שלושה אקדמאים ניו־יורקים מוצאים את עצמם מסובכים במשולש אהבים הרסני ומשעשע ב"הרומן של מגי" - קומדיה רומנטית שנונה ומשובחת שלא מתקשה להיות הדבר הטוב ביותר שיצא תחת ידיה של התסריטאית־במאית רבקה מילר ("בקצב נשי", "הבלדה על ג'ק ורוז", "חייה הפרטיים של פיפה לי") מעולם.
במרכזה של העלילה ניצבת מגי (גרטה גרוויג), רווקה בת שלושים ומשהו שלא מצליחה לגרום למערכות היחסים שלה להחזיק מעמד יותר מחצי שנה. בתחילת הסרט מגי מבשרת לחברה הטוב טוני (ביל היידר) שהחליטה לעשות ילד ולגדל אותו לבדה. אך תוך כדי שהיא מנסה להוציא את תוכניתה אל הפועל, אל חייה נכנס לפתע ג'ון (אית'ן הוק) - אנתרופולוג נאה, פלרטטן ונשוי שלא באושר, שעובד במרץ על הרומן הראשון שלו תוך כדי שהוא מגדל שני ילדים - וכמובן שמגי מתאהבת בו עד מעל לראש.
קיפצו קדימה כמה שנים, ומגי וג'ון חולקים דירה ומגדלים יחד ילדה חמודה. ג'ון עזב את אשתו - אקדמאית סלבריטאית צוננת ומתנשאת מדנמרק, שמגולמת בידי ג'וליאן מור - והוא עדיין מנסה לסיים את הרומן ההוא שלו. ומגי? היא בעיקר מטפלת בכולם. בילדה החמודה שלה, בילדים הנודניקים של ג'ון, וכן, גם בג'ון, שעד מהרה מתגלה כגבר־ילד אנוכי ומפונק. מגי אמנם קיבלה בדיוק את מה שרצתה, אבל ניתן לומר שהיא רחוקה מלהיות מרוצה. וכך נולדת לה תוכנית חדשה, שבה תגרום מגי לג'ון להתאהב מחדש באקסית שלו. זה כל כך מטורף שזה עוד עשוי לעבוד!
בשנים האחרונות, השחקנית האמריקנית גרטה גרוויג פחות או יותר המציאה תת־ז'אנר רומנטי־קומי משל עצמה. בסרטים נהדרים כמו "פרנסס הא" (2012) ו"Mistress America" (2015), שאת שניהם יצרה יחד עם בן זוגה, הבמאי נוח באומבך, בנתה גרוויג פרסונת מסך כריזמטית, תוססת ומלאת מוזרויות ייחודיות וחינניות, והפרסונה הזאת, שהולכת ומשתכללת עם הזמן, נוכחת במלוא הדרה גם כאן. היא מתאהבת ומתאכזבת. היא צוחקת ובוכה. היא נופלת וקמה. וברור שהיא גם רוקדת. כי מה הם החיים ללא קצת ריקודים? גרוויג בת ה־32 אולי מגלמת את אותה הדמות בכל הסרטים שהיא משתתפת בהם, ואני יכול לתאר לעצמי שישנם אנשים שכבר עייפו מהשטיק ההיפסטרי הניו־יורקי הפוסט־וודי־אלני שלה. אבל עלי לפחות היא טרם נמאסה. למעשה, נראה לי שאני מאוהב.
החדשות הטובות הן שגרוויג ממש לא נדרשת לסחוב את הסרט על גבה לבדה, שכן כל השחקנים שמקיפים אותה עושים עבודה יוצאת מן הכלל. אית'ן הוק, שנמצא בשוונג לא רע בכלל בזמן האחרון, מגיש הופעה משכנעת ופתטית במידה הנכונה בתור האינטלקטואל החלומי ומעורר האמפתיה, שמתגלה בהדרגה כהגדרה המילונאית של "סיוט". ואילו ג'וליאן מור, שעשתה לאחרונה בעיקר יצירות כבדות ומבאסות כמו "עדיין אליס" ו"קרול", מחמשת את עצמה במבטא סקנדינבי קטלני, משחררת את ההנד־ברקס ועושה כאן את תפקידה הקומי המוצלח ביותר מאז "ביג לבובסקי". לעזאזל, אפילו שחקני המשנה מעולים (מלבד היידר, תוכלו למצוא פה גם את מאיה רודולף ואת טראוויס פימל מ"וורקראפט", שמגלם מחמיץ מלפפונים נדיב).
מילר, מצידה, מנהלת את העניינים ביד קלה ובוטחת, ומאפשרת לכוכבים שלה לזרוח בכל הכוח. עד היום היא נמנעה מלעשות קומדיה טהורה, אך מסתבר שהדבר דווקא הולם את מידותיה. יותר מזה, בעידן שבו כמעט לא ניתן לאתר קומדיות רומנטיות שאינן מתפתות לעשות שימוש בהומור ביבים וולגרי ומיזנתרופי, מילר עשתה כאן מעשה די חתרני. היא יצרה קומדיה רומנטית עם שכל ולב.
"הרומן של מגי" ("Maggie's Plan"), כתבה וביימה: רבקה מילר. ארה"ב 2016
ארץ קשוחה
49 שנים מאז תום מלחמת ששת הימים ו־11 שנים מאז "ההתנתקות" מרצועת עזה, ולא נראה לי שיש מי שיחלוק על כך שמפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון הוא הפרויקט הלאומי המפואר ביותר (והשנוי במחלוקת ביותר) שאומת הסטארט־אפ העניקה לעולם. מאות יישובים, מאות אלפי מתיישבים, מקום חם בלב הקונצנזוס - מה עוד אפשר לבקש?
אי לכך ובהתאם לזאת, "המתנחלים", סרטו התיעודי המצוין של שמעון דותן, הוא סרט ניצחון חגיגי, שבו יוצא הבמאי הוותיק לשטח כדי לשוחח עם מנהיגי התנועה וכדי לשמוע אותם מספרים את סיפורם בעצמם, במילים שלהם - ללא מניפולציות מפוקפקות סטייל מייקל מור, וללא פרובוקציות מתלהמות סטייל אבי מוגרבי.
למרות שניתן לחוש שדותן אינו שותף לאידיאולוגיה שמנחה את מרבית המתנחלים שהוא פוגש (או לאמצעים הכוחניים והלעיתים קרובות אלימים שנתפסים בעיניהם ככשרים), הסקרנות שלו אותנטית, כמו גם התפעלותו מהישגיה המרשימים של התנועה.
תוך כדי שיחותיו עם מרואייניו, דותן מגיש לצופים סקירה היסטורית מקיפה של ההתנחלויות, ומתעכב בקצרה על סוגי המתיישבים השונים שקיימים. העובדה שסרטו הקומפקטי וההגון נמשך שעה וארבעים דקות בלבד אמנם מונעת ממנו לצלול אל עומק הדברים, אך גם כך ניתן לומר ש"המתנחלים" נוגע בכל הנקודות החשובות. ובכל מקרה, גם אם הוא לא יחדש הרבה למי שעוקב אחר החדשות בעשורים האחרונים, נדמה שהערך האמיתי של הסרט נובע מהעובדה שהדברים כאן מובאים מפיהם של הגורמים הכי רלוונטיים שיש; מפיהם של המתיישבים העיקשים, העקביים וחדורי האמונה והמטרה, שבעצם גרמו לדברים האלה (ולתהליכים האלה) לקרום עור וגידים ולהתרחש במציאות.
"המתנחלים" הציף בי מגוון רחב של רגשות. הוא ריתק אותי, הדהים אותי, צימרר אותי, העציב אותי והפחיד אותי. אך יותר מכל, זמן האיכות שביליתי בחברתן של הדמויות הנינוחות, הרהוטות והמשוכנעות בצדקתן שקיבץ דותן - דמויות גדולות מהחיים כמו שרה נחשון (שטוענת כי היא גאה להיות "עצם בגרונה של מדינת ישראל"), יהודה עציון (שמספר בחיוך על כמות חומר הנפץ הדרושה לפיצוץ כיפת הסלע), בני קצובר ומנחם פליקס (שמשחזרים בזחיחות כיצד כופפו את ידיהן של ממשלות מהימין ומהשמאל וכפו עליהן את רצונם), חנמאל דורפמן (שמשוכנע שלא ירחק היום שבו ירדן תיעלם) ומתיישב אחד, ששכחתי את שמו (סליחה!), שמצחקק עם ילדיו הצעירים איך בעוד כמה שנים, כשיגדלו טיפה, הם ילכו כולם יחד "להרביץ לערבים" - הזכיר לי סצנה אחת ספציפית מתוך הסרט "מכונת הכסף".
בסצנה המדוברת סטיב קארל, שיורד לפלורידה כדי לבחון את בועת הסאב־פריים מקרוב, נקלע לשיחה מאלפת עם שני ברוקרים צעירים למשכנתאות שחושפים בפניו בהנאה גלויה את כל הטריקים והשטיקים המלוכלכים שמשמשים אותם ללכידת לקוחות ברשת.
"I don't get it", פונה קארל המבולבל לעמיתיו, "Why are they confessing?".
"They're not confessing", עונים לו העמיתים. "They're bragging". בקיצור, שיהיה לכולנו בהצלחה!
"המתנחלים", במאי: שמעון דותן. ישראל 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו