רוב הציבור הערבי עוד מאמין: "חיזבאללה - לא ארגון טרור"

מלחמת לבנון השנייה היתה, ככל הנראה, המלחמה הראשונה שבה הציבור הערבי בישראל שילם מחיר כבד בנפש וברכוש כמעט כמו הציבור היהודי. 19 אזרחים ערבים־ישראלים נהרגו במלחמה, לעומת 21 אזרחים יהודים. אבל חרף הנתונים הקשים, גם בחלוף עשור נראה שערביי ישראל לא ממהרים לגנות את חיזבאללה - ובמידה מסוימת אף מזדהים עם מטרותיו של ארגון הטרור.

יותר מ־65 אחוזים מהציבור הערבי מתגוררים בחיפה ובגליל, שספגו במלחמה מטחי רקטות על בסיס יומי. נוסף על 19 ההרוגים נפצעו עשרות, ובתים רבים ניזוקו. אלא שמשיחות עם ראשי המגזר עולה כי עמדת ערביי ישראל נותרה כשהיתה מאז ומתמיד: הם והנהגתם נוטים לתמוך במובהק בהשקפה הפאן־ערבית, כלומר בחיזבאללה ובארגוני הטרור, והם דוחים את הטענה כי לישראל היתה הצדקה מוסרית לפתוח במלחמה לנוכח התוקפנות נגדה.

התפיסה הזו איתנה גם היום, אף שלא חסרים נימוקים שיכולים לסדוק אותה: הסכסוך הישראלי־פלשתיני לא היה קשור ישירות במלחמה; הצד הערבי היה ארגון טרור שיעי קיצוני הנתמך על ידי איראן, שרחוקה מלהיות אהודה במגזר; ויתרה מזאת, מצרים, ערב הסעודית, ירדן, מדינות המפרץ הפרסי ואפילו חלק מהנוצרים ומהסונים בלבנון תמכו אז בישראל כמעט בגלוי, בעיקר בגלל השנאה העזה לחיזבאללה ולשיעים. ובכל זאת, הנטייה של רוב הציבור הערבי היתה ועודנה לצדד בארגון, כמעין "ברירת מחדל".

"ישראל אשמה"

דוגמה מוחשית לעמדה זו התקבלה ימים ספורים לאחר פתיחת המלחמה, באחד האירועים שסימנו יותר מכל את השסע בין הציבור היהודי למגזר הערבי בישראל. ב־19 ביולי נהרגו האחים מוחמד (7) ורביע (3) טלוזי, לאחר שרקטה פגעה ישירות בביתם שבנצרת. את האחריות למות הילדים לא תלה אביהם בחיזבאללה, אלא בממשלת ישראל "הכובשת", כהגדרתו. מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה התנצל אז בשידור חי על התקרית והכריז על שני הילדים כ"שאהידים". האב, מצידו, אמר מעל קברם הטרי כי הוא מקבל בלב שלם את ההתנצלות וכי אין בו כעס או טינה על פעילי הארגון, שהרקטות ששיגרו הן שגבו את חיי ילדיו.

לפני כמה שנים הופיע ביטוי נוסף לאותו קו מחשבה ביישוב מג'ד אל־כרום שבגליל. חרף העובדה שב־2006 הרקטות גרמו אבידות בנפש בכפר, ב־2013 הורשע אחד מתושביו בריגול עבור חיזבאללה ונידון לשבע שנות מאסר.

בגלל "הכיבוש"

אז מדוע הגישה לא השתנתה, גם אחרי 19 הרוגים ועשר שנים? גורם בכיר בהנהגת הציבור הערבי, המחזיק בתפקיד רב־השפעה בוועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, ניסה לספק תשובה בשיחה עם "ישראל היום". לדבריו, רוב הציבור הערבי בישראל עדיין מאמין כי חיזבאללה וגם הארגונים הפלשתיניים אינם ארגוני טרור, אלא ארגונים עממיים הנאבקים באמצעות התנגדות צבאית מרשימה בצבא הישראלי הכובש.

לפי הבכיר, אף שתנועת חיזבאללה השיעית אינה פופולרית במיוחד בקרב ערביי ישראל, הם רואים בממשלה ובמנגנוני הביטחון אחראים לאפליה ולחוסר השוויון שמהם סובל המגזר. מלבד זאת, הם כמובן מאשימים את ישראל ב"כיבוש מדכא של העם הפלשתיני בגדה המערבית ובעזה", וכן בעקירת יותר ממיליון לבנונים מבתיהם והפיכתם לפליטים תוך כדי הרס תשתיות נרחב, לעיתים של כפרים שלמים.

"לאחר הקמת המדינה, רוב הערבים בישראל אמנם קיבלו עליהם כהחלטה אסטרטגית את השלטון הישראלי, תוך כדי ציות לחוקיו והימנעות פסיבית ממאבק מזוין ומהצטרפות לפלגים הפלשתיניים", מוסיף הבכיר, "אולם בד בבד, הם תומכים באופן כמעט עיוור בכל צורה של התנגדות לאימפריאליזם הישראלי וסיום הסכסוך הישראלי־פלשתיני, בדמות הקמת מדינה פלשתינית עצמאית והשבת רוב האדמות הערביות הכבושות בגדה המערבית, בדרום, במזרח ירושלים וברמת הגולן. לשיטתם של רוב הערבים בישראל, חיזבאללה לא ניסה לפגוע בהם במכוון - טעויות מתרחשות, והם מוכנים לשלם את המחיר בשם הפאן־ערביות".