סרטן על הזמן

"מא מא", של התסריטאי־במאי הספרדי חוליו מדם, היא מלודרמת סרטן עתירת טוויסטים טרגיים שמציגה את פנלופה קרוז כפי שלא ראיתם אותה מעולם.

קרוז מגלמת את מגדה (קיצור של מגדלנה) - מורה מובטלת שננטשת בידי בעלה בערך באותו הזמן שבו הגינקולוג החתיך והאדיב שלה מבשר לה כי לקתה בסרטן השד. מאוחר יותר באותו היום, בשעה שהיא ממתינה לאסוף את בנה הצעיר ממשחק הכדורגל שלו, מגדה פוגשת את ארתורו (לואיס טוסאר) - צייד כישרונות של ריאל מדריד. אך עוד לפני שהם מספיקים להתוודע זה לזו, הנייד של ארתורו מצלצל, והוא מוצא את עצמו מתמודד עם טרגדיה נוראית משל עצמו.

למרות היום הקשה שעבר עליה, מגדה משליכה את עצמה אל תוך הסיטואציה הקשה מבלי לחשוב פעמיים. היא מלווה את ארתורו לאורך כל אותו אחר צהריים טראומתי, מסרבת לנטוש אותו עד שבני משפחתו מגיעים להיות לצידו, וגם בשבועות שלאחר מכן היא ממשיכה לבקר אותו ולדרוש בשלומו.

במקביל, מגדה שולחת את בנה, שאינו יודע כי היא חולה, לבלות את הקיץ עם בני הדודים שלו, ומתחילה בטיפול הכימותרפי שקודם לניתוח כריתת השד שמתוכנן לה. כיף! אבל חכו, זו רק תחילתה של רכבת ההרים האמוציונלית הארוכה והמפותלת שמצפה למגדה. ולכם.

בחצי השני של שנות התשעים, סרטים כמו "הנאהבים מחוג הקרח הצפוני" (1998) ו"סקס ולוסיה" (2001) סייעו להפוך את מדם לקולנוען הספרדי השני הכי מפורסם בעולם, אחרי אלמודובר. אלא שמאז, מדם קצת איבד את דרכו, ושני הסרטים היחידים שביים בעשור וחצי האחרונים באו ונעלמו מבלי להותיר זכר. כעת, עם "מא מא", הוא עושה ניסיון נוסף לשוב לתודעה, ובהחלט ניתן לומר שהוא אינו בוחל באמצעים.

עם זאת, סרטו החדש של מדם - מעשייה ניו־ אייג'ית רומנטית, טרגית ומלאת סבל נוצרי - מהווה שינוי כיוון די קיצוני עבור הבמאי הוותיק, שמחליף כאן את השיקיות הסקסית והפלספנית שאפיינה את סרטיו המוצלחים יותר בכמות מסחרית של קיטש אופטימי־סנטימנטלי מסוגנן וחסר בושה.

מתחילת הסרט ועד סופו, דמותה של קרוז מוצגת כקדושה נוצרית מארץ הקדושות. היא מקבלת את המכות שניחתות על ראשה ברוח טובה ובחיוך, תוך כדי שהיא מפזרת את טוב ליבה, את חוכמת החיים שלה ואת נדיבותה הלא נגמרת על כל מי ששוהה במחיצתה (ארתורו, הבן שלה, הגינקולוג שלה). וכל זאת, למרות שברור לכל בר דעת שמדם מתכוון להתעלל בה בטירוף.

קרוז, מצידה, נענית לאתגר הלא פשוט שמדם מציב לה בגבורה. כאמור, ההופעה שלה כאן אינה דומה לשום דבר שהיא עשתה בעבר, ובמהלך הסרט היא עוברת טרנספורמציה רצינית, הן במישור הגופני והן במישור הנפשי. היא מאבדת את שיערה, יורדת במשקל, הופכת לחיוורת כמו רוח רפאים ונחלשת במידה ניכרת - אבל היא לא מאבדת תקווה! היא לא מפסיקה להיות חיובית! והיא לא מפסיקה להסתכל על חצי הכוס המלאה! צופים ציניים אמנם עשויים למצוא את עצמם מתעבים את הדמות המלאכית והלא מציאותית שקרוז מגלמת. אבל גם הם ייאלצו להודות שהיא מייצרת כאן כמה וכמה רגעים יפים וחשופים (למשל בסצנה מוקדמת שבה היא רוקדת לבדה מול הטלוויזיה בשעה שספרד מביסה את איטליה בגמר היורו, על רקע הצהלות של שכניה).

לא אשקר לכם. למרות שמדובר בסחטנות רגשית מהמעלה הראשונה, הסוף הסופר־דביק והסופר־שערורייתי של "מא מא" - שמחבר יחדיו את כל הטרגדיות של הסרט ומכין מהן גראנד פינאלה פיל־גודי מפוקפק, שמזכיר את הסוף של "קפה דה פלור" של ז'אן מארק ואלה הצרפתי־קנדי - הצליח לגרום לי להזיל דמעה או שתיים. הבעיה היחידה היא שכדי להגיע לשם, צריך לצלוח כמעט שעתיים של אומללות אנושית שמוצגת דרך משקפיים ורודים, ובליווי טאצ'ים יעני אמנותיים. ולא רק שזה מתיש, יומרני ומניפולטיבי, זה גם לא באמת שווה את המאמץ הנפשי. החיים קצרים מדי מכדי לראות סרטים על כך שהחיים קצרים מדי.

"מא מא" ("ma ma"), כתב וביים: חוליו מדם. ספרד 2015

מופע רוק

גיבור הפעולה דוויין "דה רוק" ג'ונסון אולי עוד לא עשה סרט אקשן שהתברך באימפקט התרבותי של "משחק הדמים", "שליחות קטלנית" או "קיקבוקסר", אך על דבר אחד אין ויכוח: הוא הרבה יותר מצחיק מסטאלון, שוורצנגר וואן דאם גם יחד.

בקומדיית האקשן המטופשת "סוכן וחצי" ג'ונסון זוכה להזדמנות נוספת להוכיח את זה, והוא אינו מפשל. למרות שה־Buddy Movie הנ"ל מצוות אותו עם קווין הארט - הקומיקאי השחור הכי מצליח (והכי נמוך) בארה"ב בימינו - "דה רוק", שמתמיד להסתובב כאן עם חולצה של חד־קרן ופאוץ', תוך כדי שהוא מפרק ליריביו את הצורה בידיים חשופות ויורה וואן־ליינרים לכל עבר, אינו מתקשה לגנוב את ההצגה. ניתן אפילו לומר שהוא מציל את הסרט. שכן בלעדיו, סביר להניח ש"סוכן וחצי" היה הופך לגלגול נוסף של "שחק אותה שוטר", קומדיית האקשן המטופשת, המיותרת והממש לא מצחיקה עם הארט ואייס קיוב שיצאה מוקדם יותר השנה.

הארט מגלם כאן את קלווין, רואה חשבון מרובע שהיה מלך השכבה בבית הספר התיכון, ואילו "דה רוק" מגלם את בוב, הילד השמן והדחוי של השכבה, שגדל והפך לסוכן CIA שרירי ובלתי ניתן לעצירה. 20 שנה בדיוק לאחר שסיימו את התיכון, בוב נכנס חזרה אל חייו של קלווין בסערה וסוחף אותו אל תוך הרפתקת ביון מופרכת ומצוצה מהאצבע שמספקת לשניהם שפע של הזדמנויות להחליף עקיצות ולעשות שטויות. מהעלילה אני לא זוכר דבר, וגם סצנות האקשן לא הותירו בי חותם רציני. אך דווקא במחלקת הבדיחות המצב לא רע בכלל, אז למה להתלונן?

את "סוכן וחצי" ביים רוסון מרשל ת'רבר ("דודג'בול", "אנחנו המילרים"), ומקור ההשראה הברור שעמד לנגד עיניו בכל מה שקשור לטון ולקצב הוא סרטי "רחוב ג'אמפ 21", עם צ'אנינג טייטום וג'ונה היל. רוצה לומר, גם כאן תמצאו שפע של מודעות עצמית, קריצות פנימיות, רפרנסים לסרטי טראש (כמו "בת 16 הייתי" ו"שומר הבארים") והופעות אורח מפתיעות. וגם כאן הכימיה הקלילה וחסרת המאמץ שמתפתחת בין שני הכוכבים הראשיים חשובה יותר מכל דבר אחר.

עד היום, השטיק המוגבל של הארט - שמתבסס על מקסימום צעקות ופרצופים נדהמים/כועסים ועל מינימום שנינות והשראה - בעיקר עשה לי כאב ראש. אבל "דה רוק", כוכב־על כריזמטי וחרוץ שידוע בשל יכולתו לשדרג את הסרטים שבהם הוא משתתף (ע"ע סידרת "מהיר ועצבני"), אינו מרפה לרגע עם הפאנצ'ים, משני הסוגים, והעובדה שהוא מרבה לרדת על הארט תוך כדי בהחלט מצאה חן בעיניי. "You're a snack-sized Denzel", הוא אומר לפרטנר שלו מתישהו. מאוחר יותר הוא גם מכנה אותו "A black Will Smith" (אאוץ'!). כינוי מדויק עבור הארט היה עשוי להיות "A more annoying Chris Tucker" או "A not funny Eddie Murphy". אבל גם הכינויים שנבחרו עושים את העבודה, אני מניח. "סוכן וחצי" הוא אולי לא יותר משעה ושלושת רבעי של שטויות מעוררות גיחוך. אבל הוא גם הסרט הראשון בכיכובו של קווין הארט שאני יכול להמליץ עליו.

"סוכן וחצי" ("Central Intelligence"), במאי: רוסון מרשל ת'רבר. ארה"ב 2016