אל המלחמה ההיא, בקיץ 2006, נזרקנו כולנו באחת, המומים עדיין ממראות ההרס בגוש קטיף קיץ לפני, ואחר כך מחטיפת גלעד שליט שגם הצלחתה הביאה למתקפה של חיזבאללה על חיילי המילואים וחטיפת שלושה מהם. לא ידענו אז שמדובר בסידרת מלחמות שתבוא כעונש על מה שערביי האזור הִבנו בתודעתם כ"תבוסה" ישראלית בגוש קטיף. היהודים עייפים, חשבו השכנים.
נזרקנו באחת אל המלחמה, וכפי שידענו בדיעבד, לא היינו מוכנים. היום, כששמיה של ישראל מכוסים בכיפות ברזל ושרביט קסמים ושמות מוצלחים נוספים, קשה לדמיין עורף חשוף לגמרי כפי שהיה אז צפון הארץ ואחר כך דרומה, אך לפני עשור.
הנה אני חוזר אל היומן, מחברת חלקת שורות בעלת כריכה קשה, שמילאתי בשיטוטיי בחיפה, שנפגעה מטילים כפי שלא נפגעה מעולם. העיר היפהפייה הזאת דמתה אז בחלקים מסוימים לעיר רפאים. אפשר לשמוע במילים שנכתבו ברחובות העיר המופצצת תיעוד של הד קולה של תקופה, בעיני המתבונן כמובן, עיניי שלי. חיפה כמשל.
מאז עזבתי את ביתי בדרכי לחיפה ועד ששבתי אליו, התנגנו בראשי מילותיו של נתן אלתרמן בשיר "ליל חניה", כפי שהופיעו בספרו "עיר היונה" (1957), האפוס הגדול שרקם על מלחמת השחרור. גם זה שובץ בין הפרקים. הנה, יומן מלחמה.
• • •
"עת מִלְחָמָה. גַּם צֶלֶם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה צַלְמָהּ". הטיל שכוון לחדרה בשבוע שעבר ונפל בחיפה גרם לי להצפין אליה. יום לאחר פתיחת המערכה בצפון כבר שילח חיזבאללה שני טילים שפגעו באזור סטלה מאריס בחיפה והעלו באחת את רף המלחמה. ישראל היא מדינה של היררכיות. אין דין חיפה כדין הגליל שאינו דומה לדין קריית שמונה או נהריה וכך הלאה.
"לא רחוק ממני נפל טיל", אומר לי נהג המונית, "לא האלה הקטנים של קריית שמונה; זה היה טיל גדול, פאג'ר. שמענו את הפיצוץ עד אלינו. הכל רעד". אולם מעבר לאפליה, יש בכל זאת הילה אחרת לתקיפת כרך ענק כחיפה וסביבותיה - לא רק ביחס ליכולות הפגיעה של האויב, אלא בעיקר ביחס למצב הרוח הלאומי, עניין קריטי בכל הקשור למעבר משיח ההתגוננות לשיח התקיפה.
אמרתי שיח, שכן לדיבורים בכלי התקשורת השונים, בקרב האזרחים, בחדרי העסקות ובשוק, יש השפעה לא מבוטלת על מנהיגי המערכה, אם להעמיק או לסגת. ואכן, לפגיעה בחיפה ביומה השני של המלחמה היה ערך מכונן כזה בכל הקשור ללגיטימציה האזרחית "לתקוף את המנוולים". מאמרי המערכת בעיתונות התעלו האחד על השני בניסיון לדחוף את צה"ל והממשלה לפעולה עמוקה ורחבה יותר. גם האויב הבין זאת, ואף ביום האחרון ללחימה השתדל מאוד לפגוע בחיפה.
• • •
"עֹוד יִמְשְׁכוּ הֵמָּה [...] נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר [...] לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה". יושב באוטובוס הנוסע לרכבת בדרך לחיפה. מעולם לא היתה חיפה רחוקה כל כך. "שמור על עצמך", כמו נסעתי לאפגניסטן או לעזה. הנה ביקשנו לברוח מעזה והיא אחרינו. מאז שבנו ארצה לפני מאה ויותר, ליוו אותנו הערבים כמו צל. עיתים צל חיוור ועיתים מאיים. נוכחותם כמו מאשרת את נוכחותנו. המקורות היהודיים העתיקים מדברים על צילו של האדם שנעלם ממנו ביום מותו. היעדר הצל הוא סימן להתפוגגות הקירבה של הגוף. הגוף הלאומי שכה הושחת ונעלב בשנים האחרונות בידי בניו מתעורר כעת הלוּם משברן של אשליות השלום שזגוגיותיו ננעצו בו בעטיין של קטיושות.
אנשים באוטובוס משוחחים שיחות חולין ורק הרדיו ברקע פולט ידיעות משם. חלק מהדיבורים משתתקים לשמע החדשות. מה יש בנו שמתעורר רק בעת משבר. מרטין היידגר כתב על ה"אני" האותנטי הנחבא רוב הזמן בשיגרת הפטפוט, ומתגלה רק אל מול חרדת המוות, חרדת אפסות הקיום. הפטפוט על השלום הרדים את הערנות שלנו והוביל את הגוף הלאומי לרפיסות איברים.
זו הדרך הידועה שבה במשך שנות דור השתלט השמאל הרדיקלי על מרכזי ידע, אקדמיה ותקשורת. זו האסתטיזציה הידועה של הפוליטיקה. ממש לרגע אחד במונחים היסטוריים, הדחקנו את חרדות הקיום שלנו, הפרנויות בפי דוברים רהוטים מן השמאל, ופינינו מקום לתקוות משיחיות על בורגנות מערבית נינוחה. להרף עין שכחנו. הנה נזכרנו.
ירוק הזית שולט בתחנת הרכבת. חיילים ואנשי מילואים. תרמילי ענק על גבם. ראש מקריח. שיער שיבה. כרס בולטת. מדים מקומטים. "פְּנֵי נַפָּחֶיהָ וְאוֹפֶיהָ / וְעֶגְלוֹנֶיהָ שֶׁל חֶבְרָה בְּטֶרֶם גַּג". הגג שביקשנו לנו מחזיק מעמד היטב. אולי נסדק מעט, אבל הוא עדיין שם מעל לראשינו.
אישה עברה מהמושב הסמוך לשבת על ידי. "חולצת נעליים ושמה רגליים על המושב", התלוננה על שכנתה הקודמת. כבר ארבעה שבועות שהיא נוסעת בקו חיפה־תל אביב, "כדי לברוח מהמצב". חיפה לא התרוקנה מתושביה. אנשים עובדים ומאזינים לרדיו לשמוע מה קורה. "מי חשב שייפלו עלינו טילים?!" לא הלכה לצפות במראות ההרס בעירה. "מה יש לי לחפש שם?" אנשים לא עוזבים את הבית סתם כך. רק לעבודה. האם אני שומע בדבריה השלמה עם המצב? "יש ברירה? מה אפשר לעשות?"
• • •
"כמוֹ פְּנֵי עִיר־נִבְנֵית פָּנָיו שֶׁל שְׂדֵה הַקֶּטֶל". אבל מה עושים כשהעיר הבנויה הופכת לשדה קטל? וחיפה עיר גדולה לאלוהים (ראו: יונה ג, ג). פצעים פתוחים מסמנים מכיתות ההרס בבתים המטים. הנה רחוב שהמהלכים בו אינם יודעים את אמצעו וסופו. "פִּתְאֹם מַרְאֵה הַמִלְחָמָה". פתאום נגלה ההרס. באחת הוא הולם בעיניים.
אנחנו מדינה מוקפת טילים. ישראל טילים סביב לה. בסופו של חשבון, כל תוכניות ההגנה למיניהן אינן מענה אמיתי לאיום. ההתגוננות מעולם לא ענתה על צורכי הביטחון של אזרחי ישראל; היא היתה הפשרה שלנו עם העולם ועם חלקים ידועים בתוכנו שהתנגדו ל"יד חזקה".
הנה שקעה כבר השמש והחושך ירד. "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל - לְאֻמִּים" (ישעיהו ס, ב), ובחסותו נלחם צה"ל במחריבי העיר. שלווה מדומה אופפת את חיפה. "לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ / בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה". האם הפעם יעמוד בנו הכוח להילחם עד כלות, עד היכנע אחרון המחבלים? לא בפעם הזאת כנראה.
• • •
"בוֹ חִשּׂוּפָהּ הַפִּתְאֹמִי וְהַפָּרוּעַ / שֶׁל הַבְּדִידוּת... בְּהִשָּׂרֵף גִּשְׁרֵי שְׂכִירוּת וּמִסְחָרִים". מפרץ חיפה השומם נראה שָלֵו. הים התיכון בולע את גליו ופורש משטח כחול על פני כל האופק. האם הגלים הללו באים מצור, מקום שם נחבאים משגרי הטילים? מעט־מעט מתרגלת העין למחזה ואז מבחינים שלא בכדי המפרץ שלֵו, שהרי אין אוניות! התנועה פסקה; במרחב השוקק חיים עד לא מכבר, נפל כעת מבול של שקט. מהמקום שבו אני משקיף על המפרץ מתערב רעש נפילות הטילים בקרָיות עם הפגזות צה"ל.
סביב אתרי העיר שנפגעו מטילים קיימת הילה. "הנה, כאן זה נפל!" אומר לי מאן דהו בהתפעלות מעורבת בחרדה. חור פעור במרכז הגג חושף מוטות ברזל ובטון ערום מגודר בלוחות פח המחזקים את רושם ההילה. "כמה דקות קודם עוד היו כאן אנשים. במזל לא נפגעו".
אתר הפגיעה מפגיש באופן מוחשי וחד את האזרח מן השורה עם המלחמה ובאמצעותה עם מחשבות מעיקות שהודחקו בשיגרת החיים, ובראשן המוות. זו גם תזכורת לא נעימה לסוד קיומה של מדינת היהודים. גם בהיותם בביתם לא נחו היהודים מעמלם. "ביקש יעקב לישב בשלווה; קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י לבראשית לז, א, בשם המדרש). זה אולי פשר ההילה הנעטרת סביב אתר הנפילה. ולטר בנימין כתב על הרב פעמיות של היצירה המודרנית, שאפשרות השעתוק שלה הסירה ממנה את ההילה שעיטרה פעם את היצירות החד־פעמיות. זה מה שקרה לקסאמים בדרום. זה מה שיקרה גם כאן בצפון.
• • •
"גם זֶה נִשְׁלַב בַּמִּלְחָמָה. כָּל זֶה גַּם יַחַד". "מה, לא שמעת?" אומר נהג המונית, "הוא קרא לערבים כאן להתפנות". "הוא" זה נסראללה. "איים בגיהינום". הנהג, ערבי חיפאי בעצמו, "לא מפחד", משחרר צרור קללות עסיסיות לעברו של נסראללה. "לא עוצר אפילו באזעקה". עניין אותו יותר המשחק בין ליברפול למכבי חיפה. "אני אומר: 0:1 לחיפה". הנה עכשיו חזר מנסיעה לצפת. "הסעתי מנות דם. עצר אותי בדרך שוטר עם אקדח לייזר על מהירות מופרזת. אמרתי לו, מה אתה עוצר אותי, מלחמה! יש לי דם להעביר. ירד לי מהאוטו".
• • •
"פנֵי עִיר־נִבְנֵית בְּחֶשְׁכָתָהּ וְהִבְהוּבֶיהָ, / בְּעִסּוּקָהּ הָאָץ חוֹפֵז מִתָּג אֶל תָּג". אזעקה. חבורה אקראית של אנשים מצטופפת במנהרה של הכרמלית, מבקשת להימלט לרגע. "לא לצאת עדיין", נשמעת קריאה של כרוז. דקה לאחר האזעקה יוצא אחד השוהים. "זה מספיק", הוא פולט. "אבל אמרו חמש־עשרה דקות", תוהה אחת השוהות. "אה", מבטל היוצא, "עד אז אני אמוּת בפנים..."
אנשים בשיגרת יומם חופזים מכאן להתם, מתייחסים לאזעקות כאל מטרד. "הוא כל הזמן מנסה". יש פער ידוע בין מה שרואים ממרכז הארץ למה שחווים בעיר עצמה. הפער קיים גם בתחושת הפחד שהאויב זורע בקרב האוכלוסייה שלא נפגעה (עדיין), לזו הנמצאת בקו האש, שהאזעקות הן לחם חוקה. "מה, זו אזעקה?" אני שואל, למשמע קול דמוי סירנה. "לא", הם מגחכים בשוויון נפש כלפיי, "זאת המוסיקה".
• • •
"ורַק הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ... יִשָּׂאֵן בִּמְלֹא / צִוְחַת צְבָעָיו הָחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ". "הם שמים כדורי מתכת בתוך הטילים שלהם", אומר יושב ספסל שפניו מופנות מערבה אל הים, כמו מחפשות את השיגור הבא. "אתה יודע שזה אסור לפי חוק ז'נבה?" להגם של נהגי המוניות ושאר אזרחים, יושבי ספסל או עומדי בתור, ממחזר את להגם של אנשי התקשורת, הממחזרים את להגם של המומחים המוזמנים תכופות לספק פרשנות, המתבררת לבסוף כדומה מאוד ללהגו של האזרח הפשוט, שחוכמתו, חוכמת המסכן, אינה מבוקשת.
רשת רחבה של הדים תקשורתיים המזינים זה את זה לעייפה. רק לא לגעת בשאלות הבוערות באמת.
סטלה מאריס. מנזר וכנסייה קתולית המשתייכים למסדר הכרמליטים. כאן התחילה המלחמה בחיפה. כמה סמלי. נסראללה המוסלמי מבקש לפגוע במדינת היהודים והנה טיליו (כמעט) פוגעים בנוצרים קתולים. מדינת ישראל מגינה על שלוחותיה של אירופה והמערב כולו מפני התוקפנות האיסלאמו־פשיסטית. האם הנטינגטון כתב את הסצנה הזאת? המלחמה העלתה מחדש את שאלת המוסר הכפול של העולם (ובעיקר המערב) כלפי מאבקה של ישראל בטרור. מה שורש ההתנגדות העזה של אירופה וחלקים ניכרים באינטליגנציה המערבית למלחמתה של ישראל נגד אויביה? מאמרים שפורסמו בתקשורת הישראלית במהלך המלחמה שמו מראה מול צביעותה של אירופה שלא בחלה באמצעים כדי להכרית את אויביה, בעוד לנו היא מטיפה להימנע ממלחמה.
אבל מהו שורש המוטיבציה של אירופה לעצור בנו, בעיקר האינטליגנציה השמאלית באירופה, זו שניתקה כבר מזמן את חבלי הדת? כיצד היא חוברת לזרמים פונדמנטליסטיים איסלאמיים במאבקה בישראל? העניין קשור כנראה במיתוסים הבסיסיים השוכנים עמוק בתשתית הקיום הלאומית של העמים ומזינים את תרבותם. זה אלפיים שנה שאירופה העמידה בראש תשוקותיה הדתיות מיתוס שבמרכזו ניצב יהודי צלוב. האמונה הנוצרית נתנה אמנם משמעות אוניברסלית למותו של ישו, אולם עובדה היא שהאייקון המרכזי של התרבות הנוצרית - ולפיכך של זו האירופית - הוא יהודי צלוב.
ואכן, במשך שנות דור התרגלה אירופה לראות את היהודים מבעד למיתוס הבסיסי הזה. הפוגרומים והרדיפות היו רק עניין משלים לתופעה זו כמין כפיית חזרה פרוידיאנית על טראומת הצליבה הראשונית. הקמתה של הציונות, ומדינת ישראל בעקבותיה, טרפה את הקלפים ועירערה לאירופאי את תמונת עולמו הוותיקה. היהודים שבו אל ההיסטוריה. בפעם הראשונה זה אלפי שנים, העז היהודי לרדת מן הצלב ולהגן על עצמו.
ברחובות הערים נותר רק צלמו החלול של אלוהיה של אירופה. גם חילונה של החברה האירופית לא שינה את תבניות החשיבה הבסיסיות, שעברו טרנספורמציה רק בצורתן החיצונית. את מקום היהודי תפס כעת הישראלי, והרצון לראותו צלוב הומר בדרישה הבלתי מתפשרת מישראל לוותר על לוחמה אקטיבית ולהסתפק במגננה בלבד - כלומר, להיצלב.
• • •
ועוד הערה על הצעתו של נסראללה לערביי חיפה לעזוב את העיר כדי לא להיפגע, עד שיחסל את היהודים. האם היתה זו הפעם הראשונה מאז 48' שמנהיג ערבי הציע לבני עמו לעזוב את מקומותיהם בישראל כדי שיוכל לפגוע ביהודים באין מפריע?
נסראללה יצר כאן - במודע או שלא במודע - אנלוגיה עמוקה בין המלחמה הנוכחית למלחמת תש"ח. יש קשר עמוק בין שתי המלחמות, שכן השלכותיה של המלחמה חורגות מעבר לביטחון מדינת ישראל; המלחמה הנוכחית היא מבוא ופתח למלחמה של המערב החופשי כולו נגד האיסלאמו־פשיזם המאיים לשטוף אותנו. זוהי אכן מלחמת העצמאות של העולם החופשי, בני אור בבני חושך, פשוטו כמשמעו.
"כָּל זֶה גַּם יַחַד... יִהְיֶה עוֹלֶה בִּיעָף, וְשָׁב־נִקְטַע בִּילֵל / שֶׁל אִישׁ זוֹנֵק וְאִישׁ יוֹרֶה וְאִישׁ נוֹפֵל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו