"פעם הייתי מלא בעצמי. עשיתי דברים איומים שלא ייעשו. התבגרתי"

איש רזה, לא גבוה, יושב על ספסל בשדרה. שיערו אפור, סתור, מעט דליל. לחייו זרועות זיפים לבנים. על אפו משקפי ראייה עבי זגוגיות, ובידו כוס קפה. הוא נועל כפכפים ולובש מכנסיים קצרים, כאלה שנאחזים במותניים בקושי, בעזרת גומי. בוהה באנשים שחולפים על פניו.

"כבר שנה לפחות שאני משתדל לפתוח את הימים שלי ככה", אומר דב נבון. "יושב לי בשדרה שליד הבית. סוג של מדיטציה. לכל היותר אני מציץ בטלפון וקצת בכותרות של העיתון. גם בחורף, אני מחכה לרגע שנפסק הגשם ויוצא החוצה. 

"פעם הייתי בוהה בפינה של התקרה בבית. עכשיו אני בוהה באנשים. שנים עשיתי את זה בבתי קפה. בוקר אחד אמרתי, יאללה, נשב פה בשדרה. תמיד הייתי עובר פה ולא הבנתי למה יש כאן ספסלים. כמו שלפני שנולדו לי הילדות לא הבנתי למה קיימות גינות ציבוריות, וברגע שהפכתי לאבא, לא יצאתי מהגינות האלו במשך שנים. 

"כשהתיישבתי על הספסל נהיה לי נחמד. עצים, שדרה, רוח מהים, ובעיקר אנשים שבאים והולכים. ופתאום אתה מבין שוואלה, שום דבר לא מובן מאליו. לא הישיבה פה על הספסל, לא הציפורים שמצייצות, ולא הבריאות שלך. אלה לא דברים שאתה מבין כאדם צעיר. פתאום אתה רואה אנשים מבוגרים בתוך כיסאות גלגלים. פעם לא ראיתי אותם בכלל. היום כן. אני מבין שלשם אני תכף הולך".

ברגע זה הפכת את עצמך לקשיש על ספסל.

"אז מה? יש משהו נחמד בלהתבגר. בפרופורציות, בסדרי החשיבות. יש צורת מחשבה אחרת. אתה מעריך דברים באופן שונה. אתה רוצה להעביר את הזמן שנותר בנעימים.

"אני מבין, למשל, שבאמת המשפחה מעל לכל. גם קלישאה כמו 'העיקר הבריאות' מקבלת משמעות אחרת".

למה?   

"ההורים שלי נפטרו לפני שלוש שנים, אחד אחרי השנייה. אמא שלי, מזל, היתה בת 73, ואבא שלי, דוד, בן 78. הם היו זוג נורא סימביוטי, כל הזמן ביחד, מעורבבים. באמת אהבו אחד את השני והיו קשורים. כמו יחידה אחת, כל החיים.

"כשיצאתי מהבית, בגילאי העשרים שלי, היה איזה רגע ששאלתי את אבא שלי, 'תגיד, מה זה העניין הזה שלכם? כל הזמן אמא ואמא ואמא. נוסעים לחו"ל ביחד, מבלים ביחד, הכל ביחד. לא בא לך קצת לבד?' ואמרתי את זה בסוג של טרוניה. זה הציק לי. מה זה הביחד הזה?

"והוא הסתכל עלי ואמר לי, 'איזו שאלה אתה שואל? ומה לא ברור? נעים וטוב לי עם אמא שלך'.

"כשאמא שלי חלתה בסרטן, הוא אמר לי, 'אין לי עניין להמשיך בלעדיה את החיים'. ואני לא יכולתי לסבול את המילים האלה שיוצאות לו מהפה. כולם רוצים לחיות. מה זה 'אין לי עניין בחיים'.

"ואז אמא שלי נפטרה. היא עברה ניתוח לכריתת שלפוחית השתן, שם היה הסרטן, ולא התעוררה ממנו במשך חודש. כל יום שעבר אמרו לנו שהמצב 'חמור אבל יציב'. אחרי חודש הגוף שלה תקף את עצמו, וככה הכל הגיע אל סופו. 

"ניסיתי למצוא בשבילה חלקת קבר בבית הקברות בבנימינה, במקום שבו הם גרו, ולא היתה. אחרי מאמצים מצאו לי חלקה אחת. ואז אבא שלי אמר לי, 'אני רוצה שיהיה לי מקום ליד אמא. אני חייב להיות קבור לידה'.

"הפכתי את העולם. בקושי לאמא שלי מצאו חלקה, אז שתיים צמודות? בסוף מצאנו שתי חלקות צמודות, ולפי בקשתו הזמנו אבן גדולה שחרטו עליה 'נבון' והציבו אותה מעל שני הקברים. בשלושים הוא נעמד מול המצבה ואישר לי שהיא לטעמו.

"אחר כך הוא חזר הביתה, וכשאני הייתי ברכבת בדרך לתל אביב, אחי התקשר אלי וביקש ממני שאחזור, כי אבא לא מרגיש טוב. לקחנו אותו באמבולנס לבית חולים, ויום אחרי השלושים לאמא, גם הוא נפטר.

"פתאום הבנתי, בגיל ממש מאוחר, שאשכרה יש מוות. מי חשב על זה קודם? פתאום אין הורים ואתה יתום". 

•   •   •

אז דֹבל'ה נרגע והתרכך. הוא מנהל דיאלוג של שלום עם עצמו ובאמת מנסה ליהנות מההתבגרות, אפילו כמעט מצליח. מצד שני, הוא מבקש, על סף בעתה, שלא אציין בן כמה הוא. "את לא כותבת את הגיל שלי בכתבה", הוא נעמד על רגליו. "שהקוראים יעשו גוגל אם הם רוצים. אני ממש מבקש, אחרת לא אוכל לקרוא את הכתבה. זה רגע נורא לקרוא את הגיל של עצמך. כמו לראות את המצבה שלך".

איך חגגת את יום ההולדת שלך, לפני שבועיים?

"לא עשיתי כלום. כל השנים ביקשתי שלא יעשו לי שום דבר ליום ההולדת. השנה התעוררתי בבוקר, הבית היה ריק. נטע היתה בעבודה, והילדות בבית הספר. ישבתי לבד על הספסל בשדרה והבנתי שאף אחד לא מתייחס אלי. לאף אחד לא אכפת. נטע התקשרה בצהריים לברך אותי במזל טוב, וזהו.

"ואז אמרתי לעצמי, מה אתה מתלונן? זה מה שביקשת כל השנים. כי מה יש לחגוג? לא רואה ביום המסוים הזה סיבה למסיבה. ככה הייתי תמיד. בתור ילד ממש לא רציתי לגדול. לא רציתי להתמודד עם כל הקשיים והמורכבויות. רציתי להישאר חסר אחריות".

והיום?

"היום אני מאוד אחראי. למעשה, תמיד הייתי אחראי, אבל אנשים שעבדו איתי לא ידעו את זה. בשנים הראשונות שלי כשחקן נורא נבהלו ממני. לא היו בטוחים אם אפשר לסמוך עלי עד הסוף. אם במאני טיים אני אהיה שם".

למה, בעצם? 

"בגלל הפיזור שלי. אני עובד ומתקדם נורא לאט, זהיר מאוד עד שאני מראה משהו, עד שאני יוצא החוצה. בחזרות אני מתבייש לשחק.

"בעבר נהניתי מזה שלא בטוחים אם אפשר לסמוך עלי. זה שירת את הדימוי של ההוא שכולם נזהרים ולא יודעים, הוא יצליח? הוא ייכנס בזמן? ואז להיות זה שמפתיע בסוף את כולם. וגם אולי המשוגע והלא מפוענח והאוטיסט. אהבתי את התגובות האלה כלפיי.

"כשחקן צעיר בתיאטרון הקאמרי, אילן רונן (הבמאי והמנהל האמנותי; נ"ל) לא ידע אם אני אכנס לתפקיד או לא, אם אגיע בזמן, איך אגיש את הטקסט. ואז, כשאתה עושה הכל כשצריך - אז וואו, איזו הקלה. והיו דברים לא רציניים שעשיתי.

"פעם לא הגעתי להצגה, כי שכחתי ממנה, ונאלצו לבטל אותה באותו ערב. לפעמים הייתי צוחק על הבמה. אפילו הורידו הצגה בגללי".

איזו?

"'שבעה' של שמוליק הספרי. הייתי מוצף בשתן בראש. מלא בעצמי. זה היה בסוף תקופת 'החמישייה הקאמרית', ואני הייתי צעיר ולא ממושמע. כזה שחושב שמותר לו הכל, כי כותבים עליו שהוא נפלא ונהדר.

"אז אחרי 30 או 40 הצגות התחלתי לעשות שטויות על הבמה. להוסיף טקסטים, לאלתר. לא הייתי בתוך הסיטואציה. נורא אהבתי שהקהל צוחק ומגיב אלי. דברים שהיום אני לא מבין איך עשיתי. דברים שאני מצטער שעשיתי. זה ילדותי ולא לעניין. חשבתי שאני ברוקנרול. שאני אמן, לא פקיד, ובשם האמנות מותר לי לנפץ ולפרוץ גבולות. להיות משוגע ולא צפוי. 

"הספרי וציפי פינס אמרו לי, דבל'ה, די. די. שמוליק ביקש ממנהל ההצגה שידווח לו בכל פעם שאני עושה שטויות, צוחק על הבמה, מוסיף טקסט או הורס סיטואציה. ואני כעסתי על שמוליק ואמרתי לו, 'תוריד את הקאפו הזה ממני'. ושמוליק אמר, 'דבל'ה, אני מבקש ממך. תעשה את מה שאתה צריך לעשות, והוא יעשה את מה שהוא צריך לעשות'.   

"ואני בשלי. כעסתי שכולם מגיבים אלי ככה. ובבית נטע אמרה לי, 'תירגע. כולם מגיבים אליך, אבל איפה אתה בסיפור הזה?' אז גם עליה כעסתי ואמרתי, תעזבי אותי. זאת הצגה שדורשת ממני אמוציות, אני לא יכול. 20 הצגות בחודש, אני חייב להכניס שינויים. לא יכול לשחק אותו דבר, זה סוחט אותי.

"משפטים מטומטמים, בחיי. כמה בולשיט. הרי זאת המשמעות של להיות שחקן - לעלות ערב אחרי ערב לבמה ולהיות בסיטואציה, להשתדל, להתאמץ, להיות ממושמע ומדויק. כי הקהל שילם כסף על כרטיס, הזמין בייביסיטר, חיפש חניה ובא לראות הצגה.

"בקיצור, עשיתי דברים איומים, דברים שלא ייעשו. עד שציפי אמרה באיזשהו שלב: אני לא מוכנה יותר. מספיק, ההצגה הזאת לא תעלה ככה, למרות שהיא היתה להיט. גם הגיעו אליה תגובות מהקהל, אנשים שלחו מכתבים כועסים לתיאטרון. ציפי לא רצתה לדבר איתי, וגם שמוליק, שהוא חבר טוב שלי, לא רצה לדבר איתי בהתחלה. עברתי לקאמרי, ולאט לאט, בדיבורים קטנים, ניסיתי לגרום לציפי למחול לי ולהבין שזה לא יחזור על עצמו לעולם.

"כשחזרתי לבית ליסין לא פרשו בפניי שטיח אדום. התפקיד הראשון היה ב'שיינדלע', תפקיד נהדר אבל משני. קיבלו אותי בחשדנות, ובהדרגה בדקו אם אני ראוי לאמון ובאמת אפשר לעבוד איתי. כישרון זה לא מספיק, זו רק נקודת ההתחלה.

"כשאתה מתבגר, אתה מבין שהדברים שעשיתי הם דברים שלא ייעשו. זה לא עובד ככה. המקצוע הזה דורש משמעת, סדר, דיוק, עבודה קשה. אין השראה. השראה בתחת שלי. רוב הזמן זאת עבודה סיזיפית. והפרסום וההצלחה הם בכלל לא העניין. זה המקצוע שלך, האמצעי לקיים את המשפחה שלך".

•   •   •

נבון נולד בתל אביב וגדל בקריית אונו ובחולון. אמו היתה סייעת לגננת, אביו היה אופטומטריסט. הוא נשוי לאמנית נטע הררי, וביחד הם מגדלים את שתי בנותיהם במרכז תל אביב. על הגדולה, עתליה בת ה־18, הוא מספר בפנים זורחות מאושר ש"היא תותחית־על. במשך שנים ניגנה בחליל צד, ובתיכון גילתה את המדעים והיא שם, בכימיה, בפיזיקה, במתמטיקה.

"בספטמבר היא נוסעת לקיימברידג' ללמוד אנגלית במשך סמסטר. איך אני מבסוט מזה. יום אחד אתה מכין לה סנדוויצ'ים לבית ספר, ויום אחרי היא נוסעת לקיימברידג'. זה נחת.

"במארס היא מתגייסת לצבא ורוצה לעשות תפקיד משמעותי. קיבלה זימון לטיס אבל ויתרה, ותהיה כנראה מפעילת סימולטור בחיל הים. יש לה מבחני קבלה, ברור שהיא תעבור". 

על הבת הצעירה, תמרה (12), הוא אומר שהיא "פייטרית. כותבת מדהים, מטורף. ורבלית. היא רוצה להיות שחקנית".

ואתה בעד?

"אני לא אמנע ממנה. שתהיה מה שהיא רוצה להיות". 

גם הוא הבין עוד כילד שמשחק יהיה המקצוע שלו, נרשם לחוגים לדרמה, ובגיל 12 כבר השתתף בסרט "סלומוניקו".

"זה לא התפקיד הראשי, ובמקום שבו אני נמצא בחיים, זה לגמרי בסדר". בהצגה "לצאת מהארון" בתיאטרון בית ליסין // צילום: כפיר בולוטין 

בצבא שירת בשריון, ואחר כך למד בבית צבי. ציון הדרך המשמעותי בקריירה שלו הוא כמובן סידרת הטלוויזיה "החמישייה הקאמרית", שאחריה הגיעו "ארץ נהדרת", "הבורגנים", "עבודה ערבית" ו"70 מיליון סיבות לאושר". בקולנוע שיחק בסרטים "האסונות של נינה", "חסד מופלא", "שושלת שוורץ", "פעם הייתי" ו"זוהי סדום". בתיאטרון שיחק בהבימה, בקאמרי ובבית ליסין, בשורה ארוכה של הצגות - בהן "מחכים לגודו", "גורודיש", "מותו של סוכן" ו"עקר בית". 

בימים אלה הוא משחק ב"לצאת מהארון", הצגה חדשה בבית ליסין, בבימויו של אלון אופיר. מגלם פסיכולוג בפנסיה, הומוסקסואל, שמייעץ לשכנו (השחקן יניב ביטון), רואה חשבון במפעל לייצור קונדומים, לזייף יציאה מהארון כדי למנוע את פיטוריו. התפקיד שלו צבעוני ומלא הומור, אבל גם מעורר מחשבה וחמלה. הוא לא רק גבר מזדקן עם סוודר צבעוני, אלא גם אדם גלמוד וקורבן של הומופוביה. 

"הרגשתי לאחרונה מהי הומופוביה אחרי שהייתי במצעד הגאווה. ראיינו אותי שם לערוץ 24, נתתי משפט או שניים. אחר כך, אחד הירקנים ברחוב בן־יהודה, שראה את הראיון, אמר לי, 'מה זה, גם אתה הומו? יש לך ילדות'. פתאום יצאו ממנו אלימות ובורות. ולמה? כי הייתי במצעד הגאווה.

"רבאק, אנשים, קצת גמישות בראש. אין דרך אחת לחיות את החיים האלה. אני באתי מחולון לבית צבי, שנוהל על ידי גרי בילו. אחר כך שיחקתי עם יוסי גרבר ב'קידוש' בקאמרי. איזה איש נדיב ונפלא, מתוק ויוצא דופן. עבדתי עם עמוס גוטמן המופלא. ולרגע, אבל לרגע, לא היה לי בראש העניין הזה שהם הומואים".

אתה היית במקום של השונה, האחר בחברה?

"בטח. אמא שלי היתה טורקייה שדיברה ערבית, וכילד קלטתי איך היא הופכת למישהי שלא שמים עליה. כי היא טורקייה, כי היא לא מספיק טובה.

"אני הייתי הנמוך של הכיתה, זה שהוא טיפה מוזר ושונה וחוטף על זה. חטפתי מכות מהילדים וחטפתי הערות מהמורים, חלקם חשבו שאני אידיוט. באורט חולון כמעט אף מורה לא העריך אותי. זילזלו בי, עשו לי את המוות. הענישו אותי.

"ועשיתי מאמץ נורא גדול כדי להשתלב. למדתי להיות דיפלומט, להיות מצחיק. אפילו למדתי לשחק כדורגל.

"אני זוכר שבגיל 13 היה לי חבר שנורא אהבתי, אז הייתי יושב איתו מחובק בכיתה. את יודעת, חברים. ואני לא אשכח את הרגע שאחד המורים העיר על זה בצעקות, 'מה אתה יושב איתו מחובק?', ואני מייד זזתי הצידה. הייתי המום".

היתה לך בחייך חוויה הומואית? 

"לא. ואני לא רואה את עצמי שם. אני חושב שאם אתה סקרן ופתוח זה מעניין לנסות. אינטלקטואלית, בעיניי שווה לבדוק. אבל נראה לי שאת זה כבר פיספסתי".

•   •   •

בהצגה החדשה אתה לא משחק את התפקיד הראשי. קשה לך עם זה?

"אני מת על התפקיד שלי. המשחק שלי הוא הרבה פעמים סטקאטו, חזק, מתרוצץ. פה יש משהו אחר. קשוב, אחראי. צריך בגרות כדי לאהוב ולקבל את התפקיד הזה, שהוא לא המרכז. הוא מחולל את העלילה.

"אבל נכון, זה לא התפקיד הראשי. ובמקום שבו אני נמצא בחיים, זה לגמרי בסדר. אני רוצה להיות פרטנר טוב ליניב ביטון, כדי שהוא יצליח. אני לא אומר לעצמי 'כמה הייתי רוצה את התפקיד שלו'. אני במקום אחר. בא לי להיות המבוגר האחראי. זה שמציל את החיים של הצעיר האובד. אני מקבל את המקום הזה בכיף.

"כשאתה צעיר אתה סופר רפליקות. עכשיו זה לא העניין. אני לא אומר שאני לא נהנה להיות הקטר. ב'עקר בית' אני הקטר, אני המרכז, אני סוחב את ההצגה. מצד שני, כבר אין לי בעיה להיות אחד הקרונות. זאת בגרות. לדעת לתמוך בשחקן הראשי. להיות נדיב. 

"כשחקן צעיר בקאמרי, אני זוכר איך שחקנים מבוגרים שלא היו במרכז עשו הכל כדי להכשיל את אלה שהיו במרכז. לא תמכו, לא פירגנו. היה ברור שהם ישמחו שההצגה תהיה פלופ, כדי שאולי יחזרו אליהם ויבקשו להחזיר אותם למרכז. בעיניי זה שיא העליבות. קשה לחיות עם מרירות וצרות עין. נורא כיף להיות נדיב, כי זה חוזר אליך.

"למרות שאני לא הדמות הראשית פה, אני מוביל. ובשביל להוביל צריך טון מסוים. בוז'י הרצוג, למשל, לא יכול להוביל. הוא לא משדר סמכותיות, הוא לא משדר שהוא יכול לקחת את ההובלה. זה איום ונורא. וזה לא קשור לקול שלו בכלל. זה כל כך מעליב שהוא חושב שהסיפור זה הקול. זה הרבה יותר עמוק מהמיתרים".

גם לך יש סיפור עם הקול.

"יש לי מרווחים בין המיתרים, שצריך לסגור בניתוח, אבל אני עצלן ולכן משאיר את זה ככה. הקול שלי הוא הצבע שלי. השלמתי איתו".

גם ב"הכל אבוד" של ערוץ 10 היה לך תפקיד משני, בתור הסייד קיק של טל פרידמן.

"ועשיתי את זה בכיף, נהניתי מזה. אני מת על פרידמן. הוא איש טוב, מדליק ומבריק. כבר ב'ארץ נהדרת' היינו קרובים, ובמפגש הזה עוד יותר התאהבתי בו. לצערי התוכנית לא תחזור. בערוץ 10 אין שומנים. אחוז רייטינג למעלה - אתה בפנים, אחוז למטה - אתה בחוץ. אנחנו היינו אחוז למטה. לא הצליח, בסדר. 

"בקרוב תעלה בהוט סידרה בשם 'שבאבניקים', שבה אני משחק רב בפנימייה דתית. רב סמכותי ואבהי. יש שם סצנות מצחיקות שאני בכלל לא חלק מהן. אני בסצנות הדרמטיות, המרגשות. וכל כך נהניתי לעשות את זה.

"בהתחלה חששתי, אני רגיל להיות הילדותי, זה שמצחיק ומייצר את הבית משוגעים. ופתאום אני לא שם. אבל די, אני מקבל את זה שאני כבר מזמן לא ילד. מספיק, זה פתטי להיות במקום שהוא כבר לא מתאים. והחבר'ה הצעירים שמשחקים איתי הם מצוינים. ואמרתי להם את זה. היה חשוב לי להגיד להם את זה. 

"גם ב'לצאת מהארון' היה לי חשוב להבין איך מייצרים בחדר החזרות אווירה נעימה. איך לא רואים רק את התחת של עצמך. אוקיי, אני נרקיסיסט, סבבה. אבל איך אני רואה גם את הצד השני? פעם לא ראיתי אף אחד. 

"התברר שזה לא מאמץ גדול בשבילי. יש שם במאי נפלא ואינטליגנטי וקאסט נהדר, אז זה תלוי בי. זאת פשוט מציאות שאני מייצר. אני מספר את הסיפור. ואלה לא דיבורי ניו אייג'".

התהליכים האלה שאתה עובר באים לידי ביטוי גם בבית?

"קודם כל בבית, בטח. אני רוצה להיות אדם טוב. ללמוד איך עושים נעים בחיים. איך מתבגרים יפה. איך מדברים, איך מְתקשרים, איך אומרים דברים בצורה שהצד השני יוכל להכיל. לדבר זאת אמנות. צריך לדעת לדבר כדי שבאמת יקשיבו לך".

לא היית אדם נעים בעבר? 

"אולי בחוץ הייתי נעים, אבל בתוך הבית הייתי אחר לפעמים. הייתי בתדר קשה. תמרה אמרה לי פעם, 'אתה כעסני'. היא רצתה לרכוב על אופניים, ונטע היתה מחוץ לבית. הצעתי לה לבוא איתה, והיא לא רצתה. אמרה לי, 'לא נעים איתך. אתה כועס'. יכולתי להדוף את זה, אבל החלטתי להקשיב לה, כדי להשתנות.

"אין הוקוס פוקוס, אבל אפשר להתאמץ ולעשות שינוי בעצמך. ללמוד איך לא להתקיף, להאשים, לאיים. מסתבר שהייתי כזה פעם. הייתי אומר לבנות ולאשתי, 'אם לא תעשי ככה, אני אעשה ככה'. מין שפה לא נעימה כזאת.

"ושוב, כשאתה צעיר לא בא לך לבדוק את עצמך. אתה לא חושב שאתה אמור לבדוק את עצמך". 

אתה הולך לטיפול?

"אני הולך לטיפול כבר שנים. רוב הכסף שלי הולך לחינוך ולטיפולים. כי בעיניי זה נורא חשוב. גם לטפל בעצמי, אבל קודם כל לתת לבנות שלי ארגז כלים. שיעורים פרטיים, הוראה מתקנת, אבחונים, טיפולים פסיכולוגיים, כי מגיע גיל שרוצים לדבר עם מישהו שהוא לא ההורים שלך. והכל עולה כסף.

"אני חשבתי שילד שנולד הוא כמו מכונית חדשה. הכל פיקס. אבל ילד נולד עם צדדים יותר חזקים וצדדים פחות חזקים, ואנחנו הורים מודעים, שרוצים לעזור איפה שצריך. כשאני הייתי ילד חשבתי שאני אידיוט, כי אף אחד לא חשב לאבחן אותי ולהבין איזו הפרעת קשב יש או אין לי. ובטח יש לי, למרות שלא אובחנתי. אני חסר סבלנות, מגושם, שומע קולות. כילד הייתי מטייל בכיתה, לא הצלחתי להשאיר את הטוסיק על הכיסא. אשתי אומרת שיש לי בעיה בוויסות החושי". 

•   •   •

איך הזוגיות שלכם?

"בשונה מהסימביוזה של ההורים שלי, אני מאוד מאמין בזוגיות שבה חיים במקביל. כל אחד מייצר לעצמו עמדה וחי את חייו, בעצמאות. ברור שכל הזמן גם נפגשים, וזה כיף גדול. אבל קודם כל תלמד איפה אתה מתחיל ואיפה אתה נגמר. לי לקח זמן לראות את הרצונות של השותפה שלי, אבל היום אני שם. 

"נטע החליטה לפני שלוש שנים שהיא הולכת ללמוד תואר שני בריפוי באמנות, אז כל הבית התגייס לעניין. בגלל שהלימודים שלה היו בירושלים והיא היתה יוצאת מוקדם מהבית, בשלוש השנים האחרונות אני קמתי בבוקר לילדות, לסנדוויצ'ים ולהכל. ובלי לעשות סקנדל. מותר להגיד 'קשה לי', אבל בלי להאשים.

"בעבר לא היה ברור מי אחראי על מה. בדקה התשעים היינו צריכים להחליט מי לוקח את הילדה לגן. היינו זורקים אותה בינינו כמו תפוח אדמה לוהט. ואז, כשאתה זה שלוקח לגן, אתה מרגיש שדפקו אותך. 

"אז לשאלתך - לא. אשתי לא בגדה בי". נבון // צילום: זיו קורן

"לעומת זאת, כשאתה לוקח אחריות על זה ומסכים, אתה נהנה ואפילו מרגיש הישג. שלוש השנים האחרונות היו מקסימות.

"חשוב לי גם שהבנות שלי יממשו את עצמן ויהפכו לעצמאיות. חשוב שאישה תהיה עצמאית ולא נתמכת. אני רואה חברים טובים שלי מתגרשים ואז לאישה קשה, כי הבעל היה המפרנס, והיא לא מימשה את עצמה מספיק".

אתה אדם חברותי?

"מאוד. זה לא נראה ככה? יש לי הרבה חברים, חלקם מתחום המשחק וחלקם לא. יש אנשים שכשאני עובד איתם אנחנו מאוד מתקרבים, ואחר כך הקשר ממשיך, בצורה כזאת או אחרת".

איך נראה הפנאי שלך?

"אני מכור לחדשות, ועכשיו מנסה להשתחרר מזה קצת. רואה הרבה סדרות, כמו 'הגשר' ו'שובר שורות', שאת כל העונות שלה ראיתי בשלושה ימים.

"אני נורא אוהב קולנוע. אם הייתי יכול, הייתי גר בקולנוע לב. לאחרונה ראיתי את 'אי התירס' ואת 'נעורים', והם לא עוזבים אותי. וכמובן, הסרט האחרון של ערן קולירין, 'מעבר להרים ולגבעות'".

אתה מתגעגע ל"ארץ נהדרת"? היית חוזר לשם?

"זה כל כך רחוק לי, כל כך שייך להיסטוריה. עבר נצח מאז שהייתי שם. אני מת עליהם. קבוצה מפוצצת בכישרון שאני שמח שהייתי חלק ממנה, עד שהרגשתי מיצוי גדול".

ואם יבקשו ממך לחזור?

"לא יבקשו, כי אני לא במוד הזה. אני לא בסוג המערכונים הזה, לא בחיקויים. זה לא הפורטה שלי. אם ירצו שאעשה פארודיה על חיקוי, שאביא את החיקוי הכי רע שאפשר, אבוא". 

•   •   •

כבר כמעט שנתיים שהוא עובד על הצגת יחיד. בינתיים הוא מריץ חלקים ממנה מול קהלים קטנים. בודק ומדייק את החומרים. 

"שנים יש לי פנטזיה להביא את הקול שלי. לפני ארבע שנים היה לי משבר מטורף. פסיכי. משהו פנימי שקשור בגבריות, בזוגיות, ביחסים אחרי עשרים שנות נישואים. מלא שאלות רצו לי במוח. אחרי שסידרתי את המחשבות החלטתי שאני חייב לקחת את הכל ולשים על הבמה, בכנות, בהומור ובאומץ.

"חברתי למחזאי גור קורן, שראיתי מחזות שלו, כמו 'המוגבלים', ונפלתי. אמרתי: זה האדם שיכתוב לי. כמו שסימנתי את אשתי, סימנתי גם אותו. כשאני רוצה משהו, אני כמו דוברמן שנועל את הלסתות.

"ההצגה מתחילה בזה שאני פונה לקהל ואומר, 'לפני שאני מתחיל, אני רוצה לבקש מכם משהו. אני ממש מבקש שאת הדברים שאתם עומדים לשמוע במופע הזה תשמרו בינינו. אני ממש רציני. אחרי שאתם יוצאים מההופעה, שום מילה על מה שראיתם. אני רציני, שום מילה.

'אני עומד לספר לכם דברים אישיים עלי כבן אדם, על חיי המין שלי, סיפורים אינטימיים על אשתי, ולא מתאים לי שזה ייצא החוצה. אם שואלים אתכם איך היה, תגידו, דבל'ה המצחיק הזה. אפילו ביניכם אל תדברו על זה. כי זה יגיע לאשתי, לבנות שלי. בואו נזכור שאנחנו חיים במדינה קטנה ומוקפת רכלנים.

"בשונה מהסימביוזה של ההורים שלי, אני מאוד מאמין בזוגיות שבה חיים במקביל". עם נטע  // צילום: רוני שיצר

'מי שזה גדול עליו לשמור על הסודות שלי, שייצא החוצה, ילך לרן, המפיק שלי, ורן יחזיר לו חלק מהכסף. חלק קטן, אז לא כדאי לכם. כדאי לכם להישאר לא רק בגלל הסיפורים האינטימיים על חיי המין שלי, אלא כי כדאי להכיר אותי. אני אחלה בן אדם. 

'אני יכול לסמוך על המילה שלכם? יופי, עכשיו אני רגוע. כי יש שני דברים שחשובים לי במופע הזה. אחד הוא הדיסקרטיות, והשני הוא הכסף'".  

החומרים אוטוביוגרפיים? כולם לקוחים מהחיים שלך? 

"לא כולם, אבל הם יושבים על בסיס אמיתי עם הרבה כנות. אני מספר שלאשתי היה מאהב, ואני מגלה את זה כשהיא שוכבת על הרצפה באמבטיה ובוכה כי המאהב שלה זרק אותה. בנקודה הזאת אני מבקש מהקהל לעצור את ההצגה. אני שואל אותם, 'אכפת לכם שנסיים פה?' כי פתאום אני מבין כמה זה מביך. מילא אם לי היתה מאהבת, הייתי יוצא גבר. אבל פה אני הגבר הנבגד. זה קונפליקט: להמשיך את הסיפור ולגמור את עצמי סופית, או לעצור, לשמור על מעט הכבוד העצמי שנשאר לי ולהחזיר את הכסף של הכרטיסים.

"אז לשאלתך - לא. אשתי לא בגדה בי. אבל יום אחד תמרה ראתה את הדפים של הטקסט מונחים איפשהו בבית וקראה את החלק הזה. היא הלכה לנטע ושאלה אותה, 'אמא, בגדת באבא?'. אז נטע מייד קראה לי, 'בוא, דבל'ה, בוא. בוא תתווך לילדה את העניין הזה. בוא תסביר לה איפה הדמיון ואיפה המציאות, ומה זאת אמנות'. והסברתי לה, והיא הבינה. אבל את ההצגה היא לא רוצה לראות".

יש שם להצגה?

"בינתיים קוראים לה דבל'ה. אבל אני לא רוצה דבל'ה. נמאס מהשם הזה. חלאס, לא מתאים. כמה שנים אני אהיה דבל'ה? מה, אני ילד בן שנתיים? מספיק. אני דב".

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו