שהאל שבו ושָׂרַי כהן מובילים אותי במדרגות המובילות אל גג הדירה שלהם ברמת גן. תל אביב ורמת גן נפרשות מול העיניים, ועשהאל (22) אומר שבימים בהירים, רואים גם את השומרון. יש לו זיכרונות טובים מהשומרון, ומהיישוב שבו גדל, איתמר. המשחקים בגן השעשועים עם אחיו הקטן אבישי, שולחן השבת שסביבו ישב עם ששת אחיו והוריו, קולות של צחוק וחיים שמילאו את הבית.
בימים הבהירים הוא מצליח לשכוח את קולות הקרב ואת הריח השרוף של הבית אחרי הפיגוע, שבו שכל את אמו ושלושה מאחיו ואיבד את רגלו. לפעמים, במיוחד לפני ואחרי האזכרה לבני משפחתו, חוזרים המראות והזיכרונות. שרי, בת זוגו ועוד מעט אשתו, יודעת שבימים כאלו היא צריכה להיות שם בשבילו.
"צריך הרבה חוזק נפשי לחיות עם אדם כמו עשהאל, והוא מאוד שווה את זה", אומרת שרי (24). "הזוגיות שלנו צריכה להשלים הרבה חורים שנפערו בעקבות המקרה, ואנחנו עומדים בזה. אולי זה גם מה שעשה את הזוגיות הזאת חזקה יותר, אמיתית".
כבר חמש שנים שהם ביחד. הוא היה בן 17 וחצי כשפגש אותה, והיא בת 18, בת שירות לאומי בתל השומר. הזוגיות ביניהם קסומה, מבטים מאוהבים וחיוך רחב שעולה על הפנים כשהם מדברים זה על זה. בשנתיים האחרונות הם גרים ביחד בבית הוריה של שרי ברמת גן, בקרוב יעברו לדירה משלהם ברחוב הסמוך. אחרי ששרי הסכימה להצעת הנישואים הפומבית של עשהאל לפני שבוע וחצי, הם יודעים שזה יהיה לתמיד.
"היא עמוד התווך שלי", עשהאל מחייך. "היא החברה הכי טובה שלי לפני שהיא בת הזוג שלי. בכל פעם שאני מרגיש קצת לא טוב היא שם, מזנקת כמו לביאה ועושה בשבילי הכל. לפעמים אני מגיע הביתה נסער בגלל משהו, והיא תמיד יודעת מה להגיד לי ואיך לעזור.
"יש ימים בשנה שאני חווה דברים שאנשים אחרים לא חווים. כמו בשבוע האחרון, של האזכרה של המשפחה שלי. לא ישנתי בלילות, הייתי יותר סגור ושקט, והיא היתה צריכה להתמודד עם זה, לדעת לקבל את זה. והיא עשתה את זה טוב מאוד".
שרי היא הבת הצעירה למשפחה מסורתית בת שלושה ילדים. היא נולדה וגדלה ברמת גן, לומדת היום חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים, בשנה ג'. בת עשר וחצי היתה כשהמרצח הגיע לבית משפחת שבו באיתמר. ספק אם היתה מודעת אז לפיגוע הנורא. עם השנים, היא מעידה, למדה על הפיגוע בפעולות בבני עקיבא. גם עשהאל היה חבר בתנועה.
הם הכירו רשמית כשיצאו לסרט עם חברים משותפים. עשהאל אזר אומץ וביקש ממנה את מספר הטלפון שלה, והשיחות הארוכות הפכו למפגשים כמעט שבועיים בכל יום שני, כשהיה בא לרמת גן להתאמן בשחייה בבריכה במרכז ספיבק לנכים. "הוא היה מגיע בתחבורה ציבורית וטרמפים, והיינו מבלים ביחד. משם הכל התגלגל".
היא הוקסמה מהפתיחות שלו ומהדרך שבה בחר בחיים. הוא התאהב בשמחת החיים שלה. "הדבר הראשון שכבש אותי אצלה, מעבר לזה שהיא מהממת, זה שהיא בחורה עם הומור שלא נתקלתי בו מעולם. היא פשוט הורסת אותי מצחוק כל הזמן, וזה רק משתבח עם הזמן".
שרי: "היו לי קצת חששות בהתחלה, כי בכל זאת הייתי ילדה בת 18 שמתחילה לצאת עם בחור עם סיפור חיים מורכב ועם מגבלה פיזית. את רואה בחור עם קביים, את לא מכירה את ההתנהלות היומיומית שלו ומה הקשיים שלו, אם יש לו קשיים פיזיים או נפשיים, ואיך הם באים לידי ביטוי.
"אבל ככל שהכרתי אותו יותר, הבנתי שיש בו משהו מיוחד. ראיתי שאצלו זה אחרת. שהוא לא מסתיר כלום, זורק את האמת בפרצוף. ומאוד אהבתי את זה".
• • •
חייו של עשהאל השתנו ביום חמישי, 20 ביוני 2002, בשעה 22:00. הוא היה אז בן 9, צפה בטלוויזיה בקומה הראשונה בבית יחד עם אחיו - נריה, שהיה בן 15, צביקה בן ה־12 ואבישי בן ה־5. אחותו אביה (כיום בת 26) ואמם רחל, שהיתה בת 39, היו בחדר השינה בקומה העליונה. האחים יריב בן ה־17 ועטרה בת ה־15 היו אצל חברים מחוץ לבית. האב בועז היה בעבודה.
לפתע שמע יריות. מחבל שנכנס מהדלת האחורית נכנס לחדר והתחיל לירות.
"האחים שלי נהרגו במקום. אני נפצעתי מכדורים ומרסיסים של רימון, והעמדתי פנים שאני מת, ככה בעצם ניצלתי. כל הזמן עברה לי בראש המחשבה שאין מצב שאצא מזה חי, רק חיכיתי למוות. בשלב מסוים כבר לא פחדתי, ידעתי שזה מה שהולך לקרות, והשלמתי עם זה.
"המחבל בעט בי לראות אם אני חי, ולא הגבתי. אמא שלי ירדה במדרגות מהקומה העליונה, והוא ירה בה. שכן שלי, יוסף טויטו, שהיה מפקד כיתת הכוננות ביישוב, הגיע לחצר שלנו בניסיון לעזור, והמחבל הרג גם אותו.
"אחרי שסיים איתנו הוא עלה למעלה, ולא ראה את אביה, שהתחבאה מתחת למיטה. הוא נכנס לשירותים, דיבר בטלפון, ואז הצבא כבר הגיע. עפו לידי רימונים, אחד של המחבל ואחד של החיילים. החיילים עלו למעלה, חילצו את אביה, והמחבל יצא פתאום מהשירותים וירה עליהם. היא נפגעה בבטן מכדור.
"כל הבית התחיל לעלות באש. המחבל קפץ מהחלון, ואז הוא חוסל.
"הוציאו אותי ואת האחים שלי מהבית, והחיילים השכיבו אותי על אלונקה, כי חשבו שאני מת. הרגשתי רוח קלה על הפנים, ראיתי שאני מחוץ לבית, וצעקתי 'הצילו'. הייתי במצב אנוש. לקחו אותי לבסיס הקרוב, ומשם במסוק לשיבא.
"ניסו כל הזמן להשאיר אותי בהכרה. שאלו אותי איך קוראים לאחים שלי. עכשיו כשאני חושב על זה, זה מצחיק, כי יש לי הרבה אחים. אז התחלתי להגיד, יש לי אח נריה. ואח צביקה. ואחות אביה. את כולם. זכרתי הכל. עד שהגעתי לבית החולים והרדימו אותי".
עשהאל נפגע ברגלו הימנית משלושה כדורים וממאות רסיסי רימון. למרות מאמצים רבים, הרופאים נאלצו לקטוע את רגלו מעל הברך. הוא התעורר בבית החולים שיבא עם פגיעה פיזית, משפחה מפורקת וזיכרונות נוראיים שירדפו אותו לכל ימי חייו.
"הקושי הפיזי הכי גדול היה הקטיעה. הייתי עם תחבושות על הגוף, סבלתי מכאבי פנטום, שהם כאבים אדירים. אתה מרגיש כאילו דופקים לך עם פטיש על הרגל, מרסקים את כף הרגל עצם אחרי עצם, כשבעצם אין רגל בכלל. זה היה נורא.
"והיו געגועים איומים. דיברתי עם אלוהים, אמרתי לו שאני לא רוצה להיות ככה. שיחזיר את אחד מהאחים שלי וייקח אותי במקומו.
"אני לא הולך עם זה כל יום. לא משליך את זה על כל אירוע שקורה לי בחיים. אני תמיד אומר שהחיים שלי התחילו בגיל 9, אחרי הפיגוע. אבל בשבוע של האזכרה אני לא ישן בלילות, כי יש לי פלאשבקים. חלומות, מחשבות. 14 שנים עברו, וזה מרגיש כמו אתמול".
• • •
שנה ושמונה חודשים היה עשהאל מאושפז בבית החולים. ילד פצוע פיזית ונפשית, קטוע רגל, שהתבגר בעל כורחו. אביו החליט לעזוב את איתמר ולעבור עם הילדים שנותרו - עשהאל, יריב, עטרה ואביה - ליישוב קדומים שבשומרון. שם סבל עשהאל מבעיות חברתיות קשות.
"כמה שחיכיתי בבית החולים לחזור לבית הספר כדי להיות עם חברים, ככה רציתי אחר כך לחזור לבית החולים. עד כדי כך היה לי רע. הייתי בכיתה ו', והילדים שם לא קיבלו אותי. לא רצו לשתף אותי במשחקים, בגלל שלא היתה לי רגל. מצד אחד ריחמו עלי, ומצד שני הסתכלו עלי כשונה.
"בכיתה ז' התחלתי להסתובב עם חבר'ה מכיתה ט'. כרונולוגית הייתי בן 11, אבל נפשית הייתי אולי בן 30. הרגשתי ממש את ההבדל בין הילדים בשכבת הגיל שלי לאלו שבשכבה מעלי.
"עברתי שני בתי ספר יסודיים, בגלל המצב החברתי. בסוף מנהל ישיבת 'חצים' באיתמר, שהוא חבר קרוב של אבא שלי, ידע שההישגים שלי טובים, ושאוכל להתברג טוב בכיתה ט' במקום ח'. אז הוא הקפיץ אותי כיתה".
כשהיה בן 14, התחתן אביו בפעם השנייה עם הילה, אם לחמישה. לפני חמש שנים נולדו להם שלישייה, שני בנים ובת, שרק חיזקו את הקשר המשפחתי.
"אחרי הפיגוע, ואחרי החיבור של שתי המשפחות, הקשר ביני לבין אבא שלי והאחים שלי הפך להיות אחר. אתה מבין יותר את הערך של משפחה, מבין שזה יכול להיות אחרת".
מאז הפיגוע בחר בספורט כדרך חיים. "בהתחלה הייתי ילד רגיל, לא עסקתי בספורט בצורה מוגזמת. ואז התחלתי לעבור שיקום בשחייה במרכז ספיבק ברמת גן, וזה תפס אותי. ברגעים הכי קשים שלי הייתי הולך לשם. עברתי משהו נורא קשה, המשפחה שלי התפרקה, הרגשתי נטע זר בעולם שבו אף אחד לא מבין אותי. ואז הבנתי שיש משהו שאני אוהב, ואני טוב בו, אז התמקדתי בו. זו היתה נקודת אור שיכולתי להישען עליה.
"בכל פעם שהיה לי קשה, הלכתי להתאמן. המילים שאנשים אמרו לי לא עזרו, אבל הספורט כן. הייתי נכנס לבריכה ומנקה את התחושות הקשות, שוטף את עצמי. ככל שהשתפרתי והגעתי להישגים, רציתי להתאמן עוד, כדי להגיע לתחרויות. בגיל 16 כבר זכיתי באליפות הארץ בשחיית נכים לבוגרים ונוער.
"אחרי שמונה שנים, אחרי שעברתי טיפולים פסיכולוגיים ואולי גם השתניתי קצת, הרגשתי צורך לשנות הכל בחיים שלי. הפיגוע היה כל זמן חלק מהשחייה. כל השיקום שלי היה דרך המים. זה ספורט אינדיבידואלי, אתה בשקט שלך עם עצמך, וכדי להגיע להישגים אתה צריך כל הזמן להתאמן.
"כשאתה צעיר, ומתחילים להיות לך חברים אחרי שנים שהחברים מהבית לא קיבלו אותך, אתה רוצה בעיקר להיות עם החברים. לא רציתי שהספורט ייקח לי את חיי החברה, אז חיפשתי את ההפך. מצאתי את זה בכדורסל".
עשהאל חוגג יום הולדת בביתם של חברים. "המילים שאנשים אמרו לי לא עזרו, אבל הספורט כן"
כבר כמה שנים שהוא משחק בנבחרת ישראל בכדורסל נכים, ספורט שהפך להיות חלק בלתי נפרד ממנו. אבל אז, כשהיה בן 17, הרעיון לשחק בכיסא גלגלים נראה לו מחריד.
"כשאתה נכה עם קביים ולא מרותק לכיסא גלגלים, ואומרים לך שב על כיסא, זה נשמע נורא. אבל אז הכרתי מישהו שהיה ברמת נכות קלה ממני ובכל זאת שיחק בכיסא גלגלים, והבנתי שאולי זה לא כל כך נורא.
"עכשיו אני מבין עד כמה המחשבה ההיא היתה מעוותת, כי כיסא גלגלים של כדורסל לא מגביל אותך, אלא נותן לך המון דברים. זה כמו להיות במכוניות מתנגשות. אתה יכול לעלות על גלגל אחד, ליפול ולקום, ואתה מבין שזה כלי משחק. כמו שצריך אופניים כדי לרכוב, צריך כיסא גלגלים כדי לשחק כדורסל".
בשנה שבה התחיל לשחק, גם התחיל לדבר על הפיגוע עם הפסיכולוג שלו, בפעם הראשונה. "הייתי בטיפול מגיל 11, מאז שהשתחררתי מבית החולים. בשש השנים הראשונות לא דיברנו על הפיגוע. מאות מפגשים, שש שנים, פעם בשבוע, כל שבוע, ולא דיברנו על הפיגוע. אחרי שש שנים פתאום באתי בשוונג והתחלתי לדבר על זה".
בגיל 17 סיים את התיכון, עבר קורס הדרכה והחל לאמן שחייה וכדורסל, והוא עוסק בזה עד היום.
ואז נכנסה לחייו שרי. היא היתה אז מתנדבת בשירות הלאומי בתל השומר, והוקסמה מהנער חדור המוטיבציה.
"העיסוק שלו בספורט היה אחד הדברים שקנו אותי מהרגע הראשון", היא מחייכת. "אדם שיש לו מגבלה פיזית והלך להגשים את עצמו דווקא בתחום הספורט, תחום שדורש שלמות פיזית, זה מעיד על היכולת שלו להוציא מתוך האין את היש.
"יש הרבה אנשים שעברו אירועים קשים ומורכבים, אבל מה שמיוחד בעשהאל זה שהוא תיעל את הדבר הזה למקומות טובים. אם מישהו היה מתכנן את העתיד של עשהאל, אני לא בטוחה שהוא היה מצליח להנדס את זה בצורה כל כך מושלמת. היכולת הזאת להסתכל על הכל בצורה חיובית, על כל קושי כאתגר שממנו הוא הולך להוציא את הטוב, היא גדולה בעיניי.
"כשהכרנו, הוא היה בחור סגור. היו כל מיני דברים שהשתפרו מאז, שהשתנו. שעזרנו אחד לשני להכיל אותם. דיברנו על הקשיים שלו, כמו חוסר שינה, פחדים למיניהם, ויכולנו לפתור אותם יחד. על זה שהמשפחה שלו התפרקה ונבנתה שוב, אבא שלו התחתן מחדש ונולדו עוד ילדים. זה הלך והשתפר גם עם ההתעצמות הרגשית של עשהאל, הדרך שבה הוא רואה את הדברים כאדם בוגר.
"את הפרטים הטכניים של המקרה הכרתי. זה לא שהיה יום שבו הוא בא ואמר, 'בואי נדבר על מה שהיה'. אבל ככל שחלף הזמן, נכנסנו לפרטים שרק בזוגיות קרובה אפשר להיכנס אליהם. דברים שנחשפו עם השנים, והם רק שלנו".
• • •
עשהאל מתהלך בבית עם הקביים כבמטה קסם. לפעמים הוא נעזר בתותבת, לפעמים בקביים. מרקד בין המטבח לסלון, עולה במהירות לגג בקומה השנייה ושועט בחזרה במדרגות.
על המדרגות תלויים בלונים צבעוניים וברכת מזל טוב, שנתלתה לאחר ששרי נעתרה להצעת הנישואים שלו. במשך כחודש הוא תיכנן את ההצעה. בחן בפייסבוק תמונות של טבעות, מצא את העיצוב המיוחד שיתאים לשרי שלו והזמין אותה.
"ואז אתה הולך לקחת את הטבעת, ונופל לך האסימון שאתה לגמרי הולך לעשות צעד עצום בחיים שלך. היה ברור שזה יקרה מתישהו, אנחנו ביחד חמש שנים, גרים שנתיים ביחד, רק לא בדיוק ידענו מתי זה יקרה".
היכרות מוקדמת עם יותם הלפרין, קפטן הפועל ירושלים בכדורסל, ומשחק הגמר של הפיינל פור, שהתקיים בארנה בירושלים, הולידו הצעת נישואים מקורית ומרגשת. "רציתי שזה יהיה משהו מגניב, שהיא לא תנחש. לא סיפרתי לאף אחד, כי לא רציתי שהיא תגלה במקרה. רק יותם ומעט מאוד חברים שלי ידעו".
שרי לא חשדה בכלום. "כשהוא הזמין אותי למשחק זה נראה לי נורמלי, כי הוא כדורסלן בעצמו, והרבה פעמים הציע לי ללכת איתו למשחקים. מעולם לא הלכתי, אבל הפעם החלטתי ללכת, הוא אמר לי שזה חשוב לו.
"נסענו לירושלים, חשבתי שהכל ממש רגיל. הוא אמר לי שיותם יזמין אותו במחצית לקלוע לסל, וביקש ממני לצלם אותו. הוא נכנס למגרש, ואני עומדת לי בצד, מוכנה לצלם. לא דמיינתי בכלל שהולך להיות כאן משהו אחר לגמרי".
גם כשעודד פז, שהינחה את המופע במחצית, פנה לעשהאל ושאל אותו ברמקולים למה הוא מתרגש היום יותר מהרגיל, היא עדיין לא קלטה. עשהאל השיב: "תיכננתי לזרוק לסל, אבל אני אשנה את התוכניות ורוצה לקרוא לשרי כהן".
"כשהיא באה הוצאתי את הטבעת וכרעתי ברך, על זו שנשארה לי", הוא מספר בהתרגשות. "שאלתי: התינשאי לי?". שום עין בקהל לא נותרה יבשה.
"רק אז נפל לי האסימון", שרי צוחקת. "אמרתי לו: 'ברור!' וכל הקהל שאג. זה היה מאוד מרגש, ומאוד מביך, ובעיקר מאוד משמח.
"אחרי שנייה כבר התחילו להגיע הודעות מהמשפחה, שראתה את המשחק בטלוויזיה, כולם מאוד הופתעו. במובן מסוים היה לזה פלוס מאוד גדול, שלא היינו צריכים להודיע לאף אחד. כל מי שצפה במשחק ידע".
הצעת הנישואים. "אחרי שנייה הגיעו הודעות מהמשפחה, שראתה את המשחק בטלוויזיה" // צילום: אורן בן חקון
"אנחנו לא תמיד צריכים להגיד משהו כדי לדעת שאנחנו שם אחד בשביל השני", אומר עשהאל בעיניים נוצצות. "זה אחד הדברים שמאוד חיברו בינינו, שאנחנו מבינים אחד את השני, ולא בהכרח דרך מילים.
"אנחנו מאוד מאזנים אחד את השני. אני מאוד מאופק, לא מתרגש מדברים, וגם אם כן, כמעט לא רואים עלי. שרי יכולה להיות נורא נסערת מדברים, ואני נותן לה רוגע. אם יהיה לה ויכוח עם מישהו מהמשפחה שלה, אני לא אבוא ואגיד 'לפחות יש לך משפחה'. אני יכול להבין שיש דברים שמפריעים לה ביום יום, שמבחינתי הם לא חמורים במיוחד.
"אני לא חושב כל יום וכל רגע על פרופורציות. אם היה לי ציון לא טוב במבחן בלימודים, אני לא אומר לעצמי 'עברתי דברים גרועים יותר' אלא מתבאס, כי לא למדתי מספיק טוב. אני תמיד אומר שאם נשארתי בחיים, אני חייב להמשיך. להמשיך בדרך החינוך, בעשייה, במצוינות".
שרי אומרת שלמדה ממנו שיעור או שניים על עצמה ועל החיים. "כשהכרתי אותו הייתי מאוד סגורה. מאוד חסרת ביטחון. נתתי חשיבות גבוהה למה שאנשים סביבי חושבים או אומרים. ממנו למדתי לדבוק בדברים הטובים.
"אני לומדת חינוך מיוחד ועובדת עם ילדים עם צרכים מיוחדים. כשאני מסתכלת עליהם, אני לא רואה את הדברים שהם לא יכולים לעשות, אלא את הדברים שהם יכולים לעשות. מוצאת את הדרכים לעזור להם להתעלות מעל הקושי. זאת הגדולה של עשהאל - להראות שהרוח והיכולת הפנימית חזקות יותר מכל קושי פיזי".
• • •
משפחת שבו התרחבה. צמחה. חוץ מעשהאל, כולם חיים בשומרון. אביו בועז (54) גר בקדומים עם אשתו הילה ושמונה ילדים. הוא עובד בחברת צמיגים, והיא במשק בית. יריב, הבן הבכור (31), מתגורר באריאל עם אשתו ושלושת ילדיהם, ועובד כעורך דין. עטרה (29) מתגוררת בעלי עם בעלה ושלושת ילדיהם, ועובדת כגננת. אביה (26) מתגוררת בקדומים, נשואה ואם לבן. היא מנהלת את המוקד היישובי.
אחרי הרצח, מסביר עשהאל, למדו להעריך יותר את חיי המשפחה. "אנחנו מכבדים אחד את השני יותר, פחות נכנסים לריבים. מבינים שצריך לנצל את הזמן כדי לאהוב אחד את השני ולהעניק אחד לשני. להעריך יותר את מה שנשאר".
פיגוע הירי במתחם שרונה, ביחד עם יום השנה למותם של אמו ושלושת אחיו, שחל בשבוע הבא, החזירו את עשהאל אל הסיוט. "לכולם כואב לשמוע על הרוגים, אבל אני מפנים יותר שאלה לא ארבעה הרוגים, אלא ארבע משפחות, שיצטרכו עכשיו לעבור את כל התהליך הארוך שהמשפחה שלי עברה. כשדברים כאלו קורים, עוברות לי מול העיניים כל השנים מאז הפיגוע, וכל מה שעברתי מאז.
"במדינה שלנו אתה לא יכול להתחמק מהמציאות, זה שתנסה להדחיק אותה לא יעזור. מצד שני, הטרור הפך להיות פה דבר של שיגרה, ואם בכל פעם שדבר כזה יקרה אני אוצף ואתמלא, לא אצליח לנהל שיגרת חיים".
לעיתים קרובות הוא הולך למשפחות של נרצחים, כדי לתמוך. "לא במילים. כי ממה שאני זוכר על עצמי, מילים לא עוזרות. כשהייתי בבית החולים, באו אלי כל מיני אנשים שאיבדו את המשפחות שלהם, פצועים קטועי גפיים, ושום דבר ממה שהם אמרו לא חילחל, אבל עצם זה שאתה רואה אותם, אנשים שעברו משהו דומה והנה הם פה - זה יכול לעזור. רק לראות שיש לאן לקום ושאפשר לעשות את זה.
"כמעט תמיד, כשאני הולך לשבעה אחרי פיגוע גדול, יש שם מישהו שמזהה אותי, ואני בכלל לא צריך להציג את עצמי. מציגים אותי. ואז אני פשוט מראה להם שאני שם. איתם.
"אני גם יודע מה עובר על הפצועים. הפצועים הם תמיד רק מספר, דיווח על איקס אנשים שנפצעו בפיגוע. הם לא נכנסים לסטטיסטיקה של ההרוגים. אבל הם אלה שצריכים להתמודד עם הכל אחר כך. לחיות עם הדבר הזה כל החיים.
"שואלים אותי אם אני שונא ערבים. אז לא, אני לא שונא את כל הערבים. אני תמיד אומר, 'הבא להרגך השכם להורגו', אבל אני לא מאמין שהאדם הוא רע מטבעו, ולכן אני לא מאמין שכל הערבים רעים ושונאים אותנו. אולי זה מפתיע, אבל זה כל העניין מבחינתי, לראות את הצד האחר ולנסות לפתור את הסכסוך בדרכים אחרות. דרך חינוך. דרך קבלה של האחר".
שרי מוקסמת. "את מבינה, התפיסה שלו אמורה להיות קיצונית מאוד, אבל הוא בא עם עמדה מאוד מתונה, שאפשר לחשוב אחרת. ההסתכלות שלו על המשפחות שנותרו היא מאוד יפה. מייצגת את החיים. שמה במרכז את אלה שצריכים להמשיך לחיות עם האובדן הגדול.
"ללכת למקום שבו נרצחו אנשים, לשבת עם המשפחות שלהם בשבעה ולתמוך בהם במקום לחזור למקרה הפרטי שלך - זה דורש המון אומץ בעיניי. וזו הגדולה של עשהאל".
עכשיו הם בתקופה מאוד עמוסה בחייהם. רגע לפני תחילת המבחנים האקדמיים, ההכנות לחתונה מעט נדחות. בין הלימודים והאימונים, עשהאל מעביר הרצאות בתיכונים, בעמותות ובארגונים שונים.
"לפני חמש שנים פנה אלי מישהו והציע לי לספר את הסיפור שלי, להעביר את המסר שלי לחיים, ועל הדרך להתפרנס מזה. בשנה הראשונה כל כך חששתי, הייתי עומד מול האנשים עם דפים שכתבתי, ומקריא אותם כאילו אני מקריא סיפור של מישהו אחר. מדבר רבע שעה על זה שהייתי בפיגוע ואיבדתי את אמא שלי, שלושה מהאחים שלי ואת הרגל, וזהו. חמש דקות שאלות, ועוד רבע שעה סרט.
"בינתיים עברתי עם עצמי תהליך של השלמה. צברתי ביטחון, הצלחתי להוריד שכבות הגנה. החלטתי שאני זורק את הדפים וזורם עם מה שיהיה. היום אני בא להרצאות ממקום אחר. מספר את הסיפור של הפיגוע באופן יותר מעמיק, מספר על הקושי החברתי שחוויתי, על המשפחה שהתפרקה והמשפחה שנוצרה. אלה דברים שלקח לי המון שנים לבוא ולדבר עליהם.
"חשוב לי להעביר מסר של כוחות, של יכולת להתמודד עם קשיים, של ערך המשפחה והגשמה עצמית, וגם של עזרה לזולת ולדעת לקבל אחד את השני".
אחרי הלימודים הם שוקלים לנסות את מזלם בחו"ל לכמה שנים. עשהאל כבר מחזיק בכמה הצעות לשחק בקבוצת כדורסל נכים בטופ האירופי, והזוג הצעיר מוכן לתת לזה ניסיון.
בטווח הרחוק יותר יש גם ילדים בתכנון, "אבל אני לא בטוח שאני רוצה מעל שלושה או ארבעה ילדים", הוא צוחק. "אמנם לא הרגשתי חוסר כלשהו כשהיינו שבעה אחים. אבל כשיש לך שבעה ילדים, אתה נוסע פעם בשנה לחופשה בטרנזיט גדול. כשיש לך שלושה אתה יכול לנסוע יותר, לטייל יותר, לתת יותר מבחינה חומרית".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו