שבעה ימים בגיהינום

"מצבנו הולך ומחמיר. כשלוש מאות איש התארגנו לשינה בתנאים מחרידים. בערב הביאו ארוחת ערב - בשר, אורז ותפוחי אדמה - ולאחריה כדורים נגד מלריה. היתושים כאן ענקיים. ועל המזרנים הבודדים שהכניסו לאולם מתרוצצים פשפשים. איך ומתי כל זה ייגמר?

הרגעים משתנים בין תקווה לייאוש. בני נשבר לעיתים, אבל כללית הוא מחזיק מעמד נפלא. כשאומרים מסביב שלא נצא מכאן בחיים ובוודאי לא בקרוב הוא לא יכול יותר. אני מנסה לתת לו כדורי הרגעה. 

רון ועוזי מאופקים יותר, אבל מצב הרוח של כולנו קשה למדי. התקווה הנפלאה לטיול משפחתי מקסים הפכה בינתיים לחלום בלהות". (28.6.1976, 23:00. נמל התעופה הישן באנטבה. מתוך היומן האישי של שרה דוידזון)

במחברת בית ספר קטנה עם שורות, בתנאים קשים ובחשאי, היא כתבה יומן אישי בכתב רצוף וסדור. כתבה במטוס החטוף בדרך לאנטבה, כתבה ברגעים הכי קשים בטרמינל, שבו הוחזקה כבת ערובה עם משפחתה. פעם הביעה בו ייאוש ופחד, פעם כתבה עם מעט תקווה לשאת את הימים הקשים בחייה ובחיי בעלה ושני ילדיה.

גם היום, 40 שנים אחרי, שרה גוטר דוידזון (81) זוכרת כל פרט, כל מילה שנכתבה ביומן, כל דקה משבעת הימים הארוכים והמפחידים, עד השחרור ההרואי בידי כוחות צה"ל.

"עד היום אני מסתכלת על כל נוסע ועל כל איש צוות כשאני טסה לחו"ל", היא אומרת. "אני בודקת אם אין שם איזה מחבל. אלה דברים שאני סוחבת איתי כבר 40 שנה. בעיקר אני חושבת כל הזמן שהגיבורים האמיתיים היו כוחות הצבא וסיירת מטכ"ל, והחיילים ששילמו בחייהם כדי להציל אותנו".

•   •   •​

זאת היתה אמורה להיות טיסת החלומות שלהם. "החלטנו לחגוג לבני, הילד הצעיר שלנו, את בר המצווה בטיול מקסים של כמעט חודש בארה"ב. זאת היתה הטיסה הראשונה לחו"ל שלו ושל אחיו הבכור רון, שהיה אז בן 16 וחצי. לעוזי בעלי היה אח שחי בקליפורניה, והיעד הראשון שלנו היה להגיע אליו.

"היינו אמורים לטוס לפאריס, ומשם בטיסת המשך לניו יורק. ביום ראשון בבוקר, 27 ביוני 1976, הגענו לנמל התעופה בן־גוריון, ופתאום ראינו שיש עצירה באתונה, לפני פאריס. זה הרגיש לי לא טוב, ידעתי ששדה התעופה באתונה מועד לפורענות עקב כל מיני אירועים שהיו שם בעבר".

רגע לפני שעלו למטוס, ציידה אותה אמא שלה, תמר, במחברת, כדי שתכתוב לה את רשמי המסע ("היא אמרה שגלויות לא יספרו את כל הסיפור"), וגם בכדורי הרגעה ("לא היה לי מושג מה זה כדורי הרגעה") ובחמסה, למזל.

טיסה 139 של חברת אייר פראנס ממריאה בשעה 10 בבוקר, כשעל סיפונה 248 נוסעים ו־12 אנשי צוות. משפחת דוידזון יושבת בחלק האחורי של המטוס, ברביעיית מושבים צמודה בטור האמצעי.

בסביבות 11:30 נוחת מטוס האיירבוס A300 באתונה, ושם עולים עליו 58 נוסעים, ובהם ארבעה מחבלים. ב־12:20 הוא ממריא שוב בדרך לפאריס.

"רק עוד שלוש שעות וננחת, נחליף מטוס ונצא לכיוון ארה"ב. עוברות עוד דקות ספורות, ולפתע נשמעת זעקה אדירה של אישה מכיוון המחלקה הראשונה. לא ברור לי למה, אך לא עבר אפילו חלקיק שנייה לפני שהבטתי בפניו של עוזי ואמרתי: המטוס חטוף" (מתוך היומן).

השעה היתה 12:35. גם היום, 40 שנה אחרי הדקות הדרמטיות ההן, שרה ועוזי חיים כל שנייה מאותם רגעים מורטי עצבים.

"הם צעקו לכל הנוסעים להרים ידיים. עמדה לידינו דיילת בידיים מורמות, והיא היתה חיוורת כסיד. ראינו בכניסה למחלקת תיירים שני צעירים ערבים, שאוחזים באקדחים ביד אחת וברימונים שלופים ביד השנייה. במחלקה הראשונה היתה מהומה. מאחת השורות שלפנינו קפצו עוד שני אנשים, והתברר שגם הם בחוטפים.

"פתאום שמענו בכריזה אדם מדבר באנגלית עם מבטא גרמני כבד. הוא הודיע שהמטוס הזה חטוף על ידי הפלג של וודיע חדאד (מפקד הזרוע המבצעית של החזית העממית לשחרור פלשתין; ע"נ), והוא נקרא כעת מטוס 'חיפה 1'. אחר כך הוא הודיע בכריזה מה הדרישות שלהם".

המחבלים דורשים את שחרורם של 53 "לוחמי חירות", ובהם 40 מחבלים הכלואים בישראל, חמישה מחבלים הכלואים בקניה ושמונה חברי ארגונים קיצוניים הכלואים בגרמניה, בצרפת ובשווייץ. בנוסף, הם דורשים סכום של 5 מיליון דולר מממשלת צרפת.

עוזי: "בשניות הראשונות אתה פשוט קופא. מרגיש שהלב שלך צונח. פחד גדול ומשתק. די מהר השתרר שקט. לא היו צעקות, לא היתה מהומה גדולה. אנשים פשוט קפאו במקומם".

ארבעת החוטפים יזוהו מאוחר יותר כשני פלשתינים חברי החזית העממית לשחרור פלשתין של וודיע חדאד - ג'איל אל־ערג'ה ועבד א־לטיף עבד א־ראזק א־סמראי, ושני גרמנים חברי "תאי המהפכה", שהצטרפו לארגונו של חדאד - וילפריד בזה, מפקד החוליה, וחברתו בריגיטה קולמן.

"עיניהם הבהירות של ילדיי ננעצות בנו. בני פורץ בבכי. 'אני לא רוצה למות', הוא מתחנן על נפשו. רון מביט בעצב למעלה ואומר: 'אלוהים, למה זה מגיע לנו?'

אני אוזרת את כל כוחותיי ומרגיעה אותם. הפחד התהומי והרצון לחיות מחניקים כל זעקה שרוצה לפרוץ מפינו, ואנחנו שקטים" (מתוך היומן).

שרה לא מאבדת את העשתונות. היא רוכנת קדימה, שולפת מהארנק את הבקבוקון עם כדורי ההרגעה, ומוציאה ממנו אחד לעצמה ואחד לכל אחד מהילדים. "עוזי לא רצה. בלי מים, פשוט בלענו את כדורי ההרגעה. נתתי גם אחד לנוסעת שהיתה לידינו. בדיעבד אני חושבת שזה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי, בעיקר לילדים. זה מאוד הרגיע אותם".

מימין: בני, שרה, רון ועוזי גוטר דוידזון

בני, היום בן 53, זוכר היטב את הרגעים ההם. "פחדתי מאוד, והייתי גם עצוב מאוד. היינו בדרך לטיול בר מצווה שלי, ופתאום זה. מה קורה כאן? ישבנו ארבעתנו בחלק האחורי של המטוס ולא קמנו. אני זוכר שהמחבלת הגרמנייה היתה מפחידה וקשוחה מאוד". 

עוזי: "בשירות הצבאי שלי הייתי נווט בחיל האוויר, והיתה לי בארנק תעודת כניסה לבסיס חיל האוויר, כמילואימניק. הבנתי מייד שלא כדאי שדבר כזה ייפול לידי המחבלים. לא רציתי שהם יידעו מי אני ומה עשיתי בצבא. הוצאתי את התעודה מהארנק, קרענו אותה, ושרה ואני והילדים לעסנו אותה בפה ואז שמנו אותה בתוך בקבוק קולה ריק שהיה לידינו".

•   •   •​

"צריך להשאיר מסמך כדי לזכור מה קורה לנו. קשה להסביר את ההרגשה, ולעולם לא יהיה ניתן לבטא זאת במילים. הסתכלנו זה בזה, כולנו, וחשבנו למה זה מגיע למשפחתנו, שיצאה זו הפעם הראשונה לטיול בצוותא? הילדים גיבורים ממש, ועוזי נותן הוראות מה לעשות אם יפרידו בינינו. כל הזמן אנחנו בחישובים מה יהיה ואיך ננהג בכל מקרה" (מתוך היומן).

בסביבות 15:20 נוחת המטוס לצורך תדלוק. הנוסעים לא יודעים שהם נמצאים בנמל התעופה של בנגזי בלוב. רק ב־21:50, אחרי שש שעות וחצי, הם ממריאים שוב, ליעד בלתי ידוע.

"המחבלים עמדו בקצות המטוס", נזכרת שרה. "אם קמו יותר משני אנשים לשירותים, הגרמנייה צעקה. רק אחרי דקות ארוכות הודיע 'הקפטן' שהם בדרך ליעד הסופי, ושהטיסה תארך שלוש שעות. לא היה לנו מושג לאן אנחנו טסים.

"השתגענו שם במטוס. ניסינו קצת לנמנם, וכל הליכה לשירותים היתה עם ליווי של מחבל. היה במטוס מתח גדול, הזמן בקושי עבר".

בשעה 03:15 לפנות בוקר, שעון ישראל (שזהה לשעון אוגנדה), נוחת מטוס אייר פראנס בשדה התעופה של אנטבה באוגנדה. רק כאן איפשרו המחבלים לנוסעים להרים את תריסי החלונות. "ראינו את אידי אמין מהחלון והבנו שאנחנו באוגנדה", אומרת שרה. "אני הייתי בטוחה שייקחו אותנו לרוסיה. כשראינו אותו היינו בטוחים שאנחנו הולכים אוטוטו להשתחרר, כי הוא נחשב לידיד ישראל".

ב־10 בבוקר, אחרי כמעט 24 שעות במטוס, כותבת שרה ביומנה: 

"'הקפטן' במצב רוח מצוין. הוא מתלוצץ ואומר כי לרובנו זו ודאי ההזדמנות הראשונה לבקר באוגנדה. הביאו לנו גם ארוחת בוקר אוגנדית - לחמנייה, ביצה מטוגנת, פטריות שחורות ומעין בשר שנראה נורא.

"הצפיפות נוראה. מזל שבני מצליח לישון על רצפת המטוס. עתה קורא 'הקפטן' הגרמני את הודעת המחבלים, המזכירה שוב את כל אויבי הפלשתינים. 

מצב המטוס בכי רע. השירותים - אסון, מוצפים לחלוטין. מחכים לידיעה כלשהי. מדי פעם חוזרות הודעותיו 'המרגיעות' של הגרמני, כי לא יאונה לנו כל רע. במטוס ניתן להבחין בגברים אחדים המניחים תפילין ומתפללים. אני חושבת לעצמי - כמה גדולה האמונה, ואיזה כוח רב טמון בה.

ליד המטוס נראה נשיא אוגנדה, אידי אמין, וכמה מחבלים נוספים שחיכו למטוס על הקרקע. מורגשת תכונה רבה. מכוניות שחורות מגיעות לפתחו של המטוס, ומתקיימות שיחות עם קבוצת החוטפים שבמטוס" (מתוך היומן).

נשיא אוגנדה אידי אמין. "הגיע לבקר מדי יום וצחק עם המחבלים" 

בסביבות 12:30 בצהריים, יותר מתשע שעות אחרי שנחתו, מוּצאים החטופים מהמטוס ונושמים לראשונה אוויר צח. 

"מזג האוויר באנטבה היה נאה וחמים", אומרת שרה. "ירדנו מהמטוס, ועמדו שם שני טורים של חיילים אוגנדים, עם רובים מכוונים כלפינו. היה ברור שהם משתפים פעולה עם המחבלים. היו פגישות נרגשות ונשיקות בין החוטפים לבין מחבלים נוספים, שחיכו להם שם".

עוזי: "נכנסנו לטרמינל מעופש ומלוכלך. הם היו מוכנים לבואנו. הביאו מזרנים חדשים, וגם אוכל - אורז ובננות..."

שרה קוטעת אותו: "בננות ענקיות, ענקיות ממש. תהרוג אותי, מאז אני לא אוכלת בננות".

•   •   •​

ואז מתחילה ההיסטריה.

"פתאום אנשים קלטו שהם בשבי", נזכרת שרה. "מכניסים 260 איש לאולם לא גדול, אף אחד לא יודע מה קורה, עד מתי זה יימשך. התחילו צעקות, אישה אחת התחילה להשתולל שם. המחבלת הגרמנייה נתנה לה סטירה. 

"רון לא דיבר. הפנים שלו הסגירו את הרגשות העצורים. בני פרץ בבכי, שאל שאלות".

בני: "שאלתי את אמא, 'מה יהיה? מתי זה ייגמר? מתי נצא מכאן?'

שרה: "אמרתי להם, יהיה בסדר. אנחנו נשתחרר מכאן וניסע לטיול בר מצווה. לא יודעת מאיפה שאבתי את הכוחות. נו, לא האמנתי למילה שיצאה לי מהפה". 

בלילה, כשבעלה וילדיה כבר ישנים על המזרנים שלידה, שרה לא יכולה להירדם. היא נוטלת שוב את המחברת והעט ורושמת.

"מי היה מאמין שנוכל לחיות בתנאים תת־אנושיים כאלה? תודה לאל שעוזי, רון ובני נרדמו. הם עייפים ורצוצים. אני ממש לא יכולה לישון מרגע החטיפה. להתרחץ אי אפשר. להחליף בגדים - אין.

המזוודות במטוס, ולא קיבלנו אותן. הדרכונים והתעודות בידי החוטפים, ומי יודע אם נקבל אותם. והחלום היפה שלנו הולך ומתרחק. אך הבטחנו לילדים, ויהי מה! מייד עם שובנו נעשה את כל הסידורים ונצא לטיול כפי שתוכנן. ולא חשוב מתי זה יהיה" (מתוך היומן).

ביום השלישי לחטיפה, אנשים מנסים להסתגל למצב החדש. "האולם היה מאובק וצפוף מאוד", היא מספרת. "לא היתה פינה שקטה, ולא היתה שום אפשרות לפרטיות. כמה מהאנשים עישנו, וכל החלל התמלא בעשן.

"נכנסנו לכאילו שיגרה. ידענו שזה המצב שלנו ושצריך להתמודד איתו. זה לא היה פשוט, אבל זאת היתה המציאות.

"נוצרה חבורה קטנה של ישראלים, שאיתם אכלנו וישַׁנו, חלק על הרצפה וחלק על הכיסאות. גם שיחקנו יחד ברידג'. הצטרפו אלינו עוד ישראלים - משפחת ד"ר הירש והדסה ויצחק דוד. הדסה היתה שחקנית ברידג' טובה. יצחק ועוזי דיברו ממושכות.

"צבי הירש צייר על חתיכת קרטון משבצות, ויצר לוח שחמט. אספנו פקקים של בקבוקי השתייה שחילקו לנו ושיחקנו דמקה, כשבמקום לבנים ושחורים יש פקקים ופקקים הפוכים. שיחקנו גם תופסת, 1 2 3 דג מלוח וגולם במעגל. הילדים קפצו והשתוללו, ואנחנו שיחקנו איתם. הילדים היו מאוד יצירתיים. למשל, מצאו קופסת שימורים משומשת, מעכו אותה ועשו ממנה כדורגל.

"המחבלים והחיילים האוגנדים ישבו לא רחוק מאיתנו, הסתכלו עלינו ונראו משועשעים למדי. בקומה השנייה עמדו עשרות חיילים אוגנדים והתבוננו גם הם במחזה - אימהות וילדים ישראלים משחקים תחת איומי נשק.

"בלילה, כיבסתי לילדים את התחתונים עם קצת מים. הם נשארו בינתיים במכנסיים קצרים. גם נשים אחרות עשו את זה, לא היתה ברירה".

•   •   •​

ביום השלישי לחטיפה, בשעה 16:15, שרה לוקחת שוב את המחברת החומה הקטנה וכותבת: 

"ההודעה האחרונה ברמקול הביאה את דרישות המחבלים, הכוללות שחרור 53 מאנשיהם, הכלואים בארצות שונות. הרגשות מעורבים. מכאן הדברים נראים לגמרי אחרת, ולאו דווקא הסבל האישי שלנו, אלא כל נושא החטיפה.

נראה לרובנו כי במקרה הנוכחי אין לישראל אופציה צבאית, מפאת המרחק העצום, ועל כן עליה לוותר ולא למשוך את העניין, מה גם שהמחבלים בבתי הכלא בארץ אינם כשירים יותר לפעולה חבלנית. הבעיה היא יוקרתית בעיקרה, והשאלה אם לשם יוקרה צריך לתת למאה ישראלים לעבור עינויים ממושכים, שממילא ייגמרו בוויתור די ניכר.  

בארץ הדברים נראים אולי אחרת, וכך גם השיקולים, אולם היה רצוי לכולנו שיידעו כמה אנחנו סובלים. אנו מקווים שהמשפחות והידידים שלנו פועלים לעשות הכל כדי לעזור לנו. קשה להשתחרר כאן מההרגשה שלעולם כולו בעצם לא אכפת מה קורה לך, ושזו בעיה אישית שלך, bad luck ותו לא" (מתוך היומן).

רוב החטופים, ובהם שרה, סברו שעל ישראל לשחרר את המחבלים תמורת בני הערובה. עוזי: "אני חשבתי שאם קיימת אופציה צבאית, חייבים לנסות לפעול בכוח. אבל הבנתי שבגלל המרחק הגדול מהבית, אין אופציה כזאת, אז צריך להיכנס למשא ומתן עם המחבלים ולהגיע לפשרה כלשהי".

המחברת של שרה ממשיכה להתמלא.

"29.6.1976. הבחורה הגרמנייה קשוחה, מתוסבכת כנראה. היום טיפלה בחולים ובקשישים. בקיצור, הפגנות של הומניוּת לאורך כל הדרך - אפקט של הצלחת החטיפה.

נפתחה כאן קופת חולים מאולתרת. בא רופא, ערבי מלוב שחי באוגנדה. לפי התור נכנסים האנשים, במשך שעתיים, והוא רושם ומגיש תרופות. יש חבלים לכביסה, ונכנסנו לרוטינה בהגשת האוכל, שאינו מגוון, אך סביר בטעמו, בהתחשב במצב.

"הם הביאו מיכלים גדולים עם אורז ובשר, והמון ילדים אוגנדים עמדו וחילקו לנו לצלחות. היו גם אשכולות ענקיים של בננות" (מתוך היומן).

ביום הזה מחליטה שרה לעשות מעשה חריג. היא ניגשת למחבל הגרמני, שמעט מבודד מהחיילים האוגנדים, ומתחילה לדבר איתו.

"הוא היה רגוע. לבוש בחליפה אירופית ופניו חלקות. שיערו היה בהיר, והוא היה גבוה מהממוצע. קשה היה לראות בו מחבל, איש מסוכן. הוא הסתכל על משחקי הילדים, וזיהיתי אצלו אפילו חיוך קטן. פשוט התחלתי לדבר איתו. שאלתי אותו 'מה יקרה לנו?'. הוא ענה לי: 'לא יקרה לכם שום דבר רע. יש משא ומתן, ובסופו תשוחררו'.

"שאלתי אותו באיזה שלב נמצא המשא ומתן, הוא ענה שהוא לא יודע. שאלתי, 'למה אתה, כגרמני, משתתף בפעילות חבלנית? מה לך ולסכסוך שלנו עם הפלשתינים?' הוא מילמל דברים לא ברורים ואמר שצריך לעזור למחנות הפליטים בלבנון, שהם אומללים שם.

"ניהלנו שיחה ארוכה. על מדינת ישראל, על הפלשתינים, הוא אמר שהוא בעד מדינה דו־לאומית. בסוף הסתכלתי לו ישר בעיניים ושאלתי אותו: 'תגיד, איך הרגשת להתייצב פה, מול נשים וילדים? אם אנחנו אויביך, למה לא תתייצב נגד חיילינו?'

"הגרמני ענה לי: האמיני לי שהרגשתי קשה מאוד. הייתי מעדיף להתמודד בשדה הקרב".

היא אומרת שהשיחה שלה עם המחבל עוררה הרבה עניין בקרב החטופים. "היו כאלה שביקרו אותי על שהלכתי לדבר איתו. היו גם כאלה שתמכו בי".

לפנות ערב, נעשית החלוקה בין הנוסעים הישראלים ללא־ישראלים. 105 החטופים הישראלים מועברים ל"חדר הישראלי", והאחרים נשארים באולם הרגיל. ביומיים שאחר כך כולם משוחררים, למעט אנשי הצוות הצרפתים, שלא מסכימים להשתחרר ומבקשים להישאר עם הישראלים.

"ה'סלקציה' שעשו לנו היתה אחד הרגעים הטראומתיים, המשפילים והמפחידים בכל השבי הזה. חוץ מרגע החטיפה, זה היה הרגע הכי נורא. כשהתחילו לקרוא את השמות של הישראלים והעבירו אותנו לחדר 'הישראלי', הרגשתי כאילו השואה חוזרת. וגם הפעם אלה היו גרמנים שעשו את זה. היו בינינו אנשים עם מספר של אושוויץ על הידיים.

"כל עוד היינו ביחד עם הצרפתים ועם התינוקות שלהם, 250 איש ביחד, הרגשתי שבטח לא יהרגו את כולנו. כשעשו את ההפרדה, הרגשתי נורא ואיום". 

ביום חמישי שבים הישראלים לאולם הגדול. שרה לא מצליחה לכתוב ביומן. "המצב שם הלך והחמיר. נפסקו המים בברזים, התחילו כל מיני מחלות, המתח עלה, ולא הצלחתי להתפנות לכתיבה. התמקדתי בטיפול בילדים, וגם סעדתי אנשים אחרים".

רון, הבן הבכור, סבל באותו יום מחום גבוה. "הוא לא נגע במזון וקדח מחום", אומר עוזי. "אמרתי למחבלים שישלחו אלינו רופא. היה איתם רופא לובי, שהגיע ובדק את רון, נתן לו כדורים. בדקנו עם רופא ישראלי שהיה בין החטופים שהם בסדר. הוא אישר שהם בסדר, והם באמת הורידו לו את החום".

שרה: "אלה היו רגעים מאוד קשים. רון הביט בי במין ערפול, פחדתי שהמצב שלו יידרדר. הלב שלי נשבר, אבל הייתי חייבת איכשהו להחזיק מעמד".

•   •   •​

אידי אמין בא שוב לבקר את החטופים, כמנהגו כמעט מדי יום. שרה: "הוא אמר לנו שלום בעברית, כולו חיוכים, וטען שהוא עושה הכל כדי לשמור על שלומנו, אבל הממשלה שלנו עדיין לא הסכימה למילוי רצונם של המחבלים ואנחנו נמצאים בשליטתם, כך שידיו כבולות".

בני: "אני זוכר שאידי אמין נורא הפחיד אותי, ובכל פעם שהוא הגיע פרצתי בבכי. הוא גם הפחיד את כולם עם הדד־ליין של החוטפים. בהתחלה הוא אמר שאם עד יום חמישי לא יתמלאו הדרישות שלהם לשחרור האסירים הם יהרגו אותנו, ואחר כך זה עבר ליום ראשון". 

במהלך היום, שרה נשברת. היא פורצת בבכי. "הרגשתי רע מאוד, אחרי הרבה לילות בלי שינה. הלכתי לאחת הפינות ופשוט התחלתי לבכות בלי הפסקה. התביישתי בזה. כמה נשים ניגשו אלי ואמרו לי: 'גם את, שכל הזמן מחייכת?'. עוזי והדסה שידלו אותי לקחת כדור הרגעה, בהתחלה לא רציתי, אבל בסוף בלעתי את הכדור.

"באחת הפינות היה מזרן פנוי. נשכבתי עליו, עוזי כיסה אותי בשמיכה, ובתוך זמן קצר עצמתי את עיניי ונרדמתי".

בני: "זה לא שכל הזמן פחדנו שם וישבנו מושפלים עם הידיים בין הרגליים. היו רגעים שהיינו מיואשים, עצובים, מותשים ומפוחדים, אבל בלילות היו גם צחוקים, כשאנשים נחרו. וגם שיחקנו הרבה משחקים, ואכלנו. היה שם הכל מהכל.

"היום, כשאני בעצמי אבא לילדים, אני מבין עד כמה ההתנהגות המופתית, המאוזנת והשקטה של אבא ואמא גוננה עלינו שם. הם שמרו לידינו על קור רוח ותקווה, ואמא הצליחה להסתיר מאיתנו את רגעי השבירה שלה". 

שרה עם שר הביטחון שמעון פרס. "עברנו לידו וליד רבין והיינו בשוק. לא אמרנו כלום"

ביום שישי, היום השישי לחטיפה, כותבת שרה ביומנה:

"אחד הדברים המדכאים ביותר הוא הדאגה לאוכל לילדים. עוד חתיכת ביצה ועוד בננה - שמא יקשיחו את התנאים, ולא יהיה מספיק עבורם. אני ממילא לא מסוגלת לאכול את הבננות ושומרת אותן לילדים במשך היום. בני שלי, הבררן הגדול, מחסל פה את צלחות האוכל, ובין הארוחות מחפש סנדוויץ' מאולתר או בננה. האם הוא רעב? בימים הראשונים הוגש אפילו אננס חי - אך לאחר יומיים לא ראינו זאת יותר". 

כניסת השבת מתקרבת. קבוצת הדתיים שבין החטופים מוצאת דרך מקורית לברך על הנרות, על ידי הדלקת גפרורים. שרה מספרת שלעקיבא לקסר, אחד החטופים, נותר מעט ליקר בבקבוק שרכש בדיוטי פרי בארץ, כך שאפשר לברך על היין ולקדם את השבת. 

"ניסיתי לארגן שירה בציבור, שירי שבת שקטים, חרישיים. התחלנו לשיר בלחש, אולם עד מהרה השתיקה אותנו מישהי בגערה חמורה: 'איך אתם מעזים בכלל לשיר כאן?'. הפסקנו את השירה. שתקנו. ושוב מועקה. שוב פנינו למשחק הברידג'.

עקיבא אינו משחק בשבת. הדסה, רון, עוזי ואני שיחקנו ארוכות" (מתוך היומן).

את השבת מעביר עוזי עם ספר המתח שלקח איתו לטיול, "הנשר נחת". "כן, הצלחתי לקרוא. מתברר שלכל מצב, גם הקשה ביותר, חייבים להסתגל".

בצהריים שוב מגיע אידי אמין, אבל בפיו אין בשורות. שרה אומרת שמאוחר יותר לחש בנה בן ה־13 באוזנו של עקיבא: 'היום בלילה צה"ל יבוא וישחרר אותנו. אתה תראה".

בני: "כן, אני זוכר את זה היטב. אני לא יודע מאיפה זה בא לי".

•   •   •​

מהיום השני לחטיפה מתחילה ישראל לנהל שיחות עם אידי אמין, המשמש כמתווך עם המחבלים. במקביל, מטיל שר הביטחון שמעון פרס על צה"ל לגבש תוכנית חילוץ. הרעיונות הראשונים מובאים לאישורו של ראש הממשלה יצחק רבין, אבל הוא פוסל אותם. כשמגיעה תוכנית מפורטת, מביא אותה רבין לאישור הממשלה, ומקבל את תמיכתם של רוב השרים.

המבצע זוכה לשם "כדור הרעם", ומשתתפים בו כוח יוני - בפיקוד סא"ל יונתן נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, כוח מתן - בפיקודו של מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ מתן וילנאי, וכוח אורי - בפיקודו של מפקד חטיבת גולני, אל"מ אורי שגיא. מלבדם משתתפים במבצע גם אנשי חיל האוויר, אנשי רפואה וצוות תדלוק.

בשבת ממריאים ארבעה מטוסי הרקולס של חיל האוויר משארם א־שייח', בדרכם דרומה. רק כשהם חגים מעל אתיופיה מתקבל בקשר אישור הממשלה למבצע. סמוך לחצות נוחתים המטוסים בשדה התעופה באנטבה, למרות שהאורות במסלול מכובים במהלך הנחיתה.

בתוך אולם החטופים שוכב בני דוידזון ליד אמו, אבל לא מצליח להירדם. המחבלים יושבים על הכורסאות נינוחים, מפטפטים ביניהם. צוות המטוס מכונס בפינתו ומנסה לישון. האורות באולם, כמו בכל ימות השבוע, דלוקים. השעה מתקרבת לחצות.

"לפתע נשמעת ירייה, ואחריה צרור", מספר עוזי. שרה: "זה היה מוזר, בתוך השקט הזה. חשבנו שבטח חייל אוגנדי פלט צרור".

החטופים בישראל (שרה מימין, במשקפי שמש גדולים, ולידה בני). "אחר כך הפכנו לסלבריטיז"

המחבלים מתרוממים ממקומם. ידיהם על כלי הנשק שלהם. עוזי אומר לשרה: "אל תתרוממי, שיכבי על הארץ!" שרה: "נשכבנו מייד על הארץ והתחלנו לזחול לכיוון השירותים. נשמע מטח נוסף של יריות, מקרוב מאוד. בני היה לידי, עוזי ורון היו קצת רחוקים מאיתנו. היתה כבר אש תופת. פיצוצים אדירים. רעש אימים של קרב גדול.

"שכבתי על הראש של בני וניסיתי להרגיע אותו, לא ראיתי את רון ועוזי. קראתי לעוזי, ואני חושבת ששמעתי אותו משיב לי. חשבתי לעצמי: הם עדיין בחיים. זה כבר לא היה הפחד מהמוות, זה היה המוות עצמו שניצב מולנו. התפללתי לאלוהים שיעשה איתי חסד אחרון ושלא אראה במות ילדיי, שאמות ראשונה.

"בחוץ היו קולות נפץ אדירים. שמעתי רחש מכיוון השירותים, והייתי בטוחה שכבר נרצחו כל אלה שהיו באולם, ועכשיו באים להרוג אותנו. בני בכה. שאלתי אותו מה הוא ממלמל. הוא אמר לי: 'אני מתפלל', וקולו רעד. שאלתי אותו: מה אתה אומר? והוא ענה: 'שמע ישראל, ה', תציל אותנו מכאן, תן לנו לחיות. אל תיתן להם להרוג אותנו".

בני: "בירייה הראשונה חשבתי שבכלל נפל ארגז בקבוקים. רק כשההורים השכיבו אותנו על הרצפה והתחילה מלחמת עולם, ופיצוצים ויריות והיסטריה, ואמא נשכבה מעלי - רק אז קלטתי כמה המצב דרמטי". 

שרה נרגשת מאוד כשהיא נזכרת ברגעים האלה, גם אחרי 40 שנה. "עברו עוד כמה דקות, והיריות נחלשו. ואז ראיתי את התמונה הכי חלומית שיכולה להיות: חייל ישראלי, לבוש בגדי קרב עם כובע טמבל גדול ורובה גדול, והוא מביט עלינו ואומר: חבר'ה, אתם בסדר? בואו. באנו לקחת אתכם הביתה. אי אפשר לתאר את ההרגשה במילים. הגיבורים שלנו הגיעו, עד אנטבה, עשו הכל לחלץ אותנו מהשבי הזה. 

"כל השנים הייתי בטוחה שהחייל הזה תימני, נמוך ושחרחר. זה היה אמיר עופר, הלוחם הראשון שנכנס לטרמינל. אחרי 37 שנים שכל כך רציתי לפגוש אותו ואת הלוחמים האחרים, לפני שלוש שנים פגשתי אותו לראשונה. התרגשתי כל כך. הוא אמר לי: אני לא תימני, לא שחרחר וגם לא נמוך".

•   •   •

בפעולה נהרג יוני נתניהו, מפקד הסיירת, מירי של חייל אוגנדי ממגדל הפיקוח. לוחם הצנחנים סורין הרשקו נפצע קשה. במהלך ההשתלטות על הטרמינל נהרגו שלושה מהחטופים - פסקו כהן, ז'אן ז'אק מימוני ואידה בורוכוביץ, ושישה בני ערובה נפצעו.

אחת החטופות, דורה בלוך, שאושפזה בבית חולים מקומי ביום שישי, נרצחה מאוחר יותר כנקמה על הצלחת המבצע. שישה מחבלים ועשרים חיילים אוגנדים נהרגו. 11 מטוסי מיג 17 שחנו על המסלול הושמדו.

שרה ועוזי אומרים שהחזרה הביתה היתה שקטה, מאופקת. "כשיצאנו החוצה לעבר ההרקולס עוד היו פיצוצים אדירים של המיגים", אומרת שרה. "אני התעלפתי על כבש המטוס. כנראה כבר לא יכולתי להחזיק את כל המתח האדיר שנצבר בתוכי בכל השבוע הארוך הזה. עוזי והילדים תפסו אותי והעירו אותי.

"כל החטופים נכנסו למטוס והתיישבו על הרצפה. היו שם גם ההרוגים והפצועים. לא היו צהלות שמחה. זאת היתה דרך ארוכה של שעות, עם חניית ביניים לתדלוק בקניה. רק חיכינו לנחות כבר בארץ".

עוזי: "היתה תחושה של מתח. טסנו מעל מדינות אויבות, והיה פחד שינסו לפגוע בהרקולס שלנו".

כשהגיעו לישראל, נחתו המטוסים בבסיס תל נוף. שרה: "היינו בהלם. בהתחלה עברנו ליד רבין ופרס, ובכלל היינו בשוק ולא אמרנו כלום. רבין חיפש אותנו במיוחד, הוא שאל, 'איפה פה שרה ועוזי?'. ניגשנו אליו מופתעים, והוא לחץ את ידינו. הוא סיפר לנו שאבא שלי, אבישי, היה בוועד של משפחות החטופים, שנפגש איתו לפני המבצע, ולכן היה חשוב לו לוודא אישית שאנחנו בריאים ושלמים.

"מתל נוף הסיעו אותנו לנמל התעופה בן־גוריון. שם הכל התפרק. היתה שם מהומת אלוהים, כמעט נמחצנו בין בני המשפחות והאזרחים, שהסתערו עלינו בחיבוקים ובנשיקות. פשוט חנקו אותנו מאהבה.

"כל המשפחה של עוזי היתה שם וגם המשפחה שלי. לעולם לא אשכח את המפגש עם אמא שלי. היא חיבקה ונישקה אותי ובכתה בלי הפסקה. גם אני בכיתי כהוגן. אבא שלי, שלמה זלמן, נפטר שנה לפני החטיפה, ואמא לא אכלה שבוע ימים ולא ישנה מרוב דאגה".

לקראת הערב חזרו שרה, עוזי וילדיהם לביתם בתל אביב. "כשהגענו היינו בהלם. כל הבניין היה מכוסה בכרזות 'ברוכים הבאים' ו'ברוך שובכם'. כל השכנים, כל הרחוב, היו אצלנו עם עוגות ועוגיות וכיבודים ושירים ושמחה. לא נתנו לנו אפילו להתרחץ.

"והגיעו עיתונאים מכל העולם. מסין, מיפן, מאנגליה, מצרפת. היה לנו מפגש מאוד מרגש עם הכלב שלנו, גוליבר. השארנו אותו אצל אחד המכרים שלנו. כשהוא הביא אותו אחרי שחזרנו, גוליבר לא הפסיק לעשות סלטות בבית מרוב התרגשות".

"בימים שאחרי הפכנו לסלבריטיז", מחייך עוזי. "כל אחד שראה אותנו בסופר התנפל עלינו, כאילו אנחנו הגיבורים האמיתיים ולא יוני ז"ל והלוחמים האחרים.

"כבר למחרת החלטנו שאנחנו לא מוותרים על טיול בר המצווה עם הילדים בארה"ב. זאת היתה אחת ההחלטות הכי חשובות שקיבלנו בחיים: לנסוע לטיול שלנו במהירות האפשרית".

שרה: "בתוך כמה ימים, בעזרת הצבא וכל מיני גורמים שהתערבו בשבילנו, קיבלנו דרכונים חדשים, ואחרי עשרה ימים טסנו לטיול בארה"ב. היה לי קשה מאוד בטיול הזה, רוב הזמן זה היה סיוט, כי עוד הייתי תחת הטראומה של החטיפה ולא הצלחתי לישון בלילה, כל הזמן פחדתי שם. אבל עוזי והילדים היו בסדר, וזה היה חשוב לנו מאוד. לא עברנו טיפולים פסיכולוגיים אחרי החטיפה, כי זה לא היה נהוג אז. הצלחנו להתגבר בעצמנו על הרבה מכשולים ופחדים". 

בני ביום השחרור, עם ראש הממשלה יצחק רבין. "כתבתי מכתב אישי לאידי אמין"

בני מחייך. "זה באמת היה אושר לטוס לטיול בר המצווה שלי. לאמא היה קשה, אבל לי, לרון ולאבא היה כיף. אני בטוח שזה עזר לכולנו להתגבר על הרבה מהכאב של אנטבה. מאז אני טס הרבה לחו"ל, גם באייר פראנס. חצי שנה אחרי שחזרנו מאנטבה כתבתי מכתב אישי לאידי אמין. שלושה עמודים. כתבתי לו שאני לא מבין למה הוא עזר לחוטפים שלנו. מובן שאמא ואבא לא שלחו לו את המכתב".

עוזי ושרה דוידזון כבר בני 81. יותר מ־60 שנה הם ביחד, מאז שלמדו ביחד באותה כיתה בגימנסיה הרצליה, ושרה, שישבה מאחוריו, העתיקה ממנו, "במיוחד במתמטיקה ובפיזיקה". הם הפכו לזוג ממש במסיבת הסיום של התיכון. "שרה היתה עם שמלה לבנה ויפה, והלכנו מאחורי הקיר והתנשקנו", מספר עוזי בחיוך.

שניהם שירתו בחיל האוויר בתחילת שנות החמישים, עוזי כנווט של מטוסי מוסקיטו וסקייהוק, ושרה כראש הלשכה של מפקד החיל דאז, חיים לסקוב. בנם הבכור, רון (57), שירת במודיעין והגיע עד דרגת אלוף משנה. כיום הוא מנהל תחום הסייבר בחברת צ'ק פוינט, נשוי ואב לשלושה. בני עבד שנים רבות כסמנכ"ל כספים בחברות הייטק, וכיום עוסק בפרויקטים של יזמות בתחום הנדל"ן. הוא אב לארבעה.

את היומן שלה הפכה שרה לספר, "אנטבה שלי", שיצא לאור שנה אחרי האירועים, ובהוצאות מחודשות ב־1986 ובשנה שעברה, בהוצאת "קונטנטו". היא עבדה בתפקידים שונים בחברת החשמל, האחרון שבהם - מזכיר הדירקטוריון, ופרשה לגמלאות לפני 15 שנה. עוזי למד הנדסת מכונות ותעשייה בטכניון, ועבד במרוצת השנים בשלל תפקידי ניהול בתעשייה. הם מתגוררים באחוזת פולג, הממוקמת בתוך קיבוץ תל יצחק, בבית דו־קומתי מטופח.

יום לאחר התקפת המחבלים במתחם שרונה בתל אביב נסעו עוזי ושרה למקום הפיגוע, במסגרת קבוצה של חברי "רוטרי", שאליה משתייך עוזי. "לא פחדנו שם", הוא אומר. "להפך, באותו רגע זה היה המקום הכי מאובטח והכי בטוח בעולם".

ושרה אומרת שעצוב לה שהטרור לא פוסק אפילו לרגע. "עברו 40 שנה מאז החטיפה שלנו, אבל הפיגועים, החטיפות והטרור ממשיכים בכל מקום, בארץ ובעולם. זה כואב לי".

erann@israelhayom.co.il(צילומים: יהושע יוסף, אי. פי, מרכז פרס לשלום, רויטרס, אורי הרצל צחיק - דובר צה"ל, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, משפחת דוידזון)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו