הסכם הפיוס: מהלך מוצלח מתחיל על הנייר

לרגע היו שרי הקבינט עדים למחווה קטנה וחריגה. בנימין נתניהו קם ממקומו ועבר לצד השני של השולחן ללחוץ את ידו של יואב גלנט. הוא נשא את הנאום המשכנע בעד ההסכם עם טורקיה. השר שבכל ימות השנה שומר על אלמוניותו הקדים את שובו מפאריס כדי לומר כי יש חשיבות עליונה לחידוש המגע המדיני התקין בין ישראל לבין טורקיה; ושבעצם המצור הימי על עזה נמשך; וסיוע הומניטרי לתושבי הרצועה הוא אינטרס ישראלי למרות שרג'פ טאיפ ארדואן יגזור את הקופון התקשורתי ברחבי המזרח התיכון.

21 מיליון דולרים פיצויים למחבלים אלימים, ובחלקם רוצחים? דבר אינו חדש. חברי הקבינט קיבלו על כך מידע כבר לפני שלוש שנים.

שרי הליכוד שהיססו (ולדעתי ממילא לא היו מרשים לעצמם להותיר את נתניהו במיעוט) הצטרפו לתומכים. אביגדור ליברמן כדרכו השאיר פתק "נגד" ויצא. האיש החזק מתקשה לעמוד במצבים כאלה. איילת שקד ונפתלי בנט לפחות נשארו עד הסוף המר. לא כל כך מר. זה הסכם ראוי עם בעיות.

כמה תפחת העוינות כלפי ישראל בטורקיה? והאם יתקיים ההסכם ככתבו וכלשונו גם כאשר יעלה בידי טורקיה להיחלץ מן המשבר הפוקד אותה מכל עבר - עם רוסיה ומצרים וערב הסעודית ויוון, מינוס ישראל? ובוודאי נוכח העימות המחריף עם דאעש, שגרם לאסון כה כבד במתקפה הרצחנית בנמל התעופה באיסטנבול? אצל ארדואן אי אפשר לדעת.

השר גלנט. הסביר כי יש חשיבות עליונה למגע המדיני בין ישראל לטורקיה // צילום: קוקו

ומה הסיכוי לממש את מכירת הגז משדה לוויתן לטורקיה? נשמע מפתה. אולי גם יתגשם. אבל לפי שעה אין גז ואין צינור, והכל על הנייר. רק שכל מהלך מעשי מוצלח מתחיל על הנייר.

המכתב והרגישות

הורי החיילים ההרוגים־נעדרים הדר גולדין ואורון שאול טענו כי בנימין נתניהו הבטיח להם (PRE CONDITION) שכל הסכם בענייני עזה יכלול את החזרת הבנים. הם חזרו על כך בכמה ראיונות עד שראש הממשלה הכחיש. סביר להניח כי שיחות אלה הוקלטו, ומי שישחררן יוכל להוכיח את צדקתו או להפך.

מכל מקום ביום חמישי שעבר הודיע נתניהו להורים כי החזרת הגופות אינה נכללת בהסכם. הם פתחו במה שלאה גולדין מכנה "מסע". במענה לביקורתם נשלף לפתע מכתב נלווה מטורקיה לישראל כי היא תפעל כיכולתה אצל חמאס להחזיר את הגופות כמחווה הומניטרית.

דובר רה"מ בועז סטמבלר טען כי המכתב נידון כהליך נלווה לאורך זמן. ישראל לא רצתה לחושפו, הסביר, כי זה היה מעלה את המחיר.

ההסבר היה משכנע אלא שפרופ' שמחה גולדין שמע את תוכן המכתב הנלווה וביקש לדעת מה התאריך המתנוסס בראשו. התברר כי נכתב ביום שני, ארבעה ימים לאחר פתיחת ה"קמפיין" - המסע - של המשפחות נגד ההסכם שלא כלל את בניהן. נושא רגיש שינביט עימות ציבורי.

תחליטו, בבקשה

ציפי לבני ושלי יחימוביץ' אינן חשודות במחנה הציוני כמי שרוצות לחבור אל בנימין נתניהו. לכן יכלו לומר את אשר עם ליבן - שההסכם שעשה עם טורקיה ראוי. אך יצחק הרצוג חשוד, שכל מילת זכות על הממשלה מוציאה מחדש את הדוב מן היער, שהנה שוב פניו לקואליציה. לכן הוא נגד.

הרצוג. גם האופוזיציה הראשית חייבת דו"ח לציבור // צילום: אורן בן חקון

הממשלה היא הראשונה שחייבת דו"ח לציבור. אחריה האופוזיציה הראשית. לפיכך ראוי שתימסר הודעה מוסמכת על דעת כל המחנה הציוני - טוב או רע?

חניבעל: הכאב והתסכול

רק חובבי ההיסטוריה העתיקה יודעים מי היה המצביא חניבעל ברקה, גיבור המלחמה הפונית השנייה, שבנפלו בידי הרומאים בשנת 183 לפני הספירה העדיף לבלוע כמוסת רעל ולהתאבד. בישראל מוכר הלוחם האגדי מקרתגה בזכות "נוהל חניבעל" העוסק בתגובה המיידית של צה"ל לחטיפת חייל. כאשר נחטף הדר גולדין ועמיתו איתן פונד חדר למנהרה לחפש אחריו ויצא עטור בצל"ש הוכרז באזור רפיח "נוהל חניבעל".

איתן פונד. הבעיה עם "נוהל חניבעל" היא פוליטית-פסיכולוגית // צילום: דודי ועקנין

ספק אם יש פקודה שעברה דיונים ושינויים כה רבים כמו נוהל זה. עכשיו קפץ על העגלה מבקר המדינה יוסף שפירא. גדי איזנקוט הקדימו וביקש להמיר את הנוהל באחר. אין סוף לשינויים.

הכל החל כאשר רבו מקרי החטיפה והממשלה נכנעה ושילמה בעבורם בשחרור המוני אסירים ביטחוניים. כבר בשנות ה־80 ניסחו בצה"ל החלטה שקבעה בין השאר כי יש לירות "על מנת לפגוע בחוטפים גם אם המשמעות פגיעה בחיילינו".

הבעיה עם "נוהל חניבעל" אינה צבאית־לוגיסטית אלא פוליטית־פסיכולוגית. בתת־מודע שלהם חוששים ישראלים רבים כי ממשלותיהם מעדיפות שהחטוף ייהרג מאשר שיישאר בשבי והן ייאלצו לנהל משא ומתן בתנאים נחותים, שתוצאותיו מקוממות את הציבור. אף לא מנהיג ישראלי אחד עמד בדיבורו כי בעתיד לא ישלם בעבור החטופים יותר "מכפי דמיהן".

הנוסח הראשוני היה נחשוני. צוטט מפי יוסי פלד, גבי אשכנזי ויעקב עמידרור. מאז עבר תיקון ושיפוץ והערכה מחדש וניסוח נוסף, וכשיצא מתחת לידיו של פרופ' אסא כשר כבר היה מעודן ואתי, ושלל כל השלמה עם האפשרות כי גם החייל החטוף ייפגע במודע. רק שלא כל החיילים הבינו שהזהירות יפה בעת הירי לעבר מכונית עם חטוף. עתה שוב מבקשים לרככו.

זה שלב מתסכל בקרב, וברור שחייב להתנהל בתבונה. שום מסוק לא יישלח להטיל טיל לעבר מכונית המחבלים שבה יושב גם חייל צה"ל חטוף. רצוי לירות לעברה באש מנשק קל ולכוון לגלגלים על מנת לעוצרה. מה היה עושה פונד אילו אירע הנס ונתקל בחשכת המנהרה בחברו גולדין מובל וכבול בידי המחבלים? לפי כל הסימנים היה יורה לעברם תוך מאמץ לא לפגוע בגולדין, אבל אין ספק שהיה מסכנו.

הגיעה העת לחשיבה כואבת. כאשר ב־1972 ניהל משה דיין את פריצת סיירת מטכ"ל למטוס "סבנה" בו החזיקו מחבלים בבני ערובה ישראלים על המסלול בנמל התעופה בן־גוריון - זה היה "נוהל חניבעל". אז לא הכירו את המושג וממילא המבצע הסתיים בהצלחה מהדהדת למרות שנהרגו גם נוסעים חפים מפשע.

בשבוע הבא יוצאת פמלייתו של בנימין נתניהו לציין 40 שנים לשחרור חטופי אנטבה (להלן). לא רק אחיו יוני שפיקד על מבצע החילוץ חסר התקדים נהרג אלא גם אזרחים חפים מפשע, שהלוחמים הישראלים באו להציל והם שילמו בחייהם. מה זה אם לא "נוהל חניבעל"?

כדי שהרגישות הציבורית כלפי "נוהל חניבעל" תדעך ותירגע, נחוצה ממשלה ישראלית איתנה שתעמוד בפעם הראשונה על דעתה ותסרב לשלם את המחיר הנורא שתובעים הטרוריסטים הפלשתינים תמורת שחרור החייל החטוף. עד אז נכון לחיות על פי כללי נוהל חניבעל, ולא לסרסם. חייל יוצא לקרב ומסכן את חייו, והפרק בו מנסים לחלצו מידי המחבלים הוא חלק מלחימתו.

זה יובן היטב כאשר תקום ממשלה אשר תסרב ברצינות לשלם את מחיר הדמים שתובעים המחבלים.

הכרעה מותחת

במלאות 40 שנים למבצע ההצלה חסר התקדים באנטבה תצא לאוגנדה משלחת בראשות בנימין נתניהו, שאחיו יוני היה מפקד הפעולה ונהרג במהלכה. זה אירע ב־4 ביולי, יום העצמאות שבו חגגה ארה"ב 200 שנים לייסודה, וישראל לא יכלה לתרום לרוח החירות של בעלת בריתה הגדולה סמל יפה מזה.

אמריקה התכוננה לאירוע. שימשתי אז שליח "הארץ" בוושינגטון, וכולם דיברו על ה־BICENTENIAL - אירוע המתרחש אחת ל־200 שנים. במוזיאון נפתחו השערים, ואזרחים אמריקנים וזרים הוזמנו לחתום את שמם באלבומים מיוחדים, וגם להוסיף ברכה. ב־4 ביולי, נאמר, ייסגרו וייפתחו רק מקץ 100 (או 200) שנים. איני זוכר במה בירכתי את האימפריה הדמוקרטית ביותר בתולדות המין האנושי.

אז הגיעה הידיעה על מבצע החילוץ, על "נוהל חניבעל" שהיהודים עשו לטרור הפלשתיני־גרמני והתקשורת האמריקנית ויתרה על ההיסטוריה לטובת הדרמה. ישראל שוב היתה גיבורה ביום כה חשוב למורשת של ג'ורג' וושינגטון ואייב לינקולן והארי טרומן.

אך אנטבה הולידה מחלוקות שלא חדלו. אחת היתה בין הלוחמים ועל כך יצא עתה ספר שהכיל את גירסת מי שטסו אלפי מילין להציל את בני הערובה מזדונם של בני החושך. האחרת היתה בין הפוליטיקאים, שנאבקו על ההוקרה.

יום אחד, לאחר שובי בקיץ מארה"ב, נמסרה לי חבילת מסמכים לעיון קצרצר. בעיקרם היו פרוטוקולים של הדיונים על נסיבות קבלת ההחלטה. היא לא היתה פשוטה; יצחק רבין הסכים לנהל משא ומתן לשחרור המטוס. שמעון פרס - שר הביטחון שהיה אז יריבו - לחץ לפעולה צבאית. הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור היסס.

פרס. בלעדיו, מבצע אנטבה לא היה יוצא לדרך // צילום: דודי ועקנין

המסמכים היו כמו רומן מתח. האיבה הציתה אש. לרוב זרה, לעיתים תועלתנית. זכור לי כי לקראת ישיבה מכרעת נסע שמעון פרס לביתו של השר חיים צדוק בשעה ארבע לפנות בוקר כדי להעבירו אל צידו.

ביקשתי מהדיפלומט הישראלי צבי רפיח שיגיע לביתי בדחיפות. הוא היה מנוסה בעניינים מדיניים, וחששתי כי איש לא יאמין למקרא עיניי. רציתי שעוד אדם יקרא. המסקנה היתה ברורה: בלי פרס לא היה מבצע אנטבה יוצא לדרך. אבל רבין נהג בזהירות כמי שהבין את כובד האחריות הרובצת על כתפיו וידע כי הסיכויים להצליח הם 50 אחוזים בלבד. כשאישר את המבצע אמר ליד ימינו עמוס ערן כי הוא מבין שאם, חלילה, 25 לא יחזרו בחיים - עליו להתפטר.

אחר כך היתה ההצלחה האדירה, והציבור והממשלה צהלו. כצפוי להצלחה יש אבות רבים. רק הכישלון נותר יתום. לפיכך איש לא עצר לרגע ליד השר משה ברעם לשאול מדוע נמנע מהצבעה על אישור הפעילות באנטבה. גם אני צהלתי. רק לעצמי לחשתי כי אילו השתתפתי בהצבעה לא היה ברעם נותר לבד.

אני מצביע נגד

הפופוליזם חוגג. הממשלה אישרה שישה סופי שבוע ארוכים מדי שנה. עוד שישה ימי חופש. למה לא? זה נחמד. מי יממן את הבטלה? לא חשוב. בפריימריז הקרובים יבטיחו המועמדים כי יהפכו את כל סופי השבוע לארוכים, עוד 52 ימי חופש בשנה. למה לא? גם זה נחמד.

קואליציה לאומית המורכבת מח"כים של הליכוד (מיקי זוהר), המחנה הציוני (מנואל טרכטנברג), יש עתיד (אלעזר שטרן) וכולנו (אלי כהן) מציעה לאשר פתיחת מרכולים בשבת, אבל רק בשעות אחר הצהריים. כדי לאפשר לציבור לבצע את הקניות רוצים הח"כים לקצר את העבודה בארבע שעות מדי שבוע. גם זה נחמד, ומי ישלם את דמי הבטלה האלה? לא חשוב.

אפילו האבות בחגיגה. הם יקבלו שישה ימי חופשת לידה. פיצוי על כאב הצירים ועל הניתוח הקיסרי. לא עוד "בעצב תלדי בנים" אלא גם "בעצב תלד..."

בסערת הרגשות ובאווירת האבל שפקדו את ארה"ב לאחר רצח הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי נשמעו הצהרות בדבר הרצון העז להנציחו. הוצע להדליק אש־תמיד בבית הקברות הלאומי בהרלינגטון. "אוקיי", אמר אחד מחברי בית הנבחרים, "אבל מי ישלם בעד תחזוקת האש?" כך באמריקה העשירה. בישראל אין מי שמציג שאלות כאלה.

המסר העולה מההצעות האלה ברור: תפנוקים במקום מאמץ, שעשועים תחת התמדה. ככה לא מחנכים לקמפיין חמש יחידות במתמטיקה. במשאל עם כזה הייתי מצביע נגד.

ההיסטוריה עובדת במרץ

אין טענה מתנשאת ופוגענית ונלעגת מזו של אינטלקטואלים כמו ברנאר אנרי לוי הרוטנים כי "הבורות ניצחה" במשאל העם שבו הכריעה בריטניה לפרוש מהאיחוד האירופי. טוענים כי ניצחון תומכי הפרישה מהאיחוד האירופי הושג בזכות אי הידיעה וחוסר ההבנה של הרוב.

זו טענה אנטי־דמוקרטית. רוב הבוחרים בכל המדינות אינם בקיאים בנושאים העומדים על הפרק. אילו 52 אחוזים מהמצביעים היו מחליטים להישאר באיחוד האירופי הם היו אינטליגנטים? אינטלקטואלים? משכילים? מביני דבר?

נמאס להם לוותר על המורשת. לונדון, השבוע // צילום: גטי אימג'ס

כך מצביעים בדמוקרטיות בכל הנושאים. יש אכן מקרים שבהם עמים שוגים וממיטים על עצמם אסון. משאל העם בבריטניה אינו חריג. זו עוד הכרעה מרכזית. היא עלולה להוביל לתפנית היסטורית. היא התקבלה בקולות אנשים שהבנתם בעניינים אחרים אינה רבה יותר. אם הם בורים - סימן שדיוויד קמרון, שנהנה מיתרון בולט בכלי התקשורת אשר התנגדו לפרישה, לא עשה את מלאכתו נאמנה. זה הכל.

בפועל ההחלטה היא סיפור הפרברים. מרד הפרברים. אנגליה נגד לונדון. אנגליה נגד ההתנשאות של הביורוקרטיה הבזבזנית בממשלת האיחוד האירופי המתרכזת בבריסל. לא רק נמאס לאנגלים להיות הכספומט של עמים עצלים או באמת עניים ביבשת; נמאס להם לוותר על מורשתם התרבותית.

לא ירחק היום ויתבעו מהם - ומעמי אירופה האחרים - לוותר על שפתם לטובת לשון אחת. אמנם במקרה זה יש סיכוי כי השפה המועדפת תהיה דווקא אנגלית, אבל מי צריך להסכים? הגרמנים? הצרפתים? עמים חלשים בכלכלה, שיש להם מורשת תרבותית ארוכה?

משהו באיחוד האירופי בנוי על חתירה לערבות הדדית בלתי אפשרית. מין חתירה למחויבות, שהאנוכיות האנושית מסרבת להשלים עימה לאורך זמן. בנקודה זו - ורק בה - התפרקות האיחוד האירופי מזכירה את ההפרטה בקיבוצים. האדם אינו נדיב דיו לשאת על גבו הכלכלי את האחר לנצח.

גרמניה וצרפת מבינות זאת טוב מן השותפים האחרים. הן יודעות כי משנפלה ההכרעה ראוי שאנגליה תפרוש מייד, בהקדם, ולא בשעה הנוחה לה. סחבת היא לרעתן. בוודאי לרעת הממשלות בגרמניה ובצרפת. הן מאותגרות מימין, מן הפרברים שלהן, ממי שהאינטלקטואלים יכנו "בורים" אם גם בהן יימצא רוב לפירוק האיחוד האירופי.

לפי שעה נותרה ציפייה וצפייה בעתיד בלתי ודאי. האם תיראה "הממלכה המאוחדת" כמו נבחרת אנגליה במשחקי היורו? האם היחלשות האיחוד האירופי תשנה את מאזן הכוחות בהתמודדות עם האיסלאם? ההיסטוריה עובדת בשנים אלה שעות נוספות.

אל תיתנו לזועבי שטר

לא קם כנתן אלתרמן ללוות בשירה סוחפת את תחיית העם היהודי בארצו. בטור השביעי עשה כן מדי שבוע בעיתון "דבר", ובספר שיריו "עיר היונה" הנציח את חידוש הריבונות היהודית. "מכתב תשובה לרב חובל איטלקי" וכמובן "מגש הכסף" הפכו לקלאסיקת החרוז של ההעפלה ומלחמת השחרור, וכשנזף בעיצומה בחיילי צה"ל אשר ירו לשווא בערבים בעת המלחמה הורה דוד בן־גוריון לחלק את השיר בצבא. אלתרמן הבן־גוריוניסט ונערצו של משה דיין התייצב לצידו של משה (בוגי) יעלון עשרות בשנים לפני שנולד אלאור אזריה וירה במחבל שהיה שרוע על הכביש חסר ישע.

זועבי. מעוררת סלידה // צילום: גיל אליהו, ג'יני

בפועל כתב גם שיר אקטואלי לאירועי השבוע. חנין זועבי לא היתה הח"כית הערבייה הראשונה להשמיץ את צה"ל. קדם לה תופיק טובי - ח"כ נעים־הליכות (בניגוד לזועבי) אבל עבד נרצע של בריה"מ, ומי שלא החמיץ הזדמנות להכפיש את צה"ל.

זועבי הזעימה את רוב הכנסת בהגנה על מי שביקשו להסתנן לרצועת עזה ונעצרו בכוחו של צה"ל? טובי תקף את צה"ל שבלם מסתננים כאלה בגליל העליון. זה היה כה מרחיק לכת, שנשמעו תביעות להדיחו מבית המחוקקים. אז כתב אלתרמן שורות הצריכות למצוא מקומן בספר האזרחות:

"ובכן מי תופיק טובי? הוא חבר הכנסת / הוא קומוניסט ערבי בבית הנבחרים. / יושב הינו בזכות מלאה ולא בחסד / כבר עת אולי לזכור זאת, חברים.

"עת להחליט סוף־סוף, ככל צירי הבית / גם טובי בו יושב בתוקף המשטר. / ואין זה רציני, אין צורך כל יומיים / על זו הפריבילגיה להגיש לו שטר".

גם אני סלדתי מדבריה של זועבי. הרי התקוטטתי עם ד"ר ג'מאל זחאלקה ב"ערב חדש" מפני שהישווה ברמז בין אהוד ברק המנגן בפסנתר שעה שנהרגים ילדים פלשתינים לבין הנאצי הארור היידריך.

אבל קטטה לחוד ושלילת זכות ייצוג לחוד. יש בידי שלטון החוק מספיק כלים לענישה חלקית. זועבי כבר הודחה לארבעה חודשים מדיוני הכנסת ואפשר להוסיף. אך להדיחה מהכנסת? זו פעולה שתגביר את החשד בעולם הדמוקרטי כי ישראל שוב אינה כזאת; שחופש הביטוי וחירות הביקורת שידעה ישראל מיום הקמתה אינם עוד דבר מובן מאליו.

קיבוע השקפה כזאת בתודעת העולם החופשי תגרום לישראל נזק רב. האמת היא, שכל משפט שנועד להצית אש ביחסי יהודים־ערבים מעל הדוכן מזיק פחות מאשר הדחתה מהכנסת, ומסע ההכפשה שאליו תצא בכל בירות העולם.

מפני שהיסוד העצוב בסיפור המעשה אינו שזועבי אומרת את הדברים אלא שיש בוחרים ערבים בשיעור אשר מאפשר את בחירתה לכנסת. המאבק אינו על גירושה אלא על ליבם. אם תשכיל הממשלה להגדיל את הנוכחות הערבית באקדמיה הישראלית כפי שנהגה המל"ג (בעידן נפתלי בנט) השבוע; ואם תתבצע ההצעה הנדחית להסדיר את הבנייה ביישובים הערביים כפי שדווח פה על מגעים בין בנימין נתניהו לבין ד"ר אחמד טיבי ועמיתיו וטרם התממש דבר - יקומו בוחריה עליה וישלחו אותה למקומה הראוי הרחק ממשכן הכנסת.

בוחריה יכולים לעשות זאת, אם ירצו. לא הרוב היהודי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו