"לשכונה ההיא קראו על שם יושב ראש הכנסת". ככה מתחיל שיר מעולה של ברי סחרוף וגם אני נולדתי וגדלתי באותו מקום. באותו בלוק עצמו, לשם דיוק. השכונה: רמת יוסף. העיר: בת ים. בת ים במלרע מכובד, כראוי לעיר חוף צעירה ומבטיחה, שעדיין לא העלתה על דעתה שיום יבוא והיא תהיה טרף לסטנדאפיסטים בינוניים. "כמה חול, כמה יוסי", שר סחרוף, והוא אכן צודק. מרחבי חול שוממים ואינסופיים השתרעו אז מסביב לשכונה ולחצי מהילדים ששיחקו שם קראו יוסי. השכונה היתה נעימה וצבעונית ובעיקר שכונתית. דוד שוטר רכוב על סוס. וצעקות אלטעזאכן! אבטיח! נפט! זגג! סנדוויץ' חצי-לחם עם קציצה, ותפוח חתוך על ארבע. ריחות חבית זפת על מדורה. כדורגל. גברים בגופייה מקשיבים לטרנזיסטור ונשים עם רולים בכל המבטאים שבעולם קוראות לילדים לעלות הביתה. השכונה שלנו הגישה לנו ילדות ישראלית. אנחנו היינו "ידידי מרחוב ארנון" ו"שיר השכונה" של מנדל, צבינג'י ופושקש, והפנס הבודד ההוא היה בקצה השכונה שלנו. שום דבר לא היה נידח או פריפריאלי. לא קינאנו בתל אביב או בקיבוצניקים. המקום שבו גדלנו היה המקום שבו התרחשו החיים. עד שיום אחד זה פשוט נעלם. יום אחד שמנו לב שיש אנשים שאומרים "בת-ים" במלעיל. בזלזול. פתאום התחילו לקרוא לנו "חובתים". מתי נעלמה השלווה? כיצד בדיוק זה קרה? מתי התחלנו להרגיש שגן העדן של ילדותנו הולך ונעשה מקום אחר, אלים ובלתי אפשרי? מתי התחילו כולם לארוז מזוודות ולעזוב-! הייתי אז קטן מדי ואלו היו החלטות של גדולים. אבל פתאום שמנו לב שבסוף כל חופש מגיעה בשורה על עוד שני יוסי שעברו דירה. ואמנם בת ים היא לא קיבוץ, ומי שעוזב לא צריך להתבייש או לחמוק כבוגד באישון לילה, ובכל זאת הנטישה המתמדת השאירה אחריה תחושה לא נעימה. גם ההורים שלי התחילו לברר על מקומות אחרים. פתאום היו חסרים ילדים ל"חמור ארוך" ונדמה היה שזיקנה קפצה גם על בית הכנסת שלנו. המבוגרים יותר נהגו כדרכם, ונשארו. הילדים עזבו. ובית כנסת בלי ילדים, אמר לי פעם איש חכם, זה יותר עצוב מילדים בלי בית כנסת. בית קולנוע אחד היה בשכונה ההיא ושם ראינו את כל הסרטים הראשונים שלנו. יום אחד עמדנו שם, בתור לקופה, אבא ואחי הקטן ואני. התור התנהל במסדרון צר, תחום בשני צינורות מתכת. היה זה "בצהרי היום". היה זה יום חג לאחי ולי, כי סוף סוף אבא הלך איתנו להצגה יומית. לא מילואים ולא עבודה, לא מרדפים בבקעה ולא כוננות בצפון, ועצם העמידה בתור גרמה לנו לצהול כמו שני סייחים קטנים. העולם הריח כמו פלאפל, והכל נראה שמח ומלא הבטחות, עד שפתאום הגיע למקום בחור אחד מהסוג שלא עושה חשבון. ההופעה שלו לא השאירה שום מקום לספק. מגפי שפיץ נוצצים. מסרק קטן שנראה כמו סכין שאלוהים יודע איך הצליחו לתחוב אותו בכיס האחורי של מכנסיים כל כך הדוקים - מכנסי "טייבאס" נמוכי גיזרה מהסוג שכדי לעשות פיפי אתה צריך לפתוח כפתור בחולצה. חולצה פרחונית עם דוגמה של תלתלים באזור החזה. בקיצור, שועל כרמים קטן, והוא לא התכוון לעמוד בתור. השועל התקרב לעבר מעקה המתכת. הוא אחז בצינורות, ניתר מעלה באקרובטיות, ונחת נחיתה מושלמת בין אבא לבין אשנב הקופה. הוא עשה זאת כך שהפנים יפנו דווקא אל הפנים של אבא - קרוב כל כך עד שאפשר היה להריח את הברוט שלו והחציף מבט לאמור "יש לך בעיה עם זה-!" הברכיים שלי רעדו. זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שראיתי מישהו שמנסה להתגרות באבא שלי. אבל לא היה לי הרבה זמן לרעוד. אבא החליט שלא ראוי ללכת לסרט של גרי קופר ולהתנהג כמו קוני למל, ובלי להסס הניף את ידו והוריד באדישות צמד סטירות טריות שנחתו בצלצול מרהיב על לחייו המגולחות-שיש של השועל במגפיים. רק שנים אחר כך כשראיתי שוב את "בצהרי היום" הבנתי שלא זכרתי כלום מהסרט, אף על פי שתמיד טענתי שזה הסרט האהוב עלי. עד יומי האחרון לא אשכח את הרגע ההוא, שבו שיחזר הפושטק את קפיצת הראווה שלו רק כדי לחמוק מהתור ולחזור למאורה עם זנב מקופל בין הרגליים. מעולם לא הרגשתי כל כך מוגן, למרות שהיטב ידענו שזה היה הרגע שבו הוחלט שנעבור דירה. ולמה אני מספר את כל זה- כי במו עיניי ראיתי איך אלימות וכוחנות וגסות רוח יכולות להחריב יישוב ולרסק קהילה. אני שמח לעקוב אחרי עיר הולדתי ולגלות שהיא חזרה להיות עיר חוף אופטימית. אבל התיקון יהיה קשה הרבה יותר אם המדינה כולה תיכבש על ידי פרחחים אלימים וחסרי גבולות. אז נכון, כולנו מתנגדים לאלימות, אבל כשמתקיפים את חסר הישע יש צורך במבוגר אחראי שגם יודע להיות קצת גרי קופר. נכון להיום קשה להרגיש מוגן בישראל. תשאלו את טניה רוזנבליט שראתה איך נהג ושוטר במדים מבקשים ממנה לכבד את אלה שלא מכבדים אותה. תשאלו את קציני צה"ל שכבר לא יודעים מאיזה צד של הגדר הם עלולים להיתקל. כולי תקווה שאירועי השבוע הזה יציינו נקודת מפנה. אני מתפלל שהשם "טניה רוזנבליט" ייחקק בזיכרון הישראלי כמו איזו רוזה פארקס מקומית. האפשרות האחרת היא שנמשיך לעמוד שם רועדים ומטפטפים וניתן לפרחחים לגנוב לנו את התור.
