"אני מקווה שהילד שלנו לא יהיה חלש כמו הפס הזה", זרק לאוויר ברומנטיות בעלי, הציני שבצוות, בזמן שהבחנו בתחזית מקלון היהלום, שרביט הפסים, או איך שלא קראו לפארסה הזאת שגנבו לנו עליה 60 שקלים. אני בהריון. מה עכשיו? כמובן, להסתיר.
במשך שבועיים שלמים חשבתי לתומי שאני מחזיקה את העולם בתחתונים עם סודי הגדול. הקפדתי לשדר עסקים כרגיל בשקט ובשלווה האופייניים לי: ויכוחים בטונים מוגזמים, חוסר סבלנות בכבישים, הצתת יערות גשם, שום דבר יוצא דופן.
הכל עבד לי יופי, עד שניגשה אלי קולגה ומסרה לי תוך כדי קריצה את המידע הבא: "עליתי עלייך". אני, שרציתי להפגין ביטחון, הסתרתי את הרעד הלא קל ושאלתי את גברת שרלוק הולמס על מה בדיוק היא עלתה. היא, מנגד, לקחה נשימה עמוקה ונרגשת וקרעה לי את שלוש השכבות של עור התוף הימני בצווחה: "עשית ציצי".
אני מוכרחה להודות שבסך הכל די הוחמאתי. פתאום כל ההריון הזה נראה קצת יותר חיובי. למה להיות מוטרדת מבחילות או מהורמונים, כשאפשר להתגאות בשדרוג חזיתי בלי סיוע של מנתח פלסטי? עם זאת, אלה אותם "פלאי הריון" בדיוק שהפכו אותי בן־רגע מקפיץ שעסוק בכיבוש העולם, לדובה על הורמונים.
• • •
לפני שמונה חודשים נישאתי לאהוב ליבי המבריק, החתיך, האלפא שבזכרים, בקיצור - עם כל הצניעות - אני כבן. עיתונאית ועורך דין, צוות שיודע להשיג את מבוקשו בחיוך או במכות, תלוי בקריזות, וחיינו לנו באושר עד עצם... חודש לאחר מכן.
במגרש חיינו נרשמה הפתעה גדולה ומשמחת על המהירות שבה הובקע כאן גול, בדקה הראשונה של המשחק. בכל זאת, עוד לא הספקנו לשרוף את הבית עם הנרות הארומטיים שנרכשו לטובת התהליך.
המאורע המרגש הפך במהרה לחגיגה בינלאומית, ולראיה נגיף הזיקה שכיבד אותנו באותם הימים בהתפרצותו האלימה ברחבי הגלובוס. וכך, אחרי שהפנמנו שהלך עלינו עם זנזיבר האקזוטית וכדור הבדולח שלנו הציג סימנים מובהקים של ציונות, מצאנו את עצמנו נופשים את ירח הדבש שלנו בלא פחות מאשר הכנס השנתי של לשכת עורכי הדין שנערך באילת.
• • •
לאחר אותם שבועיים מרגשים וסודיים, שכללו בעיקר התמכרות קשה להימורים על מין העובר (ספוילר: זו בת), התעוררתי בבהלה אל השבוע השביעי בספירת ההריון. אותו שבוע, יימח שמו, שבו איפסנתי בבוידעם את בגדי הטריאתלון הזוהרים ותיעלתי את הכוח המתפרץ שרכשתי במשך שעות אימון לטובת זינוק לעבר האסלה הביתית. מאז ועד לרגעים אלה ממש אני משמשת ספורטאית מצטיינת בתחום, ואף אחד לא מעז להניח עלי מדליה. אין, אין על החיים האלה.
אפילו פיתחתי מיומנויות: אמנם בהתחלה חשתי אי־נוחות מסוימת מהסיטואציה, בעיקר במקומות זרים, אך מהר מאוד זרמתי לי עם המציאות שמתווה לי השטח ואף הצגתי פעם כישורי להטוטנות תוך כדי נהיגה בנתיבי איילון. מופע האימים המשפיל הזה, אגב, הסתיים בניידת משטרה שסימנה לי לעצור במחלף השלום לבדיקת נשיפה. נחמדות היתר לא סייעה. "אדוני השוטר, אני בהריון", הסברתי. "כן, כן, גם אני בהריון", זו התשובה שקיבלתי.
• • •
את הנשים שמכרו לי אגדות על התענוג והאופוריה שבתקופת ההריון הייתי זורקת לכלא.
כבת לרופא, אני כבר איבחנתי את התופעה המסוכנת הזו של כל ה"מפרגנות" שמקיפות אותי. הן שישמחו לאיד לראותי משמינה ומתחצ'קנת ויספרו לי כמה שאני "זוהרת". לא מזמן, כשהייתי מסובבת ראשים סדרתית (לפחות לטענת אמי), הן העדיפו בעיקר שאיחנק. מי שמספרת שנהנתה מכל רגע במהלך תשעת החודשים של הסיוט הזה מוכרחה למצוא לעצמה חיים מעבר להשתתפות פעילה בשלל פורומים ליולדות ברשת.
לרשימת הטיפים הזו אני מוסיפה את אלוהי הלחץ בכבודו ובעצמו, מר גוגל. הוא תמיד שם, מזמין אותי לשאול כל שאלה - וכל מפגש עימו מסתיים בתחושת חרדה קיומית. זו הסיבה שאני ממליצה בחום לכל הריונית מתחילה להיצמד לחברה הריונית וכנה, סוג של מש"קית הדרכה, עם פז"ם הריוני היסטרי של חודש מעליה בתחום.
וזה עוד לא הכל: אם גם ככה אני עצבנית ביומיום, הסלחנות ההריונית שמגלים כלפיי אחרים בכלל מטריפה לי את הרחם. כך, לאחרונה, כשהתפרצתי על החצוף התורן שעקף אותי בתור לרחיצת מכוניות, הוא סתם לי את הפה בחיוך: "זו לא את, זה ההורמונים", במקום להתווכח איתי כמו גבר.
אם פעם יכולתי להרשות לעצמי לרדת למטה עם הקולגות, לגנוב סיגריה ולשמוע רכילות עסיסית, או לקבוע עם חברים בסושייה תל־אביבית ולקפץ לשם על עקבים בגובה האייפל - היום קבוצות השייכות שלי השתנו. כך, דאגתי לתפוס קשרים עם אנשי מפתח בחברה הישראלית כגון סלים הרוקח, שמקבל אותי בלי תור, ריבה המזכירה בקופת חולים, שמקצרת את דרכי אל הרופא, והאיש הזה בעבודה שתמיד הולך להביא משהו לאכול ומוכן לחכות בתור גם למעני.
אבל אצלנו, במדינת הקומבינות וההזדמנויות, העסק הוא דו־צדדי, וגם אני נהייתי עסקנית. לא סתם עסקנית - עסקנית עם צידנית. כעת, לכל הסובבים משתלם ביותר לתפוס קשרים גם איתי, הדובה־חזרזירה, שתמיד נושאת עימה שלל תופינים: אגסים, יוגורטים, שקדים, כוס קולה צוננת וכדורים נגד צרבת - כל אלה ועוד יחולקו בשפע למי שיתפקד למפלגת "יש עובר" שבראשותי. כל שצריך לעשות הוא להתכוון באמת לשאלה "מה שלומך?" ולהביע אמפתיה לתשובה־המפורטת־בהגזמה שנשמתי השחורה תציג כתוצאה מההסלמה ההיסטרית הזו שעוברת עלי! האזרחית הקטנה!! משלמת המסים!!! שבסך הכל רצתה להתרבות בנחת!!!
• • •
אך אם אתעלם לרגע ממגוון הקשיים שפרסתי על פני הנייר הזה, אודה ואתוודה שיש גם כמה בונוסים. אותם רגעים מלאי העצמה נשית, נפשית, חופשית ועל־חושית, שבהם הגבר שלי נהפך לרומנטיקן, או במילים אחרות: לחסר עמוד שדרה.
ככל שימהר לסנן מבין שיניו (גם אם הן חורקות!) משפטים בסגנון "את צודקת, אני מצטער, מה את רוצה לאכול?", כך מדד איכות חייו יזנק לשחקים. אני אוהבת שהוא רגיש אלי, ומעריכה את הזהירות שלו מולי בחודשים אלה בכל הנוגע לשיחות נזיפה בענייני "בזבוזים מיותרים" (איזה ניצחון!).
מדהים כמה כוח יש לכמויות הבכי ההורמונלי שהוטחו באיש ללא רחמים פעם אחר פעם בנושאים ממש לא חשובים. הם גרמו לו להפנים היטב שאת כל מה שאשתו ההרה זקוקה לו, אפשר למצוא בקלות בדמות חופשות מפנקות, מזרן King Size ורכב חדש. זאת, כמובן, לטובת "בריאות העובר".
אני כבר הודעתי לבעלי היקר, שהביא אותי לכל המצב הזה מלכתחילה, ש"חוויית" ההריון הזו גדולה עלי. אשתו לא כזו פייטרית כמו שהיא מכרה לו אז, בתקופת הדייטים הסוערים בתחילת הקשר, והריון אחד בחיים הספיק לי מעל ומעבר. מבחינתי הוא מוזמן להתחיל לעבוד על חלופות, או פשוט להיכנס להריון בעצמו.
אפילו שהאגדה מספרת שבעוד כחודשיים, אחרי הלידה, יופעל עלי הורמון השכחה, אני מודיעה לו ולכולכם קבל עם ועדה - אני עם העניין הזה סיימתי! ומכיוון שאישה הורמונלית היא אישה עם מילה, אנחנו בוודאי כבר נתראה בהריון הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו