בטעם של פעם

זיכרון מהקרטון

מי לא אוהב גלידה? ומי לא זוכר איך היא נראתה פעם? בעידן שבו יש עשרות טעמים בכל גלידרייה שכונתית והמקפיאים ברשתות השיווק מלאים עד אפס מקום, אין כמעט אחד שלא נזכר בהתרגשות בטעמים הוותיקים, באריזות הקרטון שנחתכות באמצעות סכין ובתחושת היוקרה שבשלגון לוקס.

 

אחת מהוותיקות שבחברות היא חברת גלידות פלדמן, חברה משפחתית שהחלה את דרכה לפני קום המדינה בשנת 1945 על ידי פדיה וברכה פלדמן ז"ל. בשנת 1950 החלו בחברה לייצר גלידות משפחתיות. החגיגה המתוקה התחילה בקרטון 500 מ"ל, שצמח לגודל של 900 מ"ל, ולבסוף בשני ליטר. במקביל, ייצרו בחברה את השלגונים גלית ולוקס, שזכורים לחך שלנו משנות ה־60 ועד היום, כמעט ללא שינוי בטעם. 

 

הייחוד בפלדמן הוא השמירה על הקרטון. בחברה מספרים שכל ניסיון להתחדש במראה של גלידת שני הליטרים נתקל בתגובה החלטית של הלקוחות. כך, למרות הטעמים החדשים והשינוי בחומרי הגלם, התחושה הנוסטלגית וארומת הקרטון נותרו עד היום. 

נאמן למקור

ממשיכים באווירת הנוסטלגיה עם המוצר הכי מוכר משחר ההיסטוריה, לבד או ליד הקפה (ולא, אין לנו כוונה להזכיר כאן ערגליות לסוגיהן) - ופלים. יש מי שיגיד עד היום שלמרות מגוון המותגים העשיר והטעמים העדכניים, אין תחליף למוצר הוותיק של חברת מן. כמה ותיק? יותר מהמדינה.

 

בשנת 1938 עלו לישראל מאוסטריה מנחם רוקח ז"ל והוריו, והקימו את מחלקת הוופלים של מפעל ליבר ההיסטורי (לימים חלק מעלית). בשנת 1954 פתח מנחם את מפעל הוופלים מן בבני ברק, אשר עבד כקואופרטיב בשנותיו הראשונות. מערך הייצור עבד כולו ידנית עם מוצרים ארוזים בקופסאות פח והפצה מחנות לחנות עם סוסיתא קטנה. לימים הפכו הוופלים באריזת הפח לפריט אספנים. 

הפרק הזה הסתיים בהצלחה. המפעל הקטן בבני ברק הפך לשם דבר ברחובות העיר, ואחר כך בכל המדינה. המפעל הפך משוכלל ואוטומטי יותר, וטעם הוופלים חצה גבולות ויבשות.

ואם בעולמות הגלידות דיברנו על נפלאות הקרטון, גם במן לא מאמינים בשינויים ושומרים על אריזות הנייר הוותיקות משנות ה־60. רק בשנה שעברה חל לראשונה שינוי. בקטנה. 

בדרך לאילת עוצרים בשוקו

 

הסיפור של מחלבת יטבתה הוא סיפור שמשתלב בזיכרונות של כולנו. הוא שם מהימים שבהם שוקו ביטבתה היה תחנת עצירה בנסיעה הארוכה לאילת, ומהימים שלשוקו בשקית לא היה שפיץ. פשוט שוקו. בשקית.

נתחיל, איך לא, בהתחלה. בשנת 1959 הוקמה בקיבוץ שבערבה הרפת הראשונה, כשמקימיה מתעלמים מאזהרות של מומחים שטענו כי באקלים המדברי אי אפשר לגדל פרות לחליבה. הפרות עמדו במבחן בגבורה. שלוש שנים אחר כך, ב־1962, הוקמה המחלבה שהחלה לשווק את מוצריה באילת. הצוות, שכלל ארבעה עובדים (וכמה פרות), עמל כדי לעמוד בביקוש והרחיב את קו המוצרים עם השנים. 

המפץ הגדול בשביל החלב אירע בשנת 1979. אז החלו מוצרי יטבתה לעשות את דרכם לכל חלקי הארץ. ב־1995, לצד החיבור עם חברת שטראוס, חל הרענון הראשון המשמעותי בעיצוב המוצרים, ונוספו עוד רבים לרפרטואר. 

בשביל רבים מוצר הדגל היה ונותר השוקו. אם בקרטון, בבקבוק או בשקית (ברור שבשקית!), זה טעם שאין כמעט ילד שלא מכיר. לאחרונה השיקה החברה משקה ששמו "השוקו שלי", ללא תוספת סוכר, במתיקות טבעית הנובעת מפירוק הלקטוז שבחלב. כך יכולים השתיינים להמתיק את השוקו כאוות נפשם. הרעיון עצמו מתוק.

צילומים: סיון פרג', יח"צ

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו