כשאני שואלת אותה מה שלומה, בסלון הריק בבית החדש שבנייתו מסתיימת בימים אלו, בת־גלים שער מביטה סביבה אל הפועלים הערבים שמלחימים את מעקה המדרגות ומבריגים את הנורות. "היום אני מבינה את משמעות הביטוי 'אין שלם יותר מלב שבור'. אין משהו שיכול להגיע בטוב, בלי קצת קושי. אנחנו נפגשים עם שיאים של טוב ושיאים של כאב".
ביום שלישי שעבר עלו בני משפחת שער לקברו של גיל־עד, הטמון תחת מצבה אחת עם אייל יפרח ונפתלי פרנקל. משם המשיכו לאזכרה בטלמון, לציון שנתיים לרצח. 48 שעות אחר כך, ביום חמישי שעבר, חגגו את מסיבת האירוסין של שיראל (20) עם איתמר פישפדר (22), חייל ביחידה מובחרת, תושב טלמון. הֶלְחם של שמחה וכאב.
"אוזן אחת בטלפון אחד לארגון האזכרה, ואוזן שנייה בטלפון שני לארגון האירוסין", מספרת בת־גלים, וחיוך דק מעגל את שפתיה. "אופיר אמר שצריך להקליט משיבון בסלולרי שלי: 'לאזכרות הקש אחת, לחתונות הקש שתיים'".
בנייתו של הבית שבו אנחנו יושבות, בית פרטי ונעים בטלמון, נמתחה על פני שבע שנים. היתה שאלה משפטית על גבולות המגרש, ואחר כך קבלנים שברחו והשאירו אותם עם בור כלכלי, ועוד עיכובים מעיכובים שונים. אל הבית הזה נכנסים כדיירים פיזיים רק ארבעה מששת ילדיהם של בת־גלים ואופיר: שיראל מתחתנת בחודש הבא ותעבור לגור עם בעלה, גיל־עד לא פה. לא בגופו.
במשך שנות ההמתנה עברו בני משפחת שער בין כמה דירות שכורות בטלמון. אחת מהן היתה זו שבה מצאה אותם החטיפה, ובה אירחו שרים ושועים, כשעל הדשא יושבים עשרות צעירים ולומדים תורה סביב השעון למען מציאת גיל־עד. בשבוע שעבר, שלושה בתים משם, על הדשא של משפחת פישפדר, נערכו האירוסין, שדמו להר געש שוצף אור. כל הבאים ציינו כמה טוב לשמוע מוסיקה עולה מהרחוב הזה - הרחוב שהיה מלא בשוטרים ובעיתונאים בימים הקשים ההם, לפני שנתיים, ובכי עלה ממנו בסופם.
"השיגרה שלנו מורכבת מגלים, עליות ומורדות", אומרת בת־גלים, מנסה לגבור בקולה על הלמות הפטישים סביבנו. "הקדוש ברוך הוא נותן לנו להתמודד עם אתגרים. שבע שנים של עיכובי בנייה, למשל. זה לא נורמלי, ניסיון בלתי נסבל, אבל כמו שנתקלנו ברוע קיצוני, כך נתקלנו גם בטוב קיצוני. החיבוק של עם ישראל הוא לא קלישאה, הוא אמיתי. באים אנשים ועוטפים אותך".
אמרת באזכרה שכששואלים אותך מאיפה הכוח, את עונה שאין לך כוח.
"התברר לי שאני טובה יותר בריצה למרחקים קצרים מאשר למרחקים ארוכים", היא מהנהנת. "בשלב מסוים נגמר לי האוויר. אני רוצה את הילד בחזרה. רוצה לצעוק, תחזירו לי אותו ונחזור לחיים הרגילים.
"ההבנה של הסופיות היא הדבר הקשה ביותר באובדן. אתה יכול לחיות עם געגוע כשילד נוסע לשלושה חודשים לחו"ל, אבל כשילד נעלם זה לא מתעכל".
ובכל זאת, מאיפה הכוח?
"ממה שיש. יש חמש בנות מדהימות, ואופיר עובד, ויש פרנסה. יש לי אחריות שיהיו לבנות חיים שמחים. הקטנות מתעוררות בבוקר עם חיוך, וזה מחזיק אותנו. יש רגעים שהגעגוע מכריע, שהאובדן הוא אין, ולא יעזור כל מה שיש, ואז יש לי עבודה: להסתכל בכל זאת על מה שיש, לשמוח במה שיש. אני מוצאת את עצמי עם המוסיקה והריקודים באירוסין, מצליחה לשמוח בשמחה של שיראל, וזה לא מובן מאליו להיות בהיי, להיות שם לגמרי, לשמוח כולי".
שיראל היא הבכורה. שנתיים אחריה נולד גיל־עד, ואחריו הבנות תהל (16), מיתר (13), הַלל (10) ומאור (6).
מאז הרצח, בת־גלים לא שבה לעבודתה כמורה. את ימיה ממלאות אינספור הרצאות שהיא נותנת והשתתפות בפרויקטים שונים של שיח, בארץ ובתפוצות. אופיר, עורך דין ורואה חשבון, ממשיך לעבוד כעצמאי.
האחות שיראל והאם בת־גלים בטקס ההלוויה של גיל־עד (משמאל: האב אופיר) // צילום: AFP
ברחוב ממשיכים לזהות אותה, גם אם היא לא תמיד זוכרת שפניה מוכרות. "באירוסין הצגתי את עצמי בפני אנשים מהצד של החתן, ולקח לי קצת זמן וכמה מבטים להבין שאני לא צריכה להזדהות. אנשים ניגשים אלי ברחוב - אני חייבת לומר, עם המון טקט - מחבקים, מחזקים, אומרים שהם זוכרים את הבנים, שהם איתם כל הזמן, למרות הזמן שעבר.
"בשנתיים שחלפו עברנו מעברים הזויים. יצא שהלכתי לבחור קרמיקה לבית החדש, ואז לבית העלמין. החיים בשכירות, בתחושת ארעיות גדולה, זו תחושה לא טובה אחרי שכול. לא הצלחנו להיכנס לבית, מסיבות שלא תלויות בנו, והיה קשה לייצב את הבית כי היתה תחושה שאין שיגרה".
• • • • •
פרשת השבוע של השבת שעברה, פרשת שלח־לך, היתה הפרשה בשבת הראשונה של החטיפה. האזכרה והעלייה לקבר, לפי ההלכה, מתקיימות לפי תאריך המוות ולא לפי תאריך הקבורה, שחל כעבור שבועיים וחצי. בעוד עשרה ימים, ביום השנה להבאת הבנים לקבר ישראל, ייפגשו שלוש המשפחות שוב ליד קברי הבנים.
"גיל־עד נמצא פה כל הזמן, והכאב נמצא פה כל הזמן", היא מותחת את ידיה, מצביעה על החלל הריק סביבה. "ביום השנה זה רק ציבורי יותר. השבת היו לי הרבה מחשבות, נזכרתי בשבת הראשונה אחרי החטיפה.
"הגעגוע הוא יומיומי. לקראת מעבר הדירה אני מרגישה שאני צריכה את גיל־עד, אפילו טכנית, שיעזור לי לחבר דברים, להעביר דברים. הוא היה הבן הכי מפרגן. אני רוצה שייכנס הביתה ויתלהב, שיגיד שהמטבח הלבן הוא בדיוק כמו שדמיַינו אותו יחד, שיבוא לאפות פה במטבח החדש".
את החדר שיועד לו בבית הם יהפכו לחדר מוסיקה, חדר פעיל ושוקק שבו ינגנו אחיותיו במערכת תופים, גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית.
"אנחנו לא רוצים חדר שיהיה מוזיאון הנצחה. החפצים שלו יהיו כנראה בארון. בהתחלה אמרתי שאמסור אותם, שאני לא צריכה אותם כדי שגיל־עד יהיה נוכח בחיינו, ובאמת נתתי חלק מהבגדים לאחיין שלי. בסוף לא הייתי מסוגלת לזרוק כלום: זה הדבר היחיד שנשאר לך מהילד.
"כל החפצים שלו בארגזים עד היום. שנתיים לא פתחתי אותם. אפילו מחברות מתמטיקה והיסטוריה לא הייתי מסוגלת לזרוק. יש להן את הריח שלו. אני עוד לא יודעת בדיוק מה אעשה איתם, עוד מדחיקה. תהיה תמונה שלו בבית החדש, וגם את זה אני מדחיקה, איפה שמים תמונה של הבן שלי".
בהפוגות בראיון היא ניגשת אל הפועלים הפלשתינים ומציעה להם קפה. "אנשים הם אנשים. יש אנשים טובים ויש אנשים לא טובים", היא אומרת בישירות. "האנשים שעובדים פה הם אנשים שאני סומכת עליהם".
תוך כדי דיבור היא מקבלת טלפון מהצלם של החתונה המתקרבת, ומעדכנת אותי בהתלבטות של שיראל לגבי השמלה. ניכר שההכנות מעבירות על פניה נהרה. "הידיעה שמייד אחרי האזכרה נחגוג אירוסין נתנה לי כוח לעבור את האזכרה. ידעתי שמחכה לנו משהו טוב אחר כך".
את השידוך בין שני הצעירים רקמו ההורים (בניגוד, אגב, למקובל במשפחות דתיות־לאומיות). "אני רואה סביבי הורים שמודאגים מאוד מהנושא של נישואי הילדים, והילדים מגיעים לגיל מאוחר. האוצר נמצא לפעמים מאוד קרוב. צריך לנסות. הניסיון הזה היה יכול שלא להצליח, אבל צריך להתחיל מהקרוב, המוכר והידוע".
את משפחת פישפדר, הורים העוסקים בחינוך ושבעת ילדיהם, הם מכירים היטב מהיישוב. האימהות, אביטל ובת־גלים, הן חברות. שיראל בילתה לא מעט בבית המשפחה, כחברה של אחת הבנות.
"אחרי ששיראל נתנה אוקיי, לא בלי להתמרמר על זה שאנחנו מתערבים לה בחיים, אמרתי לאופיר שייגש לדבר עם איתמר בעצמו. לקח לאופיר זמן, אבל באחד הימים, בסוף תפילת ערבית בבית הכנסת, הוא ניגש אליו ושאל אותו. שניהם היו מאוד נבוכים.
"בסוף זה הצליח. זכינו במחותנים מדהימים ובחתן מדהים, והעובדה שהוא בן היישוב גם מעלה את הסבירות שהיא תישאר לגור לידנו".
היה חשוב לך שהיא תישאר לצידך, אחרי מה שקרה עם גיל־עד?
"לא. היה חשוב לי להשאיר אותה לידי כי אני אמא. כי אמא רוצה להשאיר את הילדים שלה לידה.
"לא הפכתי לאמא חרדתית. אני משתדלת לתת לילדים את המקום שלהם, לא להגביל אותם, לא להפיל עליהם משקל. נכון שכשאתה פוגש את המוות פעם אחת, משהו משתנה בך, אבל צריך להשתדל שזה לא יוקרן על הילדים. הרי ראינו כמה ניסינו, כמה דאגנו לגיל־עד, והכל תלוי בקדוש ברוך הוא. יש דברים שהם מעבר ליכולות שלנו.
"אנשים שאומרים לי שהם מפחדים להגיע לטלמון, פעם עוד יכולתי להבין אותם. אבל היום? למתחם שרונה בתל אביב אתה לא נוסע? האויב שלנו מזכיר לנו שלא משנה איפה אתה גר, תחושת חוסר הביטחון היא אחידה בכל הארץ".
• • • • •
שיראל ואיתמר יצאו במשך שמונה חודשים, ובמוצאי חג השבועות הודיעו להורים על כוונתם להינשא. ההורים שמחו שהניסיון עלה יפה. "ללכת לקניות לקראת החתונה עם אביטל, חברה טובה שלי והמחותנת שלי לעתיד, זה כיף גדול", מחייכת בת־גלים.
איתמר, החתן, סיים שנה וחצי בישיבת ההסדר בקריית שמונה, ואחר כך התגייס לאחת היחידות המובחרות בצה"ל. בשנה וחצי הקרובות, אם לא יותר, ימשיך במסלול הצבאי. החתונה נקבעה לפי לוח הזמנים של הצבא: יום לאחר החתונה, שתתקיים באוגוסט באזור ירושלים, יש לו סיום מסלול במצדה. בבוקר שאחרי החתונה החתן יקום לסיום מסלול, ובצהריים יצטרפו אליו הכלה ושתי המשפחות, ויחגגו "שבע ברכות" בטקס הסיום על ההר.
"היה לנו תאריך אחד ויחיד שהחתונה מתאפשרת בו, בגלל הצבא. יצא שבאותו שבוע שבו סגרתי את הפרטים של האזכרה, נסעתי עם אביטל לסגור את האולם. דברים התערבבו והייתי צריכה לעשות מעברים מהירים: בערב של האזכרה להיות עם גיל־עד, ובערב של האירוסין להיות עם שיראל, כי אני אמא של שניהם.
"מאז האירוסין אני רואה שחזר לשיראל החיוך לפנים. הקשר שלה עם גיל־עד היה מאוד מיוחד, מאוד עמוק. אני מקווה שעכשיו זה יתמלא מחדש. החתונה לא משכיחה. היא משהו אחר, טוב ואחר".
איך את מדמיינת את החתונה?
"למדתי לזרום עם מה שקורה. אתה לא יכול לדעת איך תרגיש ברגעים מסוימים. בטח אבכה, בטח אשמח. אני מאוד מקווה שאצליח להתמקד בטוב, בשמחה. החיים ממשיכים, ולמרות הכאב, אנחנו רוצים להמשיך אותם בטוב, בגיל, כמו שמו של גיל־עד.
"גיל־עד נמצא איתנו. אי אפשר להסביר את ההרגשה הזאת. אני לא טיפוס מיסטי, אבל הוא נמצא בבית. אני מרגישה אותו. הוא מלווה אותי, מחזק אותי, מחייך את החיוך שלו. זה נורא כואב. ברור לי שהוא היה איתנו באירוסין. ברור לי שיהיה בחתונה.
"כשהייתי שומעת אימהות שכולות אחרות אומרות דברים כאלה, זה נשמע לי לא שפוי. אבל יש משהו בקשר שבין החיים והמתים, שרק הקרובים מרגישים אותו".
שיראל וגיל־עד. "מאז האירוסין חזר לה החיוך" // צילום מהאלבום המשפחתי
כאז כן היום, קשה להוציא ממנה מילים נוקבות נגד מישהו או משהו. כשאני שואלת אותה על 18 ימי ההמתנה שבין החטיפה למציאת הבנים, היא אומרת שהיא לא אדם עם זיכרון טוב במיוחד, אבל מהימים ההם, שאותם היא מקפידה לכנות "ח"י הימים", היא "זוכרת הכל, אחד לאחד".
"כשאני מסתכלת אחורה אני לא מבינה איך עברנו את הימים האלה, איך לא יצאנו מדעתנו מרוב דאגה. האמונה שהם בחיים נתנה לנו תקווה. חשבנו שזה יסתיים בטוב. ולא הסתכלנו על זה כח"י ימים, אלא התמודדנו כל יום במנות קטנות עם אותו יום. כל יום אמרנו לעצמנו: היום זה נגמר. יש לי כוח רק לעוד יום אחד, הרזרבות כבר נגמרות לי, רק להחזיק את היום הזה והוא חוזר הביתה, פותח את הדלת ונכנס".
בדיעבד היו שאמרו שבמערכת הביטחון הבינו כבר בהתחלה שהבנים אינם בחיים, והחיפושים הנרחבים היו כדי למצוא את גופותיהם.
"זה קשקוש. אנחנו מדברים עם בכירים בצבא ובמערכת הביטחון. כולם מסכימים שהיתה תקווה. כשיש ספק, אז הנחת העבודה היא שהם בחיים.
"היו חילוקי דעות לגבי הסיכויים שלהם להימצא בחיים, אבל לאמא זה לא משנה, וגם לצבא לא. כל עוד אין הוכחות שהם לא בחיים - יש סיכוי. אפילו אחוז אחד מספיק לאמא. היום יש כאלה שאומרים שהחששות היו כבדים, אבל זו חוכמה שבדיעבד. באותם ימים אף אחד לא ידע כלום בוודאות".
בתקופת החטיפה סירבתם למתוח ביקורת פומבית על התנהלות המוקדים המשטרתיים והצבאיים באותו לילה. את הביקורת השמעתם בחדרים סגורים.
"ביקורת פומבית לא היתה מחזירה לנו את הילד הביתה ולא היתה מועילה, רק מחלישה. היה כשל מערכתי של תיאום בין הצבא למשטרה. אנחנו, כאזרחים, היינו צריכים להכניס את הצבא לתמונה, ולקח הרבה זמן עד שהם התעוררו.
"אין לנו כעס ומרמור. הילדים נרצחו מייד, ושום דבר לא היה מונע את הרצח. המערכת הסיקה את המסקנות שלה. מוקד 100 עבר מהפכה, אני יכולה להגיד את זה בוודאות לגבי מחוז ש"י ומקווה שזה כך גם במחוזות האחרים. היום המשטרה מעדכנת את הצבא, ויש מוקד שמטפל בממשק שבין הצבא למשטרה.
"אני יודעת שהיתה דילמה של המערכת במה לערב את המשפחה ובמה לא. בסופו של דבר, יש מגבלות של המערכת, אי אפשר לשתף בהכל, ולא שיתפו בהכל. יש מידע שלא נכון לשתף, כי הוא יכול לפגוע בחקירה.
"אני פוגשת יום יום מפקדים וחיילים, ששמונה שבועות לא הלכו הביתה כשחיפשו את הבנים, ומייד אחר כך התחיל מבצע צוק איתן. לאחד המפקדים נולדה תינוקת, והוא לא ראה אותה במשך חודש וחצי. החיילים לא רצו לצאת לחופש, לא רצו ללכת לישון. בלילה עשו מבצעים, וביום היו מחפשים את הבנים. שמעתי, לא ממפקד אחד ולא משניים, שהילדים הפרטיים שלהם כתבו להם, 'אבא, אל תחזור הביתה בלי למצוא את הנערים'".
ביקשתם שהבנים ייקברו בהר הרצל, וסורבתם.
"אני מבינה שפחדו מתקדימים, כי הם אזרחים ולא חיילים. בדיעבד, נוח לי שהוא במודיעין, יותר קרוב לבית".
מה יש לך לומר למשפחות של אורון שאול והדר גולדין?
"שאנחנו מחבקים אותן באהבה ומקווים שהבנים יובאו לקבורה במהרה".
• • • • •
הביקורת היחידה שהיא משמיעה נוגעת לשמועות ברשתות החברתיות. פעמיים הופצה שמועה כזאת על יקירם: ביום שישי הראשון, מייד עם היוודע דבר החטיפה, הופצה הודעה ברשת הווטסאפ, שלפיה הבנים נמצאו בחיים ושוחררו. ביום רביעי שאחר כך הופצה הודעה שקרית על מציאת גופותיהם.
"צוות המו"מ שישב אצלנו בבית הזים מייד את השמועות ושמר עלינו, אבל הם לא יכלו לשמור על האחים שלנו וההורים שלנו וכל המעגלים שהקיפו אותנו. כשמישהו מקבל הודעה לא מאומתת, שיפעיל מחשבה לפני שהוא מעביר ומשתף: האם זה יכול להזיק או להועיל. בוודאי שלא להעביר שמות של נפגעים באירוע. אלו דברים שצריכים להיות רגישים אליהם".
קשה להתבונן ממרחק של שנתיים בימים המתוחים והמלוכדים ההם, בלי לתהות מה קרה אז לציניות הישראלית, כיצד נזנחו השסעים והמריבות שאנחנו כל כך נהנים להתבוסס בהם. "התברר שלעם היהודי יש עוצמות מאוד חזקות של ערבות הדדית", אומרת בת־גלים.
"היה משהו בדאגה לילדים של אחרים, שחיבר את כולם לעצמם, גרם לאנשים להיות טובים יותר, לנהל שיח אחר, להכיל יותר את הצד השני. אחד קיבל על עצמו לאהוב, השני נשא תפילה בלב. כל אחד ראה את הטוב שיש בעצמו.
"הרב דרוקמן אמר: 'חיפשנו את הנערים, ומצאנו את עצמנו'. זה המסר להמשך. האם אנחנו מכניסים את הימים האלה לדפי ההיסטוריה, אומרים לעצמנו שיש לפעמים 'פיקים' כאלה ושהשיגרה היא אחרת - או שהופכים את זה לשיגרה".
שלוש המשפחות הפכו למשימת חיים את בניית הגשרים. השבוע נערך ביוזמתן אירוע אחדות בכנסת, שיח סביב שולחנות עגולים; לפני כחודש הוענק פרס ירושלים לאחדות ישראל, יוזמה משותפת של המשפחות יחד עם ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ועמותת "גשר"; במהלך השנה הם מפיקים מאות אירועים במסגרת "יום האחדות"; צעדת ירושלים וצעדת "מתחברים" בסוכות הקרוב יאוחדו לצעדה אחת גדולה בהשתתפות המשפחות; ועוד כהנה וכהנה.
"העם צמא לחיבור הזה. ההנהגה הולכת אחרי העם. הטענה שהימין הוא זה שתמיד יוזם את המפגשים הללו, את היציאה מאזור הנוחות, פשוט לא נכונה. גם בשמאל יש קבוצות שמחפשות את טובת המדינה, את טובת הילדים שלנו, דרך האחדות. גם בצד החרדי. הרבה פעמים המרחקים נובעים מחוסר ידיעה. היום יש יותר בשלות להכיר. עם ישראל עלה קומה, ויש רצון להיפתח.
"השנה, 150 גופים הגישו מועמדות לקבל את הפרס שלנו. תכפילי במאות ואלפי פעילים וחניכים שקשורים לכל גוף, ותביני איזו תופעה מדהימה זאת.
"העתיד של המדינה מחייב אותנו להיות ביחד. אם נישאר בפלגנות, לא נתקדם לשום מקום. במובן הכי שטחי וראשוני כדאי להיות מלוכדים מול האויב, אבל זה לא רק זה. אם אנחנו רוצים להיות אור לגויים, מדינה מובילה, אנחנו לא יכולים להיות עסוקים בלאכול אחד את השני".
מימין: איריס יפרח, בת־גלים שער ורחל פרנקל, עם תמונותיהם של אייל, גיל־עד ונפתלי ז"ל // צילום: מירי צחי
בימים אלו פונים אופיר ובת־גלים לציבור ומבקשים להירתם ולסייע להם בהשלמת בית הכנסת "שירת גיל־עד", שיוקם בשכונת נווה טלמון. כרגע אין תקציב להשלמת הבנייה.
"הנצחה בבית כנסת זה יותר ממקום תפילה", היא אומרת. "זה מקום של חיבור בין אנשים לקדוש ברוך הוא, וגם בינם לבין עצמם.
"בימים שחיכינו לגיל־עד, אופיר קיווה לשוב ולעטוף אותו בטלית בברכת כוהנים. החברים של גיל־עד מספרים שמה שאפיין אותו היו תפילות עוצמתיות, תפילות שכל הנפש והגוף משתתפים בהן. אני יודעת על עצמי שהתפילה היא המקום הרוחני שבו אני נמצאת. אם אני במקום טוב, התפילה שלי טובה, ואם לא - התפילה שלי חורקת.
"גיל־עד היה באמצע הבנייה העצמית, בחיפוש, בשאלות. הוא היה באמצע הטיפוס, גם פיזית: הוא צמח כל כך מהר, שכל פעם שראיתי אותו הוא נראה לי אחרת. לפעמים הייתי רואה אותו אחרי שבוע שלא נפגשנו, והשינויים היו מדהימים. לא נאחזתי בזה מספיק.
"אבל אני לא שוקעת למחשבות האלה, כי הן מחלישות. אנחנו אנשים שמאמינים בחיים, מוות הוא לא אופציה, ופתאום הילד נחטף ממך.
"כואב לי שאני לא זוכרת את הפרידה ממנו. לא את שיחת הטלפון האחרונה שלו, לא מה אמרתי לו".
היא מוציאה את מכשיר הטלפון שלה ומקריאה לי את ההודעות הכתובות האחרונות ביניהם, מיום שני בשבוע האחרון לחייו, שלושה ימים לפני שנחטף.
"אחרי ההתכתבות הזאת שוחחנו עוד בטלפון, אבל אני לא מצליחה להיזכר מה היה בשיחה, וגם לא מתי היתה. בטח שיחה בנאלית בין אמא ובן שנמצא בישיבה, לא משהו משמעותי. לא היתה לנו פרידה".
בתכתובת הסמס האחרונה, גיל־עד מתלבט אם לבוא הביתה לשבת, וכותב שכנראה ישהה אצל חבר בשבת.
"כתבתי לו 'ממש לא'. פעם ראשונה שכתבתי לו 'ממש לא' על משהו שביקש. אחר כך הוספתי: 'מתגעגעת, רוצים אותך בבית'. הוא ענה: 'אהיה בפעם אחרת'. השבתי לו בסמיילי עצוב, ובזה הסתיים הדו־שיח.
"עכשיו זה מצמרר אותי. מה זה 'מתגעגעת'? רק היום אני מבינה מה זה געגוע. 'אהיה פעם אחרת'? אין פעם אחרת. והסמיילי העצוב הזה שלי. בדרך כלל לא התערבתי לו, אבל הוא לא היה הרבה זמן בבית, והרגשתי שאני צריכה להגיד לו, די, גיל־עד, תבוא".
emilya@israelhayom.co.il--------------------------------
ניתן לתרום לבית הכנסת להנצחת גיל־עד שער בכתובת: www.gil-ad.info
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו