1. אליפות אירופה מוכיחה שוב כמה קריטית עמדת המאמן, בטח בנבחרת שבה אין למאמן זמן ואפשרות לאמן באופן עקבי את השחקנים. התארגנות אד־הוק לצורך הצלחה מיידית, כאן ועכשיו. ובשביל זה צריך מאמנים כריזמטיים, עם הבנה בכדורגל, בעלי גמישות מחשבתית ויכולת לשנות דברים תוך כדי תנועה.
קחו למשל את נבחרת וויילס. כריס קולמן מצליח להוציא מארון ראמזי דברים שאוהדי ארסנל יכולים רק לחלום עליהם בשיגרה המייאשת של ארסן ונגר; גארת' בייל, מגה סטאר ברמה עולמית, זורם בתוך המשחק של הדרקונים והתלות בו אפסית בהשוואה לפורטוגל של רונאלדו או שבדיה של איברהימוביץ'. ולראיה, הניצחון הגדול על בלגיה ברבע הגמר, שבו בייל לא היה מעורב באף אחד מהשערים של הוולשים.
גם יוגי לאב הוכיח ברבע הגמר מול איטליה עד כמה הוא מאמן נהדר, אם נשים בצד את ההרגלים המוזרים שלו במהלך משחקים. נכון שנגד סלובקיה הגרמנים התעוררו במה שקשור לכיבושים, אבל היכולת הנהדרת שהציגה איטליה מול ספרד גרמה לו לחשוש. אבל החשש הזה לא הוביל לפאניקה, אלא לשינוי מערך ולהפיכתו לתמונת מראה של המערך האיטלקי. בכך הוא ניטרל את השיטה האיטלקית, תיסכל את האזורי, והצליח בסופו של דבר לסחוב את המשחק הזה לפנדלים, הזירה החביבה על המנשאפט זה 40 שנה.
2. כל אלה שציקצקו בלשונם על הרמה הירודה לכאורה של הכדורגל בשלב הבתים, נצרו את לשונם אחרי שני שלבי הנוקאאוט הראשונים. ברבעי הגמר נכבשו 15 שערים, ממוצע של 3.75 שערים למשחק. לשם ההשוואה, ביורו 2012 נכבשו ברבעי הגמר 9 שערים, ממוצע של 2.25 שערים למשחק (הבדל של 1.5 שערים למשחק).
אם פעם בטורנירים גדולים היינו מקבלים הרבה שערים בשלב הבתים ומעט שערים בשלבי הנוקאאוט, הפעם זה התהפך, והסיבות לכך הן שתיים. הראשונה היא הגדלת הטורניר ל־24 נבחרות, שיצרה חוסר ודאות לגבי מה שצריך להשיג במשחקי הפתיחה כדי להבטיח כרטיס לשלב הבא; והשנייה היא לסטר. כן, אותה קבוצה שעשתה השנה היסטוריה וזכתה באליפות במסע המופלא ביותר של הכדורגל הקפיטליסטי הבכיר של היבשת, עוררה משהו אצל הנבחרות הקטנות.
שחקני הונגריה מודים לקהל, בתום התבוסה לבלגיה בשמינית הגמר // צילום: אי.פי
תראו את הונגריה, איסלנד וגם וויילס. אף אחת מהן לא נחשבה אפילו למועמדת להגיע לשלבי הנוקאאוט. רובן הציגו כדורגל מעורר השראה ונתנו הרבה יותר ממה שחשבנו שיש להן, וסחפו אחריהן קהל אוהדים נהדר, שנתן רוח גבית עצומה מהיציעים - שלושתן יצרו יחד את אחד הטורנירים המרגשים שראינו מבין ענפי הכדור בעשורים האחרונים. מספיק היה לראות את מפגן התודה של אוהדי איסלנד במשך שעה לאחר התבוסה לצרפת כדי להבין באיזו מהירות יכול הכדורגל לרומם מדינות.
3. עכשיו תנסו לדמיין נבחרת קטנה ממדינה קטנה, שפעם היה לה יו"ר שהיה משוכנע שהליגה שלה היא השישית בטיבה באירופה. הוא ממשיך להצטלם ביציעי המכובדים בצרפת, אך בסופו של דבר הוא טעה. עם זאת, אם נבחרת הונגריה, שבכל פרמטר של דירוג נבחרות נמצאת מתחת לישראל, יכולה להגיע לשמינית הגמר של אליפות אירופה, אז למה אנחנו לא שם?
הקמפיין הקרוב של נבחרת ישראל הוא הזדמנות נפלאה להתחיל לבנות את הבסיס. הציפיות של כולם נמוכות בגלל שאיטליה, ספרד וגם אלבניה טובות מאיתנו. ההייפ סביב הנבחרת כמעט לא קיים אחרי ההתרסקות של גוטמן בקמפיין הקודם. מה שאלישע לוי צריך בזמן הקצר שיש לו לארגן את הנבחרת זה שני דברים: הראשון, לדאוג למאמן כושר רציני, שיעביד את השחקנים בפרך, למרות שמדובר בתחילת עונה, כי כושר גופני זה הבסיס שאיתו עלינו למונדיאל 1970 ומה שהינחה יותר מכל את המאמן עמנואל שפר.
השני - לשחק בלי פחד, בטח במשחקי הבית. בכל אחד מהמשחקים נגד הנבחרות העדיפות הפסד או תיקו יתקבל כתוצאה לגיטימית. יש לו בסיס טוב לעבוד איתו, קפטן שיגיע במצב רוח טוב עם כל איתות מהאפליקציה של העו"ש אחרי כל שער בליגה הסינית - ובעיקר רעב. רעב של הקהל הישראלי להצלחה לאומית. תנו גם לנו ליהנות למען השם.
