים בכל הרמות: האסטרטגית, האופרטיבית והטקטית, וביניהן. ראשיה לקו בערבוביה של עיוורון, יהירות וחוסר הבנת הכוח ומגבלותיו, נכנסו למלחמה בלי לרצות בה וסיימו אותה עם תוצאות לא מספקות. לו פעלו אחרת, אפשר שהמלחמה היתה נמנעת או מתקצרת, ובוודאי מניבה תוצאות טובות בהרבה.

וממילא, השקט שהושג (ואשר עמד עד כה בכמה מבחנים) הוא לא מבחן יחיד. מלחמת לבנון השנייה גם הפכה את חיזבאללה לאתגר המשמעותי ביותר שניצב כיום בפני ישראל, גדול מכל אויב אחר סביבנו. מלחמת לבנון השלישית, אם תפרוץ, לא תיראה כמו שום דבר שהכרנו בעבר - בחזית, ובעיקר בעורף. גם זה אחד מ"הישגי" המלחמה, שמשמעותו הרתעה חזקה שפועלת לא רק לכיוון צפון אלא גם דרומה, על ישראל.

 

שוב צפו הליקויים

המוני מילים נכתבו כבר על מחדלי מלחמת לבנון השנייה. בוועדות, בדו"חות, בעיתונים, בספרים. מטבע הדברים, רוב הכתיבה נעשתה בזמן אמת, עם תום המלחמה, ורק מקצתה בדק בחלוף זמן מה השתנה, מה למדנו, אילו לקחים הופקו. השבוע מציינת ישראל, בצנעה, את יום השנה השני למבצע "צוק איתן" בעזה; בחלק מהנושאים יש קווים מקבילים מטרידים בין לבנון לעזה, שעדות להם ניתנה בדו"ח של מבקר המדינה, שיושלם בשבועות הקרובים ושחלקים ממנו כבר דלפו לתקשורת. כמו ב־2006, גם ב־2014 היה חסר מודיעין, משימות הוגדרו באופן חלקי, המבצע נעדר תכלית אסטרטגית ושוב צפו ועלו הליקויים המבניים בעבודת הדרג הצבאי ובעיקר המדיני, וביניהם.

צריך להיות אופטימיסט גדול כדי להאמין שאם תפרוץ מלחמה קרובה, משהו יעבוד אחרת. ברמה הטקטית והאופרטיבית דברים רבים השתנו, ולטובה, אבל ברמה האסטרטגית - כמעט כלום. שרי קבינט ממשיכים להתלונן על מחסור במידע, בוודאי על הכרה חלקית של התוכניות המבצעיות של צה"ל שהם אמורים להיות חתומים עליהן; הם צודקים, כמובן, אם כי יש ביניהם שמתלוננים רק לשם התלונה: לימי עיון מקצועיים שהצבא מזמן אותם, בדיוק כדי שילמדו ויכירו, הם לא מגיעים.

גם המועצה לביטחון לאומי לא קיימת היום יותר מכפי ש(לא) היתה ב־2006, וחלקה בתהליך החשיבה וקבלת ההחלטות זניח. זה לא נובע רק מהעובדה שלמל"ל אין ראש קבוע מאז מונה יוסי כהן כראש המוסד, אלא בעיקר משום שהגופים הדומיננטיים - משרד הביטחון, צה"ל, מוסד ושב"כ - לא ממש סופרים אותו, בדיוק כפי שהם מדלגים בקלילות על הוועדות המפקחות מטעם הכנסת. התוצאה היא תהליכים עקומים, שתוצאתם רעה גם במבחן הדרך וגם במבחן המעשה; הקבינט (או הממשלה) אחראים על פי חוק, אבל אחריותם היא על הנייר בלבד. בפועל איש לא ציפה אז מהשרים למשהו שהם לא, ואיש לא מצפה זאת מהם היום. ב־12 ביולי 2006 אף אחד מחברי הממשלה לא טרח לערער על קביעות הרמטכ"ל ועל ההיגיון והמטרות שהוא הציג (למעט שמעון פרס, שהושתק במהירות), וספק אם מישהו מהם יעשה זאת היום.

זה מצב דברים לא בריא של היפוך תפקידים והסרת אחריות. במקום שהממשלה תגדיר יעדים אסטרטגיים לצבא והוא יגזור מהם תוכניות מבצעיות בגזרות השונות, הצבא פועל כמעט בריק; אין לו מושג מה מצופה ממנו, מה היעד ומה התכלית. התוצאה היא שצה"ל מגדיר לממשלה - בלבנון, בעזה ובכל אירוע אחר - שמאשרת לו את מה שביקש, ובכך משחררת את עצמה מאחריות.

ההקפדה על התהליך חשובה לא רק משום שכך קובע החוק - שהממשלה נושאת באחריות לביטחון, והיא מפקדת על הצבא (באמצעות שר הביטחון). עצם הדיון, הוויכוח, העלאת ספקות ורעיונות, אמורים לתרום לתוצאה, או למזער - לערער על מוסכמות. כשהדברים נסגרים בתוך שלישייה הומוגנית שמצופפת שורות - אולמרט־פרץ־חלוץ ב־2006, נתניהו־יעלון־גנץ ב־2014 - הסיכוי לטעות גדול יותר; וכאשר מוסיפים לכך אגו של אנשים, הסכנה הזאת גדלה משמעותית.

לפני עשר שנים מנע חלוץ כל ערעור על קביעותיו. במקרה מסוים של מבצע משמעותי בשלהי המלחמה ניגש אחד האלופים במסדרון אל שר הביטחון פרץ, וניסה לדבר על ליבו שלא לאשר את הפעולה; פרץ תהה מדוע האלוף לא מדבר בדיון, והתשובה נאמרה בלי מילים: הרמטכ"ל חלוץ.

המצב היום מטריד לא פחות. הרמטכ"ל איזנקוט פתוח בהרבה לדעות שונות מחלוץ ומעודד את קציניו לחלוק על דעתו, אבל שר הביטחון ליברמן נקט בשבועיים האחרונים שתי פעולות שאמורות להדליק נורת אזהרה: כאשר מנע מהרמטכ"ל ומראש אמ"ן מלהגיע לדיון בקבינט על הפיוס עם טורקיה בתואנה שמדובר בדיון מדיני, וכאשר הורה לקציני צה"ל שלא להשיב בקבינט על שאלותיו של השר בנט. 

במקרה הראשון טעה ליברמן לא רק משום שלכל עניין בעזה יש השלכות צבאיות ברורות ומיידיות ומשום שהרמטכ"ל הוא גורם אסטרטגי שחשיבותו עולה על רוב שרי הממשלה, אלא כי השניים - הרמטכ"ל וראש אמ"ן - חושבים אחרת ממנו, ומחובתו להקפיד שכל הדעות יישמעו בפתיחות גם אם בסופו של דבר דעתו היא שתכריע מבחינת מערכת הביטחון. במקרה השני טעה ליברמן למרות שעל פי עדויות של כמה נוכחים בדיון, בנט הגזים גם בנוסח השאלות וגם בדרך הצגתן; ואף על פי כן, חברי הקבינט הם נבחרי ציבור ואנשי הביטחון הם משרתי ציבור שחובתם לדווח ולענות, ככל שיידרשו.

על ליברמן להיזהר שבעתיים לא רק משום אחריותו העודפת כשר הביטחון, אלא בעיקר משום חוסר ניסיונו. צירוף הנסיבות של ראש ממשלה ושר ביטחון חסרי ניסיון, ורמטכ"ל שלא הכיר את הצבא תחתיו, הובילו ב־2006 לקבלת החלטות שגויות, ולאי קבלת החלטות מתבקשות. נתניהו ואיזנקוט מנוסים היום מכפי שהיו אולמרט וחלוץ אז, אבל לא חסינים מטעויות; הקפדה על תהליכי דיון וקבלת החלטות סדורה חיונית גם עבורם, דווקא לאור לקחי העבר.

 

רק החיילים הצטיינו 

האויב העיקרי של ישראל ב־2006 לא היה חיזבאללה, אלא ישראל עצמה. שורת חששות ושדים, בצירוף אופיים של אנשים, ליקויים מבניים וכאמור גם תהליכים בעייתיים של קבלת החלטות, הובילו לתחושת החמיצות בסיום המלחמה. הזעם על חטיפת גולדווסר ורגב (שבועיים וחצי לאחר חטיפת גלעד שליט בעזה) בצירוף ענייני כבוד אישי ולאומי הוציאו את המערכת מאיזון, וקלעו את ישראל למערכה רחבה במקום שבו היה אפשר להסתפק במבצע קצר וממוקד של שלוש־ארבע יממות.

ההמשך היה בהתאם. חוסר האמונה ביכולתו של צבא היבשה, החשש מנפגעים, הרתיעה מהיקלעות מחודשת לבוץ הלבנוני המפורסם והניסיון להגיע להישג כמעט בכל מחיר בסוף המלחמה, התחברו עם אי קבלת החלטות מתבקשות על גיוס מילואים והכרזת מצב מיוחד בעורף. מדינת ישראל יצאה למלחמה בלי להבין זאת, וכשהבינה - לא עשתה את המתבקש. הליקוי לא פסח כמעט על אף דרג, למעט החיילים בשטח; ועדה שבדקה בסוף המלחמה את תפקודם והמוטיבציה שלהם קבעה, באופן לא מפתיע, שהם פעלו ללא דופי, במסירות ובאומץ שלא פחתו ממלחמות קודמות.

נטען שסירב להתייעץ. דן חלוץ // צילום: אנה ברוש, דובר צה"ל

הבעיה היתה בפקודות שניתנו לחיילים, באמצעים, במודיעין ובעיקר בהבנת הסיטואציה. צה"ל הגיע למלחמת לבנון השנייה אחרי שנים ארוכות של לחימה בטרור הפלשתיני ביו"ש. בדרך הוא שילם מחיר יקר, מבלי שהבין זאת: יחידות לא התאמנו במשך שנים, וכאשר התאמנו - האימונים התמקדו בלחימה בטרור; מלאים ותחמושת עברו קניבליזציה לטובת השוטף, ומחסני החירום נותרו ריקים בחלקם; שפה חדשה נכנסה ללקסיקון; וגרוע מכל - השתבשה לחלוטין תמונת המציאות ותרגומה לפעילות בשטח.

קיים הבדל תהומי בין מבצע מוגבל לבין מלחמה. בשטחים, גם בימי השיא של "חומת מגן" וטרור המתאבדים, הדינמיקה היתה שונה. יש זמן, אפשר לסגור על בית, לאסוף מודיעין, להפעיל כלים כבדים, לפקד על הכוחות באמצעות פלזמות מרחוק ולהימנע ככל האפשר מנפגעים. במלחמה אין לוקסוס כזה; הכל כאן ועכשיו. "המלחמה היא ממלכת אי הוודאות" כתב קלאוזביץ', וצדק כמובן גם בנוגע ללבנון. זמן ומודיעין הם משאב חיוני, אבל לא כזה שאמור למנוע ביצוע. חוסר הבנת המציאות הזאת גרם לצה"ל לדשדש במשך שבועות ארוכים במבצעים חסרי תכלית ותוחלת, לעיתים מאות מטרים בלבד מהגבול. במקום להחליט, לפעול ולרוץ לבצע את המשימה, צה"ל היסס, החליף תוכניות וכוונות, ותיפקד למטה מהמצופה ובוודאי בניגוד לאקסיומה ש"המשימה קודמת לכל". לצה"ל ב־2006 לא היתה משימה מוגדרת, וכשהיתה - היא שונתה ללא הרף, עד שגם מי שהחליטו עליה וגם מי שנדרשו לבצע אותה כשלו כמעט תמיד בישומה.

לקח מרכזי של כל אלה הוא שצה"ל חייב לבוא למלחמה - כל מלחמה בכל גיזרה - עם תוכניות מבצעיות שלמות ומאושרות, שהדרג הפוקד והדרג המבצע מכירים ויודעים לתרגם אותן למעשים. מלחמת לבנון השנייה תפסה את צה"ל ללא תוכנית "סגורה", מה שגרם לבלבול בכל הרמות; אם מוסיפים לכך מוכנות לקויה של חלק מהיחידות, וכאמור - כשירות נמוכה למלחמה, מקבלים תוצאה לא מספקת.

בעקבות המלחמה החליף צה"ל דיסקט, ולא רק בעניין התוכניות. הקרדיט הראשוני על כך מגיע לרמטכ"ל חלוץ, שטרם התפטרותו הוביל תהליך תחקור יסודי, מעמיק ונוקב, וגם הניח את המסד לשינוי דפוסי חשיבה ופעילות, שהמשיכו יורשיו. כיום מקפיד צה"ל להיות מוכן בכל הרמות: ממפקדות הגיס, האוגדה והחטיבה, ועד לחיילים בשטח. אם ב־2006 התאמנו יחידות במשורה (וגם אז, בעיקר למתארי לחימה בטרור) היום מתאמן צה"ל על פי גרף מסודר, כחלק משמירת כשירות בסיסית למלחמה רחבה; ההבנה שלחימה בטרור לא מכשירה למלחמה שוכללה לתובנה שמוכנות למלחמה מכשירה גם ללחימה בטרור.

על כך נוספה הקפדה על היקף מלאים גבוה וקשיח, שנשמר לחירום, ציוד מתאים לכלל היחידות (לרבות מילואים), ומוכנות במערכים שחשיבותם קריטית להצלחת המלחמה, בעיקר חיל האוויר והמודיעין. במלחמת לבנון השנייה היה לצה"ל מידע לא רע באיכותו על חיזבאללה שלא הועבר בזמן אמת לכוחות בשטח, ומעט מדי מטרות מופללות לתקיפה. התוצאה היתה שכאשר הותקפו 200 ומשהו המטרות האלה, ירדה באופן תלול יעילותו של חיל האוויר - מכפיל הכוח העיקרי של צה"ל במלחמה.

כתוצאה מכך שינו חיל האוויר ואגף המודיעין את צורתם ואת אופן פעילותם. גם אם מתייחסים אל הכרזתם של בכירים בצה"ל ש"אין היום מפקד על הגלובוס שיש לו את אותה רמת מודיעין שיש לנו על חיזבאללה", כמופרזת וככזאת שנועדה להפעיל לחץ פסיכולוגי על הצד השני, עדיין נשארים עם הרבה יותר מטרות, הרבה יותר מודיעין ובעיקר הפעלה יעילה בהרבה של היכולת האווירית, שאמורים - תחת ההנחה שייעשה בהם שימוש מושכל - להניב תוצאות טובות בהרבה במלחמה הבאה.

 

האויב מורתע אך מחוזק

תפיסת הביטחון של ישראל, כפי שעוצבה בשנות ה־50 בידי דוד בן־גוריון, החזיקה בשלוש כותרות: הרתעה, התרעה והכרעה. השתיים הראשונות רלוונטיות בוודאי גם כיום, ובכל גיזרה; אפשר לנהל דיון על מידת הרלוונטיות של השלישית למערכות המודרניות. ב"חומת מגן" אמנם הכריעה ישראל את הטרור הפלשתיני ביו"ש, אבל במלחמת לבנון השנייה ובשלושת המבצעים האחרונים בעזה ("עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן") האויב לא הוכרע, וכתוצאה מכך אפילו התחזק. בצה"ל מאמינים שזה אפשרי, אבל מבהירים שההכרעה לא תהיה במובן של דגלים לבנים וכיבוש מלא של השטח, אלא של פגיעה בנקודות הכובד העיקריות של האויב ובהוצאתו מיעילות תפקודית.

מוכן לשמוע קולות אחרים. גדי איזנקוט // צילום: דודי ועקנין

עם או בלי הכרעה, תפיסת הביטחון העדכנית של ישראל אוחזת כיום גם בצלע רביעית - הגנה. במלחמת לבנון השנייה שוגרו לישראל 4,500 חימושים שונים (רקטות ומרגמות), יותר מבכל מלחמות ישראל עד אז גם יחד. מאז האיום התעצם משמעותית, בעזה ובעיקר בלבנון. עם יותר מ־100 אלף טילים ורקטות, ותוכנית לשגר 1,500 רקטות ביממה ממוצעת לישראל, מציב חיזבאללה איום בהיקף חדש על העורף הישראלי, ולא רק מבחינת הכמות: ברשותו אמל"ח שמאפשר לו פגיעה בכל נקודה בישראל, ורקטות בעלות דיוק גבוה וראשי נפץ כבדים שמיועדים לפגוע ולגרום נזק רב ביעדים אסטרטגיים.

את התרגום של שלושת אלה - כמות, גודל ודיוק - אפשר למצוא בתרחיש הייחוס לעורף שאישר הקבינט לפני שבועות אחדים, ושעיקריו הוצגו ביום עיון שערכה באחרונה רח"ל (רשות החירום הלאומית שהוקמה כלקח מהמלחמה בלבנון). על פי התרחיש הזה, שהוא בסיס לעבודת המטה והכנת היכולות והמוכנות בעורף, במלחמה עם חיזבאללה שתארך 28 ימים יהיו מאות אזרחים הרוגים, אלפי פצועים ועשרות אלפים שיפונו מבתיהם.

גם אם מדובר ברף העליון של פוטנציאל הסכנה, אין ספק שהעורף יהיה מרכיב מרכזי במלחמה הבאה לא פחות מהחזית. הציפייה שמערכות ההגנה ("כיפת ברזל" ובעתיד הקרוב גם "שרביט קסמים", שפותחו בעקבות המלחמה בהחלטת שר הביטחון פרץ) ייתנו מענה לכלל האוכלוסייה היא לא ריאלית; שטחים נרחבים לא יכוסו, ובחלקם - בעיקר באזור הצפון, לרבות חיפה - כמות הרקטות לא תאפשר יירוט מלא. המשמעות היא שהאזרחים יידרשו למשמעת חירום גבוהה, בוודאי אם תתממש הנחת העבודה שמערכות חיוניות - דוגמת חשמל וסלולרי, שחיזבאללה ינסה לפגוע בהן - לא יפעלו לפרקי זמן ממושכים.

לכך תתווסף סוגיה מרכזית, שעלתה רק בשוליים של המערכה האחרונה בעזה - פינוי אוכלוסייה. חיזבאללה מאמן בשנים האחרונות כוחות מיוחדים, שמיועדים לחדור לשטח ישראל ולבצע השתלטות נקודתית על יישוב או מוצב, כדי לאפשר לנסראללה לממש למראית עין את הבטחתו "לשחרר את הגליל". עם יותר מ־20 יישובים צמודי גדר וצמחייה עבותה שחוסכת את הצורך במנהרות, צפויים רוב היישובים להתרוקן מתושביהם מרצון או בפקודה, כדי לצמצם את הצורך של צה"ל לעסוק בהגנתם ולאפשר לו להתמקד בהתקפה בשטח לבנון. מדובר במאמץ לא פשוט, שמחייב משמעת גבוהה ולוגיסטיקה מורכבת: שינוע של אלפי אזרחים תחת אש דרומה בכבישים פקוקים שבהם נעים במקביל כוחות צבא צפונה, ומציאת פתרונות אכלוס זמניים למפונים.

המציאות במרחבים שלא יפונו תהיה סבוכה לא פחות. ב־2006 היו רשויות שקרסו, הלכה למעשה; ראשי ערים שנמלטו עם כל צוותם והפקירו את התושבים. מאז עברו כל הרשויות (וכל ראשי הרשויות) אינספור תדרוכים ותרגילים, כהכנה לחירום, שעלול להגיע גם בדמות רעידת אדמה, שריפה או סופת שלגים. ההבנה הכוללת היא שמי שמכירה את האזרח, את צרכיו ובעיותיו היא הרשות המקומית שלו, ולכן עליה לפתור את בעיותיו - ממציאת פתרונות מקלוט ועד אספקת מזון ותרופות. 

לשם כך, נדרשת מעטפת תומכת של המדינה, שחסרה במלחמת לבנון השנייה. לא רק ההכרזה שלא היתה על מצב מיוחד בעורף, אלא מתן סיוע כספי לרשויות, העברת סמכויות לראשי הערים ומציאת פתרונות לשלל בעיות - מפתיחת מפעלים ועד לשיפוץ מבנים שנפגעו, ובעיקר - ההבנה שעמידות ולכידות העורף הן קריטיות להצלחת המלחמה. זה יחייב את הממשלה לקבל במהירות החלטות ברורות וישימות; איך עושים זאת כשברקע יש גם היסטריה תקשורתית וציבורית, טירוף ברשתות החברתיות וגלי שמועות? מתרגלים מראש, נצמדים לתוכניות שהוכנו, ולא נרתעים מקבלת החלטות - ברמה המקומית והלאומית.

 

הצורך בקיצור הלחימה 

לעמידות העורף משמעות קריטית בכל הקשור לתפקוד צה"ל בחזית. התובנה המרכזית, שהיתה ידועה גם ב־2006 וב"צוק איתן" אך לא יושמה בפועל - היא הצורך בקיצור משך המלחמה. במערכה הבאה בצפון, תחת איומי הרקטות, החדירה ליישובים, הטילים נגד מטוסים וספינות וכלי הטיס הבלתי מאוישים (בהם כאלה שיכולים לשאת חימוש מלבנון לישראל), משיכת זמן תעלה בחיי אזרחים בעורף, ותסכל הצלחות בחזית. המשמעות היא שיידרש להחליט מייד על הפעלת כל המערכים, גיוס מילואים, פתיחת הימ"חים ומעבר מיידי להתקפה בשטח האויב, לרבות מהלך קרקעי.

צה"ל עשה שינויים נרחבים כדי לעמוד באתגר הזה. מאימון הכוחות, ציודם והכרתם את התוכניות, דרך איסוף והטמעת האיום והמודיעין שנצבר לגביו, ועד התאמות מבניות בכל הרמות, לרבות הקמת מפקדה ייעודית (מפקדת העומק) שתוכל למקסם את הפעילות של הכוחות המיוחדים, שתפקודם ב־2006 היה חלקי ולא יעיל. תורמות לכך לא מעט פעולות שמיוחסות לישראל, ומבוצעות כחלק ממה שמכונה בצה"ל מב"מ (המערכה שבין המלחמות), אשר נועדו לשלול יכולות מחיזבאללה ובפועל גם מסייעות בהרחקת המלחמה הבאה.

ועדיין, האתגר העיקרי של צה"ל יהיה בדרום לבנון, ב־240 כפרים שיעיים שנבנו כמתחמי לחימה מבוצרים, שבכל אחד מהם רקטות, טילי נ"ט, עמדות פיקוד ושליטה, מתחמי קשר ומודיעין ועוד. תקיפה אווירית מוקדמת שלהם משמעותה עשרות אלפי הרוגים לבנונים, אסון הומניטרי וביקורת בינלאומית קשה על ישראל; הימנעות מכך תוך ניסיון להרחיק את האוכלוסייה הלבנונית צפונה משמעותה אש תופת על העורף הישראלי, ונפגעים רבים בצידנו.

הפתרון עובר בפעולה קרקעית ממוקדת ומהירה, שתכליתה פגיעה במוקדי הכוח של חיזבאללה, גם במחיר של אלפי הרוגים לבנונים. ישראל כבר התריעה בפני ממשלות זרות שזאת תהיה התוצאה הבלתי נמנעת של התבצרות חיזבאללה בקרב מיליון וחצי אזרחים; פגיעה מקבילה תהיה גם בביירות וביתר ערי לבנון, שגם בהן פרס חיזבאללה מפקדות ואמצעי לחימה כדי להקשות את תקיפתם. סביר שישראל תנסה להימנע ככל האפשר מפגיעה בתשתיות לבנוניות, ולא רק כדי לצמצם את הפגיעה באוכלוסייה הלא מעורבת; הרצון הוא להשתמש, במידת האפשר, בממשלת לבנון ובאזרחים כמנוף לחץ על חיזבאללה, כמי שממיט עליהם אסון כבד.

הפוטנציאל ההרסני הזה הוא סיבה מרכזית לריסון הכמעט מוחלט שגוזר על עצמו חיזבאללה בעשור האחרון. מאזן הכוחות ברור גם לנסראללה, שלא משוכנע שלבנון תעמוד לצידו באופן אוטומטי גם בסיבוב הבא. גם כך מצבו סבוך, ארגונית, פוליטית, כלכלית ואסטרטגית. הוא שקוע עד צוואר במלחמת האזרחים בסוריה (שבה נהרגו לו יותר מ־1,600 לוחמים ונפצעו כ־6,000), סובל ממצוקה כלכלית (עלות המלחמה בסוריה, וגם תוצאה של צמצום הסיוע האיראני ממיליארד לכ־700 מיליון דולר בשנה), נתפס כאחראי מרכזי למשבר הפוליטי בלבנון (כבר יותר משנתיים לא נבחר נשיא) ומצוי בליבת הסכסוך השיעי־סוני, שגרר את חיזבאללה גם למעורבות צבאית בעיראק ובתימן וגלש בתגובה לפיגועי טרור כנגדו בלבנון.

כל אלה הם הדחוף, שדוחק הצידה את החשוב אך לא מבטל אותו לחלוטין: ישראל נותרה היעד האסטרטגי של חיזבאללה, האיום העיקרי, נקודת הייחוס לבניין הכוח. אין לו כרגע שום סיבה או עניין ליזום מלחמה, אבל הוא ממשיך להיערך אליה במרץ - בבניין הכוח, בצבירת ושכלול האמל"ח, באימון האנשים ובשימור הרטוריקה המתלהמת שמציבה את ישראל כאויב המרכזי. במתח שבין היותו מגן השיעים, מגן לבנון ושלוחה קדמית איראנית הוזז זמנית עניין הג'יהאד הצידה, אבל הוא לא נזנח לחלוטין. חיזבאללה אמנם נמנע ממלחמה (ואף מתנזר באחרונה מפיגועי חו"ל, גם מחשש להיתפס כ"תואם דאעש" וגם בהנחיית האיראנים שנשמרים שלא להסתבך בעקבות הסכם הגרעין), אבל גם הציב לישראל גבולות גיזרה ברורים בכל הקשור לתקיפות בשטח לבנון ולחיסול אנשיו.

 

חיזבאללה עבר להתקפה

קשה להפריז בגודל האתגר שמציב חיזבאללה בפני ישראל. מארגון גרילה הוא הפך לסמי־צבא, שהלחימה בסוריה הקנתה לו ניסיון בהפעלת ארטילריה ושריון, ואשר עוסק בסייבר, סיגינט וחוזי, ומצויד באמל"ח ובמערכות שליטה ובקרה מתקדמות; מארגון שמהותו הגנתית - "מגן הלבנון" - הוא הפך גם להתקפי, לרבות יחידות קומנדו שנועדו להשתלט על שטח ואנשים; ומארגון שמרכזו בדרום לבנון עם מרכז פיקוד בביירות ושלוחה לוגיסטית בבקעת הלבנון הוא הפך לארגון בפריסה כלל־ארצית, כולל יכולת לפעול משטח סוריה.

עם כל המורכבות הזאת, אסור לה שתפחיד את ישראל. לקח מרכזי מ־2006 הוא הכרת האיום, הבנתו ומקסום יכולות ההתמודדות איתו - הצבאיות, האזרחיות וגם המדיניות (בעיקר בכל הקשור לרתימת לגיטימציה בינלאומית בדגש על הנוכחות האמריקנית־רוסית באזור, וליצירת מנגנונים לסיום המלחמה). למודיעין חלק מרכזי בכך, גם בלימוד יכולותיו של הצד השני ובעיקר בניתוח כוונותיו ובהימנעות מגלישה למלחמה לא רצויה.

נכון להיום, מלחמה נוספת בצפון נדמית כתרחיש רחוק. חיזבאללה עסוק בשלו, ומבחינת ישראל סוריה הפכה ללבנון (מאיום אסטרטגי לגבול של בט"ש), ולבנון לסוריה (מגבול של טרור לאיום פוטנציאלי משמעותי). תנאי הכרחי להמשך השקט הזה הוא הבנה של חיזבאללה שישראל לא חוששת להילחם; לשם כך מקפיד צה"ל לשמר את הריבונות הישראלית על כל מטר בצפון - בשונה מהמצב טרום מלחמת לבנון השנייה - ומבהיר בכל הזדמנות את המחיר הכבד שישלמו חיזבאללה ולבנון על כל הסלמה.

בהיבטים רבים, צה"ל מוכן לאתגר הצפוני טוב בהרבה מכפי שהיה לפני עשור. המרכיבים העיקריים - תוכניות מבצעיות, אימונים, מלאים, מודיעין ובעיקר התודעה שמלחמה עלולה לפרוץ ומחירה יהיה כבד - נמצאים היום במקום הנכון, ואמורים להבטיח תוצאה טובה בהרבה מזאת שהושגה במלחמת לבנון השנייה. ועדיין, האתגר שניצב בפני ישראל סבוך מאוד, ולא רק משום יכולות חיזבאללה ומידת הפגיעות בעורף; הליקויים המרכזיים שעלו לפני עשור, אלה שקשורים בתהליכי קבלת החלטות בדרג המדיני ובינו לבין הצבא ואשר הובילו לתוצאה הלא מספקת שהושגה אז, לא שופרו משמעותית, והם עלולים להעיב על ההישג הנדרש גם במלחמת לבנון השלישית. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו