בחינוכית מאמינים בקומיקאים. אלי פיניש, מותג ערוץ־שתיימי עם קבלות, נחת עם תוכנית ילדים חדשה "תריץ אחורה", שמטרתה לחשוף את הדור הצעיר למהלך חייה של מדינת ישראל, אישים ואירועים בולטים. מיכאל הנגבי, קומיקאי אחר בעל פז"ם בחינוכית ("שוסטר ושוסטר"), חזר עם תוכנית חדשה, "חיות במה צוחקות", הבוחנת את מאחורי הקלעים של עולם הקומדיה בעזרת מצחיקנים ידועים, מצ'רלי צפלין ועד טוביה צפיר. שתי התוכניות ממשיכות את הקו הקבוע של החינוכית, פנייה לקהל צעיר בגובה העיניים באמצעות תכנים גבוהי מצח, עטופים בשכבת בידור קלה לעיכול.
שתי התוכניות החדשות עושות את המלאכה בצורה משכנעת למדי ויכולות לגרום לכאב בטן מצחוק אם אתה תלמיד כיתה א' או ב' - הצופה האידיאלי של החינוכית. "תריץ אחורה" נראית ממבט ראשון כמו אחת החלטורות של פיניש. התוכנית ההיסטורית מציעה מערכונים קומיים בכיכובן של דמויות פיקטיביות שהיו עדות לאירועים מרכזיים בתולדות המדינה, מגובים בתמונות, בכותרות עיתונים ובסרטי ארכיון אמיתיים. הפרק הראשון, על הסכם השלום עם מצרים, הביא למסך בין השאר את ד"ר ידעיה חפרוני - "היסטוריון בלתי נלאה", שארם - איש ביטחון מצרי ואת אלוף שייקה רימון - "איש צבא המעורה בפרטים". השמות נועדו להצחיק את הילדים, והם יעשו את העבודה, אולם את ההגדרות המתחכמות שלהם ("בלתי נלאה", "מעורה בפרטים") יבינו - כנראה - הצופים הוותיקים.
נקודה נוספת לבדיקה היא המבנה. "תריץ אחורה" היא פרודיה על ז'אנר התעודה. בעיה קטנה: כדי להצליח עם פרודיה צריך להכיר את המקור שאותו מגחיכים. אני לא בטוחה שילדים בגילים צעירים נחשפו למספיק תעודה כדי להבין שמריצים עליה פה דאחקה. אולי כדאי לעמוד על קרקע יציבה של היכרות מינימלית? בחינוכית אוהבים את הסגנון הפרודי ("חדשות מהעבר"), אבל יש עוד סגנונות שדרכם אפשר לפנות לילדים. מה שעובד היטב בתוכנית הוא ההומור הוויזואלי. דרך תלבושות, פאות ואביזרים פיניש והקולגות שלו, יעל שרוני ואביעד בנטוב, מעמידים שלל דמויות משעשעות (הילרי פאמפקין, חומי מומו פטישי) ומעניקים להן חיים. בסוף האינפורמציה עוברת - הצופים אמורים לדעת עכשיו מהו שלום, מהו מו"מ, מהו שושבין (מתווך) ומהי נורמליזציה - וכמי שצפתה מהצד, אין חשד לדקלומים או להעתקות. או שהבנת וחייכת, או שלא.
"חיות במה צוחקות" מציעה משהו קצת אחר. כאן אין מסרים חינוכיים או ידע פדגוגי שצריך להעביר ולקבל. מיכאל הנגבי מנחה מפגש בין ילדים לבין קומיקאי או שחקן מפורסם, לשיחה בלתי פורמלית על הומור, בידור וצחוק. האורח הראשון, דודו ארז ("החפרנים"), חשף בתוכנית את הצד הרציני והאינטליגנטי שלו שמתבזבז בדרך כלל. פרק הבכורה הוקדש לטכניקת "משאלי רחוב", אמצעי הומוריסטי שארז עשה ממנו קריירה ("פשוט בא עם מיקרופון ואוכל את הראש לאנשים"). הדיאלוג בין הנגבי לילדים, והשאלות הסקרניות שהפנו הילדים לארז, היו תענוג לאוזן. ההתנסות של הילדים ב"משאל רחוב" עם ארז היתה מעט אכזרית, כמקובל, אבל הילדים עמדו באתגר בגבורה. הנגבי פותח כל פרק במערכון קומי ומסיים אותו בשירה ובניגון על יוקלילי. צריך לצפות בחינוכית כדי לזהות את כלי הנגינה הזה, כך שאם ילדיכם לא זיהו אתם לא צריכים להרגיש מוזר - פשוט תנו להם השלמות מסך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו